25 בנוב׳ 2017

המחירון החדש

השבוע כנס השמאים השנתי באילת. 

מן הסתם, גם השנה יתקיים מושב בכנס, שכותרתו "מה התחדש", ולמרות שלא נהייה שם, הנה תרומתנו לדיון.

בשקט בשקט, מבלי שלפחות אנחנו הרגשנו, שונו השנה, במסגרת חוק ההסדרים, הוראות בחוק התכנון והבניה הנוגעות להיטל להיטל ההשבחה ושיעורו.

כן כן, לא עוד היטל אוטומטי בשיעור של 50% מההשבחה בכל ארוע משביח, אלא היטל בשיעורים שונים, תלוי במהות ההשבחה ובמהות ההליך.

המחירון החדש נקבע בסעיפים 10 (ד) ו-(ה), לתוספת השלישית, שבתרגום חופשי כתוב בהם כך:

היתר לשימוש חורג מהיתר למטרת עסק, ינתן כנגד תשלום של היטל השבחה בשיעור של 25% מההיטל, ובהתאם לחלקיות המימוש.

היתר לשימוש חורג מתוכנית למטרת עסק, ינתן כנגד תשלום של היטל השבחה בשיעור של 40% מההיטל, ובהתאם לחלקיות המימוש.

מדוע זה חידוש?

ראשית, משום שאנחנו יודעים שהפסיקה באופן כללי אינה אוהבת שימושים חורגים, והנה בא המחוקק ומתמרץ כלכלית שימושים חורגים.

2.      שנית, משום שברמה העקרונית, נעשה כאן לראשונה, שימוש בשיעור ההיטל ככלי מדיניות.

צאו וחשבו על היטל השבחה בשיעור בשנה פלונית של 60% לעסקים  ו – 30% למגורים, על מנת לתמרץ בנייה למגורים. או, היטל השבחה בשיעורים שונים באזורים שונים. או קביעה של מתחם חיוב לקביעת ההיטל, תוך מתן שיקול דעת לרשויות המקומיות להתחרות ביניהן על שעור ההיטל, בהתאם לצורכיהן, ו/או שיעור הביקושים.
טוב.... נכון הפלגנו רחוק, אבל תודו שבכנס השמאים הקודם לא חשבתם על שינוי החקיקה אותו צטטנו לעייל.

למה כדאי לשים לב?
לכך שהשיעורים המפורטים, הם מההיטל ולא מההשבחה.....
לכך שההיטל הוא ביחס לשימוש חורג מעסק. מהו עסק? בהעדר הגדרה, נראה שכל מה שאינו מגורים הוא עסק.
 לכך שהתשלום אינו גורע מחיוב בהשבחה מלאה בעת מימוש.

למה בעיקר כדאי לשים לב ?

לכך, ששימוש חורג מהיתר למטרת עסק, התואם תוכנית, והעונה על תנאים נוספים שנקבעו בסעיף 145 ה לחוק אינו עוד שימוש חורג, ולכן אינו מצריך היתר לשימוש חורג אלא אישור אחר, שאינו מחויב בהיטל השבחה בכלל.


לכך שיתכן כי היטל ההשבחה, שכבר עתה אינו חל על חלק ניכר משוק הבניה למגורים (שנשלט על ידי רמ"י), ומאז השינוי בחוק לא יחול גם על מגזר מסוים מההשבחה בגין עסקים, משנה את צורתו, ואת מתכונתו המוכרת. 

12 באוק׳ 2017

טייס אוטומטי

עד שנפסק פסק הדין בעניין פרחי ביקל, היו מוסדות התכנון, מחייבים יוזמי תוכניות בהפקדת כתבי שיפוי בגין תביעות אפשריות לפיי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, כעניין שבשגרה. סוג של טייס אוטומטי.
פסק הדין של פרחי ביקל, הפסיק באחת את הפרקטיקה הבלתי חוקית הנהוגה, והכניס את מערכת התכנון לתזזית וחוסר יציבות. כך, עוד שלפני שנדון הדיון הנוסף, הזדרז המחוקק, ובתיקון 115 לחוק התכנון והבנייה, הסדיר את סמכויותיהם של מוסדות תכנון לדרוש ולקבל כתבי שיפוי.
עולם התכנון נרגע, והדברים חזרו למסלולם.

