5 באוג׳ 2017

מתכננים בנדמה לי

סרטוני ההדמיה שקנו להם אחיזה בעולם התכנון של השנים האחרונות, הם לא פחות מהבעיה של השנים הבאות.
בפני מקבלי ההחלטות מוצגים סרטונים נפלאים בהם נראית ממעוף הציפור השכונה המתוכננת. בנינים נפלאים, עתירי קירות מסך, וביניהם שבילים מוריקים, אצטדיונים מטופחים, כבישים וגשרים. ברקע, מתכנן קל לשון מסביר את חזונו באשר לאופן בו שטחי הבור/מגרשי הגרוטאות/הבניה הישנה/שטחי התעשייה, יהפכו לשכונה מוריקה, אשר תוסיף לעיר כך וכך יחידות דיור, הרבה שטחי ציבור, ותמשוך אגב כך אוכלוסייה חזקה של צעירים מוכשרים, שיגשימו את חזונם של פרנסי העיר לעלות את מיצוב העיר לפחות בשלוש דרגות בסולם הסוציואקונומי.
איך אפשר לעמוד בזה. 
הנה לראש העיר יש מה להראות לבוחריו. הנה מוסדות התכנון נרתמו למאמץ הלאומי, ולא רק שינו את מראית פני העיר אלא הוסיפו יחידות דיור ותרמו בכך לזוגות הצעירים, ולהגדלת הצע הדיור. תרגיל בדמיון מודרך. מציאות מדומה.
הבעיה בתרגיל הזה, שההדמיה הזו, הופכת במחי הצבעה אחת (בכפוף להתנגדויות – שידחו ברובן) לתוכנית. וכאן, בשלב הזה המציאות עולה על כל דמיון. ההדמיה הופכת למציאות חיה, וזו, שלא כמו בסרטים, הרבה פחות אוטופית.
בסרטוני ההדמיה, לא הרחנו את הריחות הנוראיים המגיעים מהמט"ש הסמוך. לא נשמנו את האבק, מהמחצבה. לא שמענו את רעשי הכביש. לא ראינו ולא נשמנו את הזיהום מתחנת הכח. לא חשנו את הרעידות מהרכבת. לא ראינו את ההצפות בחורף, ולא עמדנו בפקקים בכביש הצר המוביל אל השכונה, בהנחה שש כזה. היה לנו נח להתעלם מכל אותם מרכיבים אשר גרמו מלכתחילה לכך שהאזור הרלוונטי מעולם לא היה מוקד למשיכה, וכנראה לא יהיה בעתיד. מי רוצה לגור ליד מט"ש? מי רוצה לגור על קרקעות מזוהמות או להתעורר מרעידות מסילת הרכבת?
עכשיו השכונה תבנה. האם היא תראה כמו בסרט. ספק רב. האוכלוסיות החזקות, עבורן תוכננו השכונות, לא תגענה לישובים ושכונות הסובלים מחוסר בתשתיות, ממפגעי רעש /ריח/ וכיוב'. לעומת זאת, ספק אם אוכלוסיות פחות חזקות יוכלו לתחזק את כל אותם מבנים גבוהים עתירי קירות מסך, ולתמוך בתחזוקת השטחים הפתוחים הנרחבים. 

כנראה שגם אז נחייה בסרט, אבל יהיה זה סרט רע.

7 ביולי 2017

האוטובוס הצהוב

פעם סיפר לי ראש מועצה אחד, נהג אוטובוס צהוב בעברו, שלהוביל מועצה זה כמו לנהוג באוטובוס, בהבדל אחד, באוטובוס כשאתה רוצה להאיץ אתה לוחץ על דוושת ההאצה, כשאתה מבקש לעצור, אתה לוחץ על דוושת הבלם.
לעומת זאת כשאתה יושב על כסא ראש המועצה יש לך רק את דוושת הבלם....

