11 בפבר׳ 2017

איבוד בלמים

אחד מרעשי המשנה של רעידת האדמה שחולל פסק הדין בעניין פרחי ביקל, שקבע כזכור כי ועדות מקומיות אינן זכאיות לדרוש כתבי שיפוי מיוזמי תוכניות, הוא זה, הדורש לצמצם או אף לבטל כליל את סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. כך, השבוע פורסמה ב"הארץ" קריאתה של אחת מהכוהנות הגדולות של עולם התכנון הישראלי, פרופ' רחל אלתרמן, לשלול לחלוטין את זכות התביעה של מקרקעין גובלים, זאת, בין היתר בהתבסס על מחקר השוואתי שביצעה.

כאן על המרפסת חושבים אחרת.

כאן מסכימים כי  תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, מייצרות חסם תכנוני, אלא שבעת הזאת מדובר בחסם תכנוני ראוי ואף נדרש.
ההרחבה של זכות התביעה לפי 197, על ידי בתי המשפט, לא נעשתה בחלל ריק. היא נעשתה על רקע התרחבות ההגנה על זכות הקניין, והיא פועל יוצא ממנה. לטעמנו לא מדובר "בתאונה", משפטית אלא בשיקול דעת מובנה, המעוגן במדיניות שיפוטית ראויה. מכאן, כמובן שאין להקל בפגיעה עקרונית בזכות בסיסית זו, מתוך הנמקה שבמקומות אחרים הדברים נעשים אחרת. אבל, גם אם נבטל לחלוטין את נימוקי הקניין, ונשאר רק בעולם התכנון, דווקא עכשיו, בסביבה הסטטוטורית של 2017, צריך להזמין את הקוראים לצמצום הסעיף, לחשוב מחדש על קריאתם.
בעולם התכנוני הנוכחי, בו זכות ההתנגדות, אינה שווה מאומה. ועדות ערר המחוזיות "מתיישרות" בחלקן על פי החלטות מדיניות, ארצית, תוך מתן משקל נמוך יותר למדיניות התכנון המקומית. ועדות הערר של המועצה הארצית הפכו למכבסה לניקוי פגמים בתוכניות. התערבות בתי משפט בהחלטות מוסדות תכנון מועטה. תוכניות מפורטות נעשות ברמה ארצית על בסיס מוסדי על יסוד חקיקה ייחודית, חיצונית לחוק התכנון והבניה. בעולם תכנוני שכזה, האלמנט המאזן היחיד, המונע כאוס תכנוני, הוא "האיום" של סעיף 197. "האיום" הזה מחייב את מוסדות התכנון והיזמים להפעיל שיקול דעת, ולשקול את ההחצנות הסביבתיות והאחרות של החלטותיהם. בלעדי "האיום", יאבד כלי האיזון היעיל הכמעט בלעדי שנותר היום בעולם התכנון הישראלי, ולכן ביטולו אפשרי, רק כנגד יצירת מנגנון מאזן חלופי יעיל אחר.

אגב – הנימוקים שצוינו, הם בדיוק הסיבה לכך שבעידן התכנוני הנוכחי סביר יותר שתחולתו של סעיף 197, תצומצם, ועוד בלם ייעלם, בדרך להפיכת מערכת התכנון למערכת ריכוזית ולא דמוקרטית.