האומנם?

סעיף 197 א. (א)(1), העומד במרכזו של תיקון 115 קובע כך:
"מוסד תכנון הדן בתכנית רשאי להתנות את הפקדת התכנית, או את אישורה, בהפקדת כתב שיפוי מלא או חלקי מפני תביעות לפי סעיף 197, בשים לב, בין השאר, למהות התכנית והיקפה, למידת תרומתה לצורכי ציבור ולזהות הנהנים ממנה".
משמעות הדברים הינה כי מתוך קשת האפשרויות שעמדו למחוקק, בעת הגדרת גבולות הסמכות לחיוב במתן כתב שיפוי, הוא החליט להותיר את ברירת המחדל של תהליך התכנון ללא כתב שיפוי. כלומר, כתב שיפוי אינו מתווסף כעניין שבשגרה לכל החלטה להפקיד או לאשר תוכנית, כי זה איננו המסלול שקבע המחוקק. כדי שניתן יהיה לחייב בהפקדת כתב שיפוי  מוסד התכנון חייב לדרוש את כתב השיפוי, לאחר שהפעיל שקול דעת. 
כך בהצעת החוק לתיקון 115 נאמר:
"יובהר שהחלטת מוסד תכנון האם להתנות קידום הליכי תכנון בהפקדת כתב שיפוי והיקפו, תיעשה במסגרת בחינת כלל השיקולים והאיזונים, שייבחנו לגבי המקרה המסוים שבפני מוסד התכנון המוסמך".
הפעלת שיקול דעת מחייבת הנמקה. מכאן החלטה סתמית, כפי שהייתה בעבר, בשיטת הטייס האוטומטי, לחייב יזם בהפקדת שיפוי, מבלי שמוסד התכנון (ולא יועציו) דן בעצמו בנושא, שקל את היבטיו השונים, ומבלי שהכריע בו, עשויה להיפסל.
יתירה מכך, בעצם הפעלת שיקול הדעת אין די. שכן, לא רק שהמחוקק מחייב בתיקון 115 את מוסד התכנון להפעיל שקול דעת, הוא אף מוסיף ומבנה את העקרונות להפעלת שיקול הדעת "בשים לב, בין השאר, למהות התכנית והיקפה, למידת תרומתה לצורכי ציבור ולזהות הנהנים ממנה".
הבניית שיקול הדעת כאמור, מעלה לא מעט שאלות, שמן הסתם בתי המשפט יתלבטו בהן בעתיד. כך למשל האם יזם שמקדם תוכנית ל 12 דירות צריך למסור כתב שיפוי כמו יזם שמקדם תוכנית ל 1200 דירות, זאת בשים לב "להיקפה" של התוכנית? האם מי שמקדם תוכנית ש100% ממנה היא תרומה צורכי ציבור והציבור הוא הנהנה ממנה, צריך למסור כתבי שיפוי? ובהקשר זה, האם הסעיף בכלל חל על גופים ציבוריים שמקדמים תוכניות לצורכי ציבור?
מאידך, למרות שכתב השיפוי נועד לשפות את הועדה המקומית שהיא האחראית לתשלום הפיצויים, בין השיקולים המובנים לא מצאנו, ולו ברמז, כל אמירה לעניין בחינת מצבה הכלכלי של הועדה המקומית וכוחה לשאת בנטל תשלום הפיצויים? האם זה שיקול רלוונטי "בין השאר", או ששתיקת המחוקק בהקשר זה הותירה שיקול זה מחוץ לגדר השיקולים ששוקלים מוסדות תכנון?
בכלל מי צריך למסור כתב שיפוי? בעל הקרקע? היזם? החוכר? פלוני אלמוני? הסעיף אומנם מאפשר להתנות את קידום הליכי התכנון בהפקדת כתב שיפוי, אך לא קובע מיהו הגורם ממנו ניתן לדרוש את מעשה ההפקדה. הדעת נותנת כי מי שימסור את כתב השיפוי הוא מי שמעונין בקידום התוכנית ומי שיזם אותה, אבל האם לא נכון היה להגדיר זאת בגוף החוק המסמיך?
ועוד שאלה – מדוע המחוקק בחר להשתמש בביטוי "הפקדת", כתב שיפוי ולא מסירת כתב שיפוי. מעבר לכך, שהביטוי הפקדה הוא ביטוי בעל משמעות טעונה בחוק התכנון והבניה, הרי שהפקדה משמעותה מסירה כפיקדון. היכן הפיקדון כאן? האם כתב השיפוי נמסר באופן זמני. אם כן כיצד ומתי הוא חוזר לבעליו.....?