את החוכמה הזאת היטיבו להבין במטה הדיור, וברשות מקרקעי ישראל, ואם תרצו, זהו הרעיון שמאחורי הסכמי הגג. המדינה הבינה שאם לא תשתף פעולה עם ראשי הרשויות המקומיות, הם ילחצו על הברקס. אולי הם לא יוכלו למנוע אישורם של פרויקטים, אבל הם  בוודאי יכולים לעצור אותם או לפחות לעכבם.

השבוע התבשרנו שהגב' דלית זילבר, נבחרה לראשות מנהל התכנון במשרד האוצר. על סדר יומה לא מעט נושאים בוערים, אך רק  אחד מהם ביקשנו להזכיר, את מה שכינו ב"גלובס"  כ"מרד הערים".  ביטויו בהתנגדות של ערים חזקות באזור השרון לתוכניות כוללניות בתחומן, אבל לא רק בכך. ביטויו גם במספר עררים שהגישו עיריות שונות למועצה הארצית, על מנת לווסת את הבניה בעיר על פי קביעת הרשויות המקומיות ולאו דווקא על פי תכתיבי הועדות המחוזיות.
ברור לחלוטין שבמשחק הכוחות והסמכויות, ידן של הערים על התחתונה בכל מאבק תכנוני, והועדה המחוזית, כמו גם המועצה הארצית, יכולות לכפות על הערים תוכניות שהן אינן רוצות בהן. אבל התוכנית היא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתה. כאמור, ראש העיר יושב על הבלם, יש בידו לא מעט כלים על מנת להקשות על כל יזם, והוא ישחרר את הבלם רק אם יבין שיש לו גיבוי ציבורי מהאוכלוסייה שבוחרת בו. במשחק של הורדת ידיים, כולם מותשים. אין מנצחים. הפער בין מספר היחידות המתוכננות לבין מספר היחידות שבביצוע, אינו נובע רק מסיבה זו, אך היא בוודאי חלק מההסבר.

לכן, בין משימותיה של דלית זילבר מצויה גם המשימה ליצור דיאלוג ושיתוף עם הרשויות המקומיות. לרכוש את אמון הציבור, שראשי הערים הם נציגיהם. היא צריכה להשתחרר מהצעות הזויות וכוחניות כמו ביטול זכות ההתנגדות. היא חייבת למצוא נקודת איזון ראויה בין הצורך והחובה החוקית על פי תמ"א 35 לצופף את הערים, לבין הצורך, הבא מן הערים עצמן, לשמור על מרקמי הערים ואופיין. עליה להפעיל את הכח והסמכויות הרבות שבידיה, בתבונה, על מנת לשחרר את הבלמים ....

17 ביוני 2017

היטל השבחה עקב אישור תוכנית כוללנית - מס או כדור בדולח ?

מצד אחד, תוכנית כוללנית היא תוכנית מתאר מקומית לכל דבר וענין – כזו שניתן וצריך לחייב בגינה בהיטל השבחה.
מצד שני, תוכנית מתאר כוללנית היא לא באמת תוכנית, שכן, על פי רוב, היא כזו שלא ניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה, ועל פי מיקומה בחוק התכנון והבניה, היא בעיקר מסמך שתכליתו הסמכה של הועדה המקומית לאשר תוכניות מקומיות מפורטות בסמכות הועדות המקומיות, ובמגבלות נתונות. 

מצד אחד, לאישורה של תוכנית מתאר כוללנית יש השפעה על שווי הקרקע שכן היא מבטאת אמירה של מוסד התכנון לגבי פוטנציאל התכנון של המקרקעין, לעת אישורה של תוכנית ממנה ניתן להוציא היתרי בנייה.
מצד שני, לא כל אמירה של מוסד תכנון לגבי פוטנציאל המימוש של קרקע, על אף שיש בה כדי להשפיע על שווי הקרקע, חייבת בהיטל השבחה. עיין ערך תוכנית מתאר ארצית או מחוזית.

