22 בנוב׳ 2014

התנגדות = שיתוף

אחד מההסדרים החשובים שיצר חוק התכנון והבניה הוא זה המכונה ״התנגדות״.
הביטוי ״התנגדות״ מתייחס למעשה למספר תהליכים, הנוגעים הן להליכי התכנון והן להליכי הרישוי, ושהמכנה המשותף לכולם הוא חיוב מוסדות התכנון, לאפשר לקשת רחבה של גורמים, להשמיע את דעתם, בקשר לאקט התכנוני המוצע.
חשיבותה של ״ההתנגדות״, במובן הרחב אותו תיארנו, היא בעלת משמעות קונסטיטוציונית. נדמה שזהו ההסדר היחיד בחקיקה הישראלית שבו לציבור הרחב יש כח ממשי ועמדות השפעה על היצירה הנורמטיבית. לא זו אף זו, בשורה ארוכה של פסקי דין, הגנו והרחיבו בתי המשפט, את זכות ההתנגדות וביצרו את מעמדה עד כדי פסילת תהליכי תכנון בהם קופחה זכות זו.

למרות כל זאת, המתנגדים, כלומר מי שעושים שימוש בזכות ההתנגדות, נתפסים לעיתים כמי שמפריעים להליך התכנוני. לא כמי שקולם צריך להשמע, ומעורבותם בהליך התכנוני מהווה תרומה חיונית להשלמתו, אלא כמי שהם, ״תחנה בדרך״, שיש לחלוף עליה, מהר ככל שניתן ובמינימום נזק.

התנגדות = נגד = אנטי. כך יוצא, שמי שקיבל זכויות על פי דין להיות מעורב בהליך התכנון, הופך להיות היריב של ההליך, וזאת מטעמים של סמנטיקה בלבד. הביטוי התנגדות יוצר מידית קונפליקט. הוא יוצר מטבעו סכסוך.  הכינוי של התהליך יוצר סטיגמה שלילית על המתנגד, כמי ״שתוקע מקלות״ בגלגלי התכנון, וכמי שנכנס למשחק התכנוני על מנת להפריע לו. המתנגדים נתפסים, לא רק על ידי היזמים אלא גם על ידי מוסדות התכנון עצמם, לא כגורם שצריך להקשיב לו או להתחשב בו, אלא כגורם שצריך להשיב לו ולעבור אותו בהצלחה, ככל שניתן, שהרי אם קיים סכסוך, צריך להכריע ולהכניע אותו, ולא להקשיב ולקבל.

יתירה מכך, לעיתים המתנגדים עצמם, תופשים את תפקידם, כמי שמעורבים בהליך התכנוני בחסד ולא בזכות, וכמי שתפקידם ״להפריע״ לתהליך התכנוני, ולא לעצב אותו, באופן לגיטימי, על פי מפת האינטרסים, שהמתנגדים מייצגים.

התוצאה הבלתי נמנעת היא עימות.
קורה לא מעט שדיונים בהתנגדויות הופכים לזירת התגוששות משפטית, בהם התהליך התכנוני עצמו נזנח, לטובת טיעונים משפטיים כאלה ואחרים.

את המציאות הזאת משנים על ידי שינוי בתפיסה. לא במהות. התהליכים עצמם הם תהליכים נכונים. הם עוצבו בחקיקה ובפסיקה, ואין שום סיבה אמיתית לשנותם. עם זאת, אם התפיסה של מוסדות התכנון ביחס למתנגדים תשתנה. אם התפיסה של המתנגדים עצמם ביחס לעצמם וביחס לתפקידם בתהליך התכנוני ישתנה - גם התהליך עצמו יקבל את מיקומו ומקומו הראויים.

בהקשר הזה, המרפסת מציעה, אולי במסגרת התיקון הבא של חוק התכנון והבניה, להחליף את הביטוי ״התנגדות״ בביטוי ״שיתוף״.

בתמימותה, המרפסת סבורה, כי אם המתנגדים לא יגישו ״כתב התנגדות לתוכנית״, אלא יגישו ״כתב השתתפות בתוכנית״, התפיסה לגבי תפקידם, הן בעיני מוסד התכנון, הן בעיני יזמי התוכנית, והן בעיני עצמם, תשתנה מהקצה אל הקצה. שוב לא יהיה סכסוך אלא שיתוף. המתנגד אינו מתנגד לתוכנית אלא משתתף בתוכנית ובהכנתה. הוא תורם להתפתחות העירונית במובן החיובי. הוא לא עוד מתנגד אלא שותף.