הרבה שאלות מעט תשובות, אבל דבר אחד בטוח. תיקון 115 לא החזיר את המצב לקדמותו בסוגיה המעניינת של מסירת כתבי שיפוי להבטחת תשלומי פיצויים לפי סעיף 197לחוק. תיקון 115 נחקק בחופזה, בגלל אי הודאות שיצרה הלכת פרחי ביקל. אולי עכשיו, הגיע הזמן לחשוב קצת יותר לעומק ולהסדיר את כל השאלות שעדיין נותרו פתוחות, ושעל מקצתן בלבד עמדנו כאן. בכל מקרה, למי שחשב שתיקון 115 הוא אקורד הסיום של פרחי ביקל, נכונו הפתעות...

19 באוג׳ 2017

נוסיפה קיסם למדורה

על רקע המתח בין התכנון הארצי לבין התכנון המקומי, אושר בימים האחרונים תיקון לחוק התכנון והבניה, המאפשר לועדות מחוזיות להכין תוכניות לגבי מרחבי תכנון מקומיים.
משמעות הדברים הינה, שרשות מקומית "סוררת", כלומר כזו, שלא תהייה מוכנה להוסיף יח"ד לתחומה, תיאלץ לקבל תכתיבים של השלטון המרכזי, באמצעות תוכניות מתאר מקומיות שיאושרו בעיר כנגד רצונה של העיר עצמה.
עד היום קבע חוק התכנון והבניה, כי "משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפיתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית)", הם הרשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת.

במסגרת תיקון 118 לחוק התכנון והבניה, הוספה גם הועדה המחוזית לרשימת המוסמכים להגיש תוכנית מתאר מקומית או מפורטת, וכך נקבע: "ועדה מחוזית רשאית להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת, שהן בסמכות ועדה מחוזית, אם התקיים אחד מאלה:......." הסעיף מונה מספר תנאים להפעלת הסמכות. לעניננו, מעניין התנאי הבא שבסעיף 62 א (ב3)(3) (ב) לחוק: "(ב)   הוועדה המחוזית הודיעה לוועדה המקומית על כוונתה להגיש תכנית, ככל שלא תוגש על ידה תכנית בשטח האמור בתוך פרק הזמן שנקבע לכך בהחלטת הוועדה המחוזית, והוועדה המקומית לא הגישה תכנית כאמור בתוך אותו פרק הזמן".
אפשר להניח כי המקרים בהם הועדה המחוזית תוציא כסף מתקציבה להכין תוכנית, יהיו נדירים (למרות שבמקרים כאלה, בטח יופעל סעיף 69(12) לחוק). לכן, עיקר חשיבותו של הסעיף, בכך שהוא סוג של אקדח מאיים על הרשויות המקומיות לפיו, אם לא תתכננו, אנחנו נתכנן בעבורכם, ותאמינו לנו, זה יעלה לכם יותר.
המאבק הזה הופך להיות מעניין, משום שלמאבק, שבין השלטון המרכזי לזה המקומי, נכנס, ממש בימים שבהם פורסם התיקון לחוק, מוקד כח שלישי, של התארגנות תושבים, חוצה ישובים. ועד הועדים הזה, המובל על ידי אד' אורנה אנג'ל, מירית שקד ואח', הצהיר שמטרתו המוצהרת להיאבק בתוכניות הבנייה הממשלתיות. על פי התקשורת, מונה ההתארגנות כבר 25 ישובים, ואם הועד הזה, לא יתמסמס, כדרכם של מרבית ועדי הפעולה, בשל מחלוקות פנימיות ו/או קשיים תקציביים, הוא יכול להיות גורם רלוונטי במאבקים אלה, בדרך לאיזון חדש שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.