התוצאה של אלה היא, שתוכנית כוללנית מייצרת לכאורה חבות בהיטל השבחה. 
חבות שכזו, אינה נקייה מקשיים;

מצד אחד, במועד עריכת השומה בגין התוכנית הכוללנית, לשמאי עורך השומה, אין מושג מה יהיה היקף הזכויות על פי התוכנית הכוללנית. הנתון היחיד שיש בפניו, הוא מקסימום הזכויות הקבוע בתוכנית הכוללנית, אך נתון זה משקף חוסר ודאות מוחלט לגבי הזכויות שיינתנו אם בכלל. התוצאה היא, אף אם בתי המשפט יאמרו כי נושא זה "מצוי בתחום מומחיותו של השמאי", ששומות בגין תוכנית כוללנית נעשות וייעשו על בסיס ניחוש. ממש כך. בשפה המקצועית יכולים להלבין את השקר הזה באמצעות הקלישאה "דחייה בגין חוסר ודאות", אבל אסור להתבלבל, זהו ניחוש לשמו, שכנראה גם ביחס אליו כדור הבדולח לא יסייע.
כתוצאה מכל אלה ניזוקים גם הנישום וגם הועדה, שכן או שהנישום משלם יותר ממה שהיה צריך, או שהועדה מקבלת פחות היטל ממה שהייתה צריכה לקבל. יתירה מכך, מכיוון שהקושי קיים רק בנסיבות של מימוש במכר ולא בנסיבות של מימוש בהיתר, הרי שיתכן שעל מגרשים דומים לחלוטין, שמומשו באופן שונה, תווצר תוצאת מס שונה. 
זהו עוות שאסור להסכים לו. חוסר ודאות שכזה, עשוי לגרום לדחיית עיסקאות ולשיתוק בשוק, שכן מוכרים שידרשו לשלם מס גבוה, החורג מהזכויות המוקנות למגרש, יהססו אם לבצע עיסקאות.
מצד שני, ועדה מקומית שלא תשום את התוכנית הכוללנית בעת מימוש בנסיבות של העברת זכויות, עלולה בבואה לשום את היטל ההשבחה לאחר אישור התוכנית המפורטת, להיות מושתקת, בטענה כי על המדרגה של ההשבחה עקב התוכנית הכוללנית היה עליה לגבות את היטל ההשבחה בעת המימוש.

אז מה עושים??

הפתרון הקל והנכון הוא תיקון החוק. מדובר בתקלה חקיקתית. המחוקק לא בחן עד תום את השלכות התיקון החוק ביחס לתוכנית כוללנית על החיוב בהיטל השבחה, והתוצאה היא יצירת מלכודת המס, עליה דיברנו לעייל. על המחוקק להזדרז, לתקן את הגדרת "תוכנית" בתוספת השלישית, באופן הבא: ""תכנית" - תכנית מתאר מקומית, שאינה תוכנית מתאר כוללנית כמשמעותה בחוק העיקרי, או תכנית מפורטת".

הפתרון המורכב יותר הוא פתרון פסיקתי. הוא ארוך יקר ומורכב, אין בו ודאות, והרבה כספים יעברו מיד ליד, לרבות לידי עורכי הדין שיטענו כה וכה, עד שיתגבש. הפתרון הפסיקתי מבוסס על פתרון אליו הגיע בית המשפט העליון, בפסק הדין בענין ועדה מקומית רמת גן נ. מתי מגן אינטרנשיונל בע"מ (בר"מ 1560/13). שם, נבחנה הזכאות לתביעת פיצויים לפי סעיף 197 בתנאים של חוסר ודאות הנובעים מהוראות תמ"א 36, שמכוחה ניתן להוציא היתרים למתקני תקשורת בכל הארץ, אך היא אינה קובעת מיקומים ספיצפיים. תוכנית אבסטרקטית כמו שכינה זאת בית המשפט העליון. נקבע כי : "כאמור, אנו סבורים כי מאחר שתמ"א 36 איננה קובעת מיקומים ספציפיים להתרת שימושים שיש בהם כדי להוות פגיעה, פגיעה הנובעת ממנה תתגבש רק במקרה שבו ניתן היתר בניה המביא ליישומה של התוכנית על מקרקעין. על דרך האנלוגיה ניתן לומר שתמ"א 36 קובעת נורמה מופשטת, אך רק ההחלטה ליתן היתר למתקן ספציפי "מיישמת" את הנורמה ומעניק לה קונקרטיזציה אשר מוציאה אותה מן הכוח אל הפועל". 
על פי הגיון זה, בנסיבות של תמונת הרי לתביעת הפיצויים, ביחס להיטל השבחה, יוזמן בית המשפט לקבוע, כי הגיבוש של תוכנית מתאר כוללנית והזכויות מכוחה, נוצר רק בעת אישור תוכנית מכוחה. לכן עצם אישורה של תוכנית כוללנית, אינו מהווה אירוע משביח. תוכנית מתאר כוללנית קובעת נורמה מופשטת ורק תוכנית המיישמת אותה ומעניקה לה קונקרטיזציה, אשר מוציאה את התכנון מן הכח אל הפועל, תחייב בהיטל השבחה. משמעותה של קביעה כזו תוביל בסופו של הליך לכך ש"השוק", יתמחר את תוכנית המתאר הכוללנית באופן דומה לתמחור תוכנית מתאר מחוזית, ואילו קונה של קרקע עליה חלה תוכנית מתאר כוללנית, ידע שעליו לשלם את מלוא ההשבחה בגין תוכנית זו, על פי שיטת המדרגות.

אגב, למי הארוע המתואר מזכיר את נסיבות פסק הדין בענין אליק רון, הרי שהוא אינו טועה, למעט הבדל אחד מרכזי. בענין אליק רון הזכויות הוקנו בתוכנית המשביחה אך היו כפופות לשיקול דעת בשלב הרישוי. כעת, בעניין זה, הזכויות אינן מוקנות, וכדי להקנותן נדרש הליך תכנוני נפרד, שאין חולק כי הוא מייצר חבות בהיטל השבחה. עם זאת, יתכן והרציונאל של מימוש דו שלבי רלוונטי לכאן, אפילו יותר משהיה רלוונטי בענין אליק רון.... ימים יגידו.





12 באפר׳ 2017

על האינטרס הציבורי והרכב מוסדות התכנון

חול המועד פסח הוא זמן מתאים לשבת רגע על כסא (יותר נח מזה שבתמונה) ולעיין במאמר חדש שבמרכזו היחס שבין כסאות להחלטות. כלומר, כיצד הרכב מוסדות התכנון משקף את שיח האינטרס הציבורי בתחום התכנון.

מהו האינטרס הציבורי? איך קובעים אותו? מה הלגיטמציה שלו? מה מידת ההגנה עליו? ואיך התשובות לשאלות עקרוניות אלה נגזרות מחוק התכנון והבניה שהוא חוק פרוצדוראלי במהותו?

על כל אלה ועוד ניסינו לענות במאמר חדש בו סקרנו את האינטרס הציבורי בתחום התכנון, את מהותו ואת האופן בו הוא בא לידי מתבנית הרכבם הייחודי של מוסדות תכנון השונים.

המאמר מבקש להציג את הרכב מוסד התכנון כמבטא את האינטרס הציבורי עליו מופקד אותו מוסד התכנון, ובוחן את הבעיות הקיימות בתחום – החל מהתעלמות מוסדות התכנון מהקפדה על הרכב המייצג אינטרס ציבורי רחב, וכלה בבתי המשפט, הנוטים להתעלם מייחודיות מוסדות התכנון השונים כמייצגים אינטרסים ציבוריים שונים.