5 באוג׳ 2017

מתכננים בנדמה לי

סרטוני ההדמיה שקנו להם אחיזה בעולם התכנון של השנים האחרונות, הם לא פחות מהבעיה של השנים הבאות.
בפני מקבלי ההחלטות מוצגים סרטונים נפלאים בהם נראית ממעוף הציפור השכונה המתוכננת. בנינים נפלאים, עתירי קירות מסך, וביניהם שבילים מוריקים, אצטדיונים מטופחים, כבישים וגשרים. ברקע, מתכנן קל לשון מסביר את חזונו באשר לאופן בו שטחי הבור/מגרשי הגרוטאות/הבניה הישנה/שטחי התעשייה, יהפכו לשכונה מוריקה, אשר תוסיף לעיר כך וכך יחידות דיור, הרבה שטחי ציבור, ותמשוך אגב כך אוכלוסייה חזקה של צעירים מוכשרים, שיגשימו את חזונם של פרנסי העיר לעלות את מיצוב העיר לפחות בשלוש דרגות בסולם הסוציואקונומי.
איך אפשר לעמוד בזה. 
הנה לראש העיר יש מה להראות לבוחריו. הנה מוסדות התכנון נרתמו למאמץ הלאומי, ולא רק שינו את מראית פני העיר אלא הוסיפו יחידות דיור ותרמו בכך לזוגות הצעירים, ולהגדלת הצע הדיור. תרגיל בדמיון מודרך. מציאות מדומה.
הבעיה בתרגיל הזה, שההדמיה הזו, הופכת במחי הצבעה אחת (בכפוף להתנגדויות – שידחו ברובן) לתוכנית. וכאן, בשלב הזה המציאות עולה על כל דמיון. ההדמיה הופכת למציאות חיה, וזו, שלא כמו בסרטים, הרבה פחות אוטופית.
בסרטוני ההדמיה, לא הרחנו את הריחות הנוראיים המגיעים מהמט"ש הסמוך. לא נשמנו את האבק, מהמחצבה. לא שמענו את רעשי הכביש. לא ראינו ולא נשמנו את הזיהום מתחנת הכח. לא חשנו את הרעידות מהרכבת. לא ראינו את ההצפות בחורף, ולא עמדנו בפקקים בכביש הצר המוביל אל השכונה, בהנחה שש כזה. היה לנו נח להתעלם מכל אותם מרכיבים אשר גרמו מלכתחילה לכך שהאזור הרלוונטי מעולם לא היה מוקד למשיכה, וכנראה לא יהיה בעתיד. מי רוצה לגור ליד מט"ש? מי רוצה לגור על קרקעות מזוהמות או להתעורר מרעידות מסילת הרכבת?
עכשיו השכונה תבנה. האם היא תראה כמו בסרט. ספק רב. האוכלוסיות החזקות, עבורן תוכננו השכונות, לא תגענה לישובים ושכונות הסובלים מחוסר בתשתיות, ממפגעי רעש /ריח/ וכיוב'. לעומת זאת, ספק אם אוכלוסיות פחות חזקות יוכלו לתחזק את כל אותם מבנים גבוהים עתירי קירות מסך, ולתמוך בתחזוקת השטחים הפתוחים הנרחבים. 

כנראה שגם אז נחייה בסרט, אבל יהיה זה סרט רע.