קישור למאמר (לטובת האינטרס הפרטי שלכם) -


2 באפר׳ 2017

ארץ ייצורי הפרא

הדבר הזה, שנקרא תמ"א 38, נולד כמעט בחשאי, ומתוך כוונות טובות, אבל הוא התפתח להיות ייצור פרא, שהדבר האחרון שניתן להגיד עליו שהוא תוכנית, או שיש לו קשר כלשהו לתכנון. 
12 שנים חלפו מאז התמ"א אושרה בגירסתה המקורית, ודומה כי רק עתה יכולים אנשי התכנון לקחת רגע אויר ולהירגע. רק אחרי 12 שנים הכוללות תיקוני חקיקה הן בחוק התכנון והבניה, והן בחקיקה חיצונית ייעודית לתמיכה בתמ"א. ארבעה תיקונים של התמ"א עצמה. פרשנות גידרון אל מול חוות דעת היועץ המשפטי. אין סוף החלטות של ועדות ערר, ושורה ארוכה של פסקי דין. רק לאחר כל אלה, נראה כי התמ"א של המדינה, עולה על איזה מסלול, אם כי לא המסלול לו נועדה מלכתחילה.
חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, בעניין האופן לפיו יש לפרש את התמ"א, תיקון 3/א/1, שבעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי, תיקון 115 לחוק התכנון והבניה, המאפשר לגבות היטל השבחה חלקי מכח התמ"א, וחוק המארגנים שאושר בשבועות האחרונים, מכניסים את התמ"א לראשונה לתוך מסגרת, שניתן לקרוא לה תכנון.
אומנם, השנתיים האחרונות, "מצטיינות", במעורבות יתר של המחוקק בעולם התכנוני "התורמת" לשחרור של יותר מידי ייצורי פרא למרחב זה, אבל דומה כי תמ"א 38, הייתה ייצור הפרא האולטימטיבי. הסיבה לכך, הייתה גמישותה מחד, ותחולתה הרחבה על כל שטח מדינת ישראל מאידך. קחו לדוגמה את התוכניות הותמליו"ת, שהינן המועמדות הטבעיות הבאות להוביל את ארץ ייצורי הפרא. גמישותן מוגבלת, ונזקן מצומצם למרחב התכנון לגביו נוצרו. זהו נזק בר תיקון, שניתן להכיל, שלא כמו תמ"א 38 המתפרסת על תחום המדינה כולו, והשפיעה רבות על תכנון הערים בישראל, למעט אלה החשופות לפגעי רעידות אדמה.

מכל מקום, ייצור הפרא הזה שנקרא תמ"א 38 הוכנס לכלוב, ולמרות הרבה שאלות שנותרו פתוחות, שתיים מטרידות במיוחד. איך מוודאים שהשומרים של גן החיות התכנוני, מונעים מייצורי הפרא הבאים להסתובב חופשי ולפגוע במרחב הציבורי. וחשוב מכך, איך באמת יוצרים כלי אמיתי להתמודד עם נזקי רעידות אדמה צפויה, לאחר שכולם כבר הבינו שתמ"א 38, היא ממש לא הפתרון.


לפוסטים קודמים בנושא תמ"א 38 לחצו כאן.

18 בפבר׳ 2017

שתיים וחצי הערות על איחוד וחלוקה

על אף שהכלי של "איחוד וחלוקה", מצוי בארסנל הכלים התכנוני כמעט מאז ומעולם, השימוש בו הפך נפוץ, רק בשנים האחרונות. להתרחבות השימוש בתהליכי האיחוד וחלוקה יש סיבות מגוונות. הפסיקה והספרות שהבהירו וחדדו את הכללים להפעלת המכניזם של איחוד וחלוקה. הכרה במנגנון האיחוד וחלוקה כמכשיר לעשיית צדק חלוקתי (או, אם תרצו, כמכשיר לחלוקת אי הצדק). פסיקת בית המשפט שאפשרה לעשות שמוש בכלי זה כתחליף הפקעה. תקן 15 של מועצת שמאי המקרקעין. מעבר לתוכניות רחבות היקף שמצריכות את השימוש בכלי. הסמכת הועדות המקומיות לאשר תוכניות איחוד וחלוקה, וכך הלאה.

נראה כי הרשויות המקומיות מחבקות באהבה רבה ובשמחה את התהליך, והן רואות בו תועלת רבה. כך, באמצעות מנגנון האיחוד והחלוקה מחדש נוצרה לרשויות מקומיות האפשרות לצבור נכסי נדל"ן, באמצעות פסיקת בית המשפט, אשר לכאורה מאפשרת לרשויות מקומיות, להחליף אדמות "מתרוכה", בקרקע סחירה. וכך, השימוש באיזונים בתוכנית, מונע מרשויות מקומיות את הצורך לשלם פיצויי הפקעה, באמצעות הקצאה משביחה של זכויות בנייה.

אנו כדרכנו ננסה לקלקל את השמחה, ולהזהיר את הרשויות מפני  מהמורות בדרך.

ראשית לענין "מתרוכות".
המתרוכה, היא סוג של קרקע, שמשמשת על פי רוב לדרכים. את הסווג של קרקעות לסוגים שונים, יצר המשפט העות'מני, והוא בוטל על ידי חוק המקרקעין. עם ביטול  הסווג בחוק המקרקעין הישראלי, קבע המחוקק הסדר באשר להקניית הבעלות בקרקעות, כך שקרקע מסוג "מתרוכה", במרבית המקרים, תוקנה לידי הרשות המקומית. על קביעת החוק התווסף בסוף 2012 פס"ד של בית המשפט העליון, שממנו משתמע לכאורה, שבעת איחוד וחלוקה, בגין קרקעות מסוג מתרוכה מתקבלות זכויות סחירות, ולא זכויות דרך. חיבור שני הנתונים האלה, גרם כמובן לשמחה רבה ברשויות המקומיות. הנה קרקעות ציבוריות חסרות שמוש הופכות לנכסים מניבים, בהינף פסק דין, וזו סיבה מצוינת לאשר כמה שיותר תוכניות איחוד וחלוקה ולהכניס אליהן כמה שיותר מתרוכות.
זהו בדיוק הרקע להערה הראשונה שלנו.
על הרשויות המקומיות לתת את דעתן לכך שבחוק המקרקעין, קבוע גם סעיף, שאומנם לעת עתה טרם נאכף, ולפיו, משהופסק השימוש הציבורי בקרקעות מסוג "מתרוכה", תעבור הקרקע לבעלות המדינה. התוצאות מבחינת הרשויות המקומיות עלולה להיות מביכה. לא רק שהן תשקענה מאמצים בשינוי היעוד של הקרקע ובהכנת תוכניות לאיחוד וחלוקה, הן בסופו של דבר עלולות לעמוד מנגד, ולראות כיצד המדינה באמצעות רמ"י, נהנית מפרי מאמציהן, ואילו הן נותרות ללא הקרקע.

ענינה של ההערה השנייה, הוא בחשיפה הכלכלית של רשויות מקומיות כתוצאה מהליכי איחוד וחלוקה.
על פי חוק התכנון והבניה, רשאי מי שנגזר עליו שיתוף, שלא בהסכמתו, כתוצאה מהליכי איחוד וחלוקה, לדרוש, מהועדה המקומית לקנות ממנו את המקרקעין. ממש כך. כלומר, ועדה מקומית, שאישרה איחוד וחלוקה, עשויה למצוא את עצמה בחשיפה כספית הנובעת מדרישת בעלים לקנות מקרקעין שהוקצו עליהם, דרישה שלעיתים עלולה להגיע לסכומים מאד משמעותיים. החוק נותן לרשות המקומית כלים לצמצם את החשיפה, על ידי קביעת תקופת התיישנות, לאחר הזמנת תביעות מסוג זה, אבל לא ידוע לנו אפילו על מקרה אחד שזה קרה. לכן, נוכל לומר ברמה גבוהה של בטחון שכל מי שתוכנית איחוד וחלוקה שלחה אותו אי פעם לשיתוף כפוי, רשאי לדרוש מהועדה המקומית לקנות את הקרקע. אומנם ועדה מקומית שתרכוש את הקרקע תהייה רשאית למכור לאחר את הקרקע, ומדובר בסופו של דבר באירוע תזרימי, אבל גם אירוע מסוג זה, עשוי לחולל קושי תקציבי גדול לקופת הרשות המקומית, שלפחות צריכים להיות מודעים אליו.