7 ביולי 2017

האוטובוס הצהוב

פעם סיפר לי ראש מועצה אחד, נהג אוטובוס צהוב בעברו, שלהוביל מועצה זה כמו לנהוג באוטובוס, בהבדל אחד, באוטובוס כשאתה רוצה להאיץ אתה לוחץ על דוושת ההאצה, כשאתה מבקש לעצור, אתה לוחץ על דוושת הבלם.
לעומת זאת כשאתה יושב על כסא ראש המועצה יש לך רק את דוושת הבלם....

את החוכמה הזאת היטיבו להבין במטה הדיור, וברשות מקרקעי ישראל, ואם תרצו, זהו הרעיון שמאחורי הסכמי הגג. המדינה הבינה שאם לא תשתף פעולה עם ראשי הרשויות המקומיות, הם ילחצו על הברקס. אולי הם לא יוכלו למנוע אישורם של פרויקטים, אבל הם  בוודאי יכולים לעצור אותם או לפחות לעכבם.

השבוע התבשרנו שהגב' דלית זילבר, נבחרה לראשות מנהל התכנון במשרד האוצר. על סדר יומה לא מעט נושאים בוערים, אך רק  אחד מהם ביקשנו להזכיר, את מה שכינו ב"גלובס"  כ"מרד הערים".  ביטויו בהתנגדות של ערים חזקות באזור השרון לתוכניות כוללניות בתחומן, אבל לא רק בכך. ביטויו גם במספר עררים שהגישו עיריות שונות למועצה הארצית, על מנת לווסת את הבניה בעיר על פי קביעת הרשויות המקומיות ולאו דווקא על פי תכתיבי הועדות המחוזיות.
ברור לחלוטין שבמשחק הכוחות והסמכויות, ידן של הערים על התחתונה בכל מאבק תכנוני, והועדה המחוזית, כמו גם המועצה הארצית, יכולות לכפות על הערים תוכניות שהן אינן רוצות בהן. אבל התוכנית היא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתה. כאמור, ראש העיר יושב על הבלם, יש בידו לא מעט כלים על מנת להקשות על כל יזם, והוא ישחרר את הבלם רק אם יבין שיש לו גיבוי ציבורי מהאוכלוסייה שבוחרת בו. במשחק של הורדת ידיים, כולם מותשים. אין מנצחים. הפער בין מספר היחידות המתוכננות לבין מספר היחידות שבביצוע, אינו נובע רק מסיבה זו, אך היא בוודאי חלק מההסבר.

לכן, בין משימותיה של דלית זילבר מצויה גם המשימה ליצור דיאלוג ושיתוף עם הרשויות המקומיות. לרכוש את אמון הציבור, שראשי הערים הם נציגיהם. היא צריכה להשתחרר מהצעות הזויות וכוחניות כמו ביטול זכות ההתנגדות. היא חייבת למצוא נקודת איזון ראויה בין הצורך והחובה החוקית על פי תמ"א 35 לצופף את הערים, לבין הצורך, הבא מן הערים עצמן, לשמור על מרקמי הערים ואופיין. עליה להפעיל את הכח והסמכויות הרבות שבידיה, בתבונה, על מנת לשחרר את הבלמים ....

17 ביוני 2017

היטל השבחה עקב אישור תוכנית כוללנית - מס או כדור בדולח ?

מצד אחד, תוכנית כוללנית היא תוכנית מתאר מקומית לכל דבר וענין – כזו שניתן וצריך לחייב בגינה בהיטל השבחה.
מצד שני, תוכנית מתאר כוללנית היא לא באמת תוכנית, שכן, על פי רוב, היא כזו שלא ניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה, ועל פי מיקומה בחוק התכנון והבניה, היא בעיקר מסמך שתכליתו הסמכה של הועדה המקומית לאשר תוכניות מקומיות מפורטות בסמכות הועדות המקומיות, ובמגבלות נתונות. 

מצד אחד, לאישורה של תוכנית מתאר כוללנית יש השפעה על שווי הקרקע שכן היא מבטאת אמירה של מוסד התכנון לגבי פוטנציאל התכנון של המקרקעין, לעת אישורה של תוכנית ממנה ניתן להוציא היתרי בנייה.
מצד שני, לא כל אמירה של מוסד תכנון לגבי פוטנציאל המימוש של קרקע, על אף שיש בה כדי להשפיע על שווי הקרקע, חייבת בהיטל השבחה. עיין ערך תוכנית מתאר ארצית או מחוזית.