כאילו לא די בכך, הועדות המקומיות צריכות להיות ערות גם להשלכות קביעות השווי בטבלאות האיזון על החבות בהיטל השבחה. 
מדובר אומנם בחצי הערה, מאחר והדיון בפסיקה בהקשר זה טרם מוצה. אבל, על פי ניצני החלטה של ועדת הערר, משנקבעו ערכי שווי בתוכניות איחוד וחלוקה שיזמו הועדות המקומיות, ערכי הטבלה יהיו בעלי משמעות גם לשווי הקרקע לצורך חישוב ההשבחה, כך שהנטל יהיה על הועדה המקומית להוכיח סטייה משווי זה.


בקיצור, בשנים האחרונות צברו הליכי איחוד וחלוקה תאוצה, אבל כמו ביחס לכתבי השיפוי, גם כאן, כשצוברים מהירות, צריך להיזהר מתאונות בדרך.

11 בפבר׳ 2017

איבוד בלמים

אחד מרעשי המשנה של רעידת האדמה שחולל פסק הדין בעניין פרחי ביקל, שקבע כזכור כי ועדות מקומיות אינן זכאיות לדרוש כתבי שיפוי מיוזמי תוכניות, הוא זה, הדורש לצמצם או אף לבטל כליל את סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. כך, השבוע פורסמה ב"הארץ" קריאתה של אחת מהכוהנות הגדולות של עולם התכנון הישראלי, פרופ' רחל אלתרמן, לשלול לחלוטין את זכות התביעה של מקרקעין גובלים, זאת, בין היתר בהתבסס על מחקר השוואתי שביצעה.

כאן על המרפסת חושבים אחרת.

כאן מסכימים כי  תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, מייצרות חסם תכנוני, אלא שבעת הזאת מדובר בחסם תכנוני ראוי ואף נדרש.
ההרחבה של זכות התביעה לפי 197, על ידי בתי המשפט, לא נעשתה בחלל ריק. היא נעשתה על רקע התרחבות ההגנה על זכות הקניין, והיא פועל יוצא ממנה. לטעמנו לא מדובר "בתאונה", משפטית אלא בשיקול דעת מובנה, המעוגן במדיניות שיפוטית ראויה. מכאן, כמובן שאין להקל בפגיעה עקרונית בזכות בסיסית זו, מתוך הנמקה שבמקומות אחרים הדברים נעשים אחרת. אבל, גם אם נבטל לחלוטין את נימוקי הקניין, ונשאר רק בעולם התכנון, דווקא עכשיו, בסביבה הסטטוטורית של 2017, צריך להזמין את הקוראים לצמצום הסעיף, לחשוב מחדש על קריאתם.
בעולם התכנוני הנוכחי, בו זכות ההתנגדות, אינה שווה מאומה. ועדות ערר המחוזיות "מתיישרות" בחלקן על פי החלטות מדיניות, ארצית, תוך מתן משקל נמוך יותר למדיניות התכנון המקומית. ועדות הערר של המועצה הארצית הפכו למכבסה לניקוי פגמים בתוכניות. התערבות בתי משפט בהחלטות מוסדות תכנון מועטה. תוכניות מפורטות נעשות ברמה ארצית על בסיס מוסדי על יסוד חקיקה ייחודית, חיצונית לחוק התכנון והבניה. בעולם תכנוני שכזה, האלמנט המאזן היחיד, המונע כאוס תכנוני, הוא "האיום" של סעיף 197. "האיום" הזה מחייב את מוסדות התכנון והיזמים להפעיל שיקול דעת, ולשקול את ההחצנות הסביבתיות והאחרות של החלטותיהם. בלעדי "האיום", יאבד כלי האיזון היעיל הכמעט בלעדי שנותר היום בעולם התכנון הישראלי, ולכן ביטולו אפשרי, רק כנגד יצירת מנגנון מאזן חלופי יעיל אחר.

אגב – הנימוקים שצוינו, הם בדיוק הסיבה לכך שבעידן התכנוני הנוכחי סביר יותר שתחולתו של סעיף 197, תצומצם, ועוד בלם ייעלם, בדרך להפיכת מערכת התכנון למערכת ריכוזית ולא דמוקרטית.