התוצאה של אלה היא, שתוכנית כוללנית מייצרת לכאורה חבות בהיטל השבחה. 
חבות שכזו, אינה נקייה מקשיים;

מצד אחד, במועד עריכת השומה בגין התוכנית הכוללנית, לשמאי עורך השומה, אין מושג מה יהיה היקף הזכויות על פי התוכנית הכוללנית. הנתון היחיד שיש בפניו, הוא מקסימום הזכויות הקבוע בתוכנית הכוללנית, אך נתון זה משקף חוסר ודאות מוחלט לגבי הזכויות שיינתנו אם בכלל. התוצאה היא, אף אם בתי המשפט יאמרו כי נושא זה "מצוי בתחום מומחיותו של השמאי", ששומות בגין תוכנית כוללנית נעשות וייעשו על בסיס ניחוש. ממש כך. בשפה המקצועית יכולים להלבין את השקר הזה באמצעות הקלישאה "דחייה בגין חוסר ודאות", אבל אסור להתבלבל, זהו ניחוש לשמו, שכנראה גם ביחס אליו כדור הבדולח לא יסייע.
כתוצאה מכל אלה ניזוקים גם הנישום וגם הועדה, שכן או שהנישום משלם יותר ממה שהיה צריך, או שהועדה מקבלת פחות היטל ממה שהייתה צריכה לקבל. יתירה מכך, מכיוון שהקושי קיים רק בנסיבות של מימוש במכר ולא בנסיבות של מימוש בהיתר, הרי שיתכן שעל מגרשים דומים לחלוטין, שמומשו באופן שונה, תווצר תוצאת מס שונה. 
זהו עוות שאסור להסכים לו. חוסר ודאות שכזה, עשוי לגרום לדחיית עיסקאות ולשיתוק בשוק, שכן מוכרים שידרשו לשלם מס גבוה, החורג מהזכויות המוקנות למגרש, יהססו אם לבצע עיסקאות.
מצד שני, ועדה מקומית שלא תשום את התוכנית הכוללנית בעת מימוש בנסיבות של העברת זכויות, עלולה בבואה לשום את היטל ההשבחה לאחר אישור התוכנית המפורטת, להיות מושתקת, בטענה כי על המדרגה של ההשבחה עקב התוכנית הכוללנית היה עליה לגבות את היטל ההשבחה בעת המימוש.

אז מה עושים??

הפתרון הקל והנכון הוא תיקון החוק. מדובר בתקלה חקיקתית. המחוקק לא בחן עד תום את השלכות התיקון החוק ביחס לתוכנית כוללנית על החיוב בהיטל השבחה, והתוצאה היא יצירת מלכודת המס, עליה דיברנו לעייל. על המחוקק להזדרז, לתקן את הגדרת "תוכנית" בתוספת השלישית, באופן הבא: ""תכנית" - תכנית מתאר מקומית, שאינה תוכנית מתאר כוללנית כמשמעותה בחוק העיקרי, או תכנית מפורטת".

הפתרון המורכב יותר הוא פתרון פסיקתי. הוא ארוך יקר ומורכב, אין בו ודאות, והרבה כספים יעברו מיד ליד, לרבות לידי עורכי הדין שיטענו כה וכה, עד שיתגבש. הפתרון הפסיקתי מבוסס על פתרון אליו הגיע בית המשפט העליון, בפסק הדין בענין ועדה מקומית רמת גן נ. מתי מגן אינטרנשיונל בע"מ (בר"מ 1560/13). שם, נבחנה הזכאות לתביעת פיצויים לפי סעיף 197 בתנאים של חוסר ודאות הנובעים מהוראות תמ"א 36, שמכוחה ניתן להוציא היתרים למתקני תקשורת בכל הארץ, אך היא אינה קובעת מיקומים ספיצפיים. תוכנית אבסטרקטית כמו שכינה זאת בית המשפט העליון. נקבע כי : "כאמור, אנו סבורים כי מאחר שתמ"א 36 איננה קובעת מיקומים ספציפיים להתרת שימושים שיש בהם כדי להוות פגיעה, פגיעה הנובעת ממנה תתגבש רק במקרה שבו ניתן היתר בניה המביא ליישומה של התוכנית על מקרקעין. על דרך האנלוגיה ניתן לומר שתמ"א 36 קובעת נורמה מופשטת, אך רק ההחלטה ליתן היתר למתקן ספציפי "מיישמת" את הנורמה ומעניק לה קונקרטיזציה אשר מוציאה אותה מן הכוח אל הפועל". 
על פי הגיון זה, בנסיבות של תמונת הרי לתביעת הפיצויים, ביחס להיטל השבחה, יוזמן בית המשפט לקבוע, כי הגיבוש של תוכנית מתאר כוללנית והזכויות מכוחה, נוצר רק בעת אישור תוכנית מכוחה. לכן עצם אישורה של תוכנית כוללנית, אינו מהווה אירוע משביח. תוכנית מתאר כוללנית קובעת נורמה מופשטת ורק תוכנית המיישמת אותה ומעניקה לה קונקרטיזציה, אשר מוציאה את התכנון מן הכח אל הפועל, תחייב בהיטל השבחה. משמעותה של קביעה כזו תוביל בסופו של הליך לכך ש"השוק", יתמחר את תוכנית המתאר הכוללנית באופן דומה לתמחור תוכנית מתאר מחוזית, ואילו קונה של קרקע עליה חלה תוכנית מתאר כוללנית, ידע שעליו לשלם את מלוא ההשבחה בגין תוכנית זו, על פי שיטת המדרגות.

אגב, למי הארוע המתואר מזכיר את נסיבות פסק הדין בענין אליק רון, הרי שהוא אינו טועה, למעט הבדל אחד מרכזי. בענין אליק רון הזכויות הוקנו בתוכנית המשביחה אך היו כפופות לשיקול דעת בשלב הרישוי. כעת, בעניין זה, הזכויות אינן מוקנות, וכדי להקנותן נדרש הליך תכנוני נפרד, שאין חולק כי הוא מייצר חבות בהיטל השבחה. עם זאת, יתכן והרציונאל של מימוש דו שלבי רלוונטי לכאן, אפילו יותר משהיה רלוונטי בענין אליק רון.... ימים יגידו.





12 באפר׳ 2017

על האינטרס הציבורי והרכב מוסדות התכנון

חול המועד פסח הוא זמן מתאים לשבת רגע על כסא (יותר נח מזה שבתמונה) ולעיין במאמר חדש שבמרכזו היחס שבין כסאות להחלטות. כלומר, כיצד הרכב מוסדות התכנון משקף את שיח האינטרס הציבורי בתחום התכנון.

מהו האינטרס הציבורי? איך קובעים אותו? מה הלגיטמציה שלו? מה מידת ההגנה עליו? ואיך התשובות לשאלות עקרוניות אלה נגזרות מחוק התכנון והבניה שהוא חוק פרוצדוראלי במהותו?

על כל אלה ועוד ניסינו לענות במאמר חדש בו סקרנו את האינטרס הציבורי בתחום התכנון, את מהותו ואת האופן בו הוא בא לידי מתבנית הרכבם הייחודי של מוסדות תכנון השונים.

המאמר מבקש להציג את הרכב מוסד התכנון כמבטא את האינטרס הציבורי עליו מופקד אותו מוסד התכנון, ובוחן את הבעיות הקיימות בתחום – החל מהתעלמות מוסדות התכנון מהקפדה על הרכב המייצג אינטרס ציבורי רחב, וכלה בבתי המשפט, הנוטים להתעלם מייחודיות מוסדות התכנון השונים כמייצגים אינטרסים ציבוריים שונים.

קישור למאמר (לטובת האינטרס הפרטי שלכם) -