הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 102), התשע"ג–2013

השבוע אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את תיקון 102 לחוק התכנון והבנייה. לא ברור איך תזכיר הצעת התיקון שהתייחס לתיקון 100, השתנה לתיקון 102, אבל הכוונה לאותו תיקון בחוק. כך או כך, בשבועות האחרונים עסקנו כאן, בתזכיר הצעת החוק, וכעת נוכל לעבור להצעת החוק עצמה. גם את הצעת החוק נבחן על פי מדדי הביזור וההאצה, כפי שעשינו ביחס לתזכיר החוק.

אם תלחצו כאן ממש תוכלו לקרוא את הנוסח המלא של הדיון בכנסת.

לאלה שיתעצלו נספר, כי מתוך הדיון ניכר שגם הפעם, לשאלות בדבר דיור בר השגה, אשר היו  העילה לכאורה לכשלון "רפורמת המרפסות", יהיה חלק מרכזי בדיונים בועדת הפנים של הכנסת. למרות זאת נראה שזו הפעם התיקון יעבור, על אף הזמן הרב "שיבוזבז", בועדה לדיון בנושא של דיור בר השגה, תוך הרמת אצבעות אוטומטית ביחס לנושאים מרכזיים וחשובים הרבה יותר, הנוגעים לחלוקת הסמכויות בין מוסדות התכנון השונים.

חברי הכנסת הערבים, שדומה כי כולם התבטאו בדיון הזה, שוב "נתנו" את הנאום הקבוע ביחס לקיפוח המגזר הערבי בתחום התכנון והבנייה. לאלה נציע, לקרוא בעיון את התיחסותו של חה"כ מאיר שטרית, במהלך הדיון עצמו, וגם פוסט שפורסם כאן במרפסת בנושא זה בעבר בשם דופקים ת'ערבים.

כך או כך, למרות ההזדמנות החגיגית, הרפורמה לא תשנה דבר ביחס להליכי התכנון במגזר הערבי.

התיקון לחוק עבר בקריאה ראשונה, והועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בועדת הפנים של הכנסת בראשותה של חה"כ מירי רגב. בשבועות הקרובים אנו נמשיך לבחון כאן את מרכיביה של הצעת החוק ואת התאמתם של סעיפיה השונים, למטרותיה המוצהרות, של ההצעה, עליהן הצהיר שר הפנים מעל דוכן הכנסת.

ארכיאולוגיה 5 - נוסח מוקדם של פקודת בניין ערים.

לפני מספר חודשים העליתי לבלוג את נוסח פקודת בנין ערים בעברית ובאנגלית. באותה הזדמנות הבטחתי להעלות גם את הנוסח המוקדם של הפקודה מ -1921. הנה הוא :

ארכיאולוגיה 4 - ההסכם בין ממ"י למרכז השלטון המקומי בעניין חלף היטל השבחה

זו נדמה לי הפעם השלישית שאנו חוזרים לדיון בעניין חלף היטל ההשבחה, המוטל על המינהל במקום תשלום היטל השבחה אמיתי ושווה, לזה המשולם על קרקעות בבעלות. בפעם האחרונה נדרשנו לעניין לאחר הסכם הפשרה הבעייתי שנחתם בין מרכז השלטון המקומי למדינה, הסכם שלמעשה הנציח את ההסדר הקלוקל הזה.

בהקשר זה אתרנו לפני דמן לא רב את פרוטוקול ועדת הפנים של הכנסת מ 1985, שדנה בתיקון 21 לחוק התכנון והבניה, והסכינה להעריך את ההסדר בשנה אחת, תוך שחברי הכנסת "מעקמים את האף", שעה שהם מאשרים את ההסדר הזמני.

ראו במיוחד את דבריה של חברת הכנסת ארבלי אלמוזלינו שהייתה יו"ר הועדה. הנה לכם עוד הוכחה שבישראל הזמני הוא קבוע.

100

השבוע פורסם תזכיר הצעת החוק לתיקון 100 לחוק התכנון והבנייה. אם תגללו למטה, תמצאו, בצד ימין של הדף, תחת הכותרת "קישורים", קישור קבוע לתזכיר הצעת החוק, ותוכלו להוריד את הנוסח המלא.

בדברי המבוא של התזכיר מצאנו את ההסבר באשר למטרה העיקרית של  התיקונים המוצעים בחוק הקיים:

"ביזור סמכויות לוועדות המקומיות תוך יצירת מדרג וחלוקת סמכויות בין הועדות המקומיות לוועדות המחוזית באופן שיאפשר האצת הליכי התכנון ושיפור השירות לאזרח."

אם תעיינו ב 99 התיקונים הקודמים לחוק, תגלו הסברים דומים ומטרות דומות, ביחס ללא מעט מהם, מה שאומר שהניסיונות הקודמים, "לבזר סמכויות", ו"להאיץ את הליכי התכנון", באמצעות עשרות תיקונים קודמים לחוק  - נכשלו !

האם ההצעה הנוכחית נושאת איתה בשורה חדשה? האם זו הפעם יקרה מה שלא קרה עד עתה, ומכאן ואילך נזכה להאצת הליכים וביזור סמכויות?

תרשו לנו לא להיות אופטימיים, בעיקר משום שכמו שכבר נאמר בהזדמנויות קודמות, הבעיה היא לא בהכרח החוק, אלא המערכת התכנון האמונה על יישומו.

מכל מקום, התיקון לחוק יצא לדרך, ובשבועות הבאים ננסה לסרוק את הסעיפים השונים, להשוות בין הנוסח הקיים בחוק לבין הנוסח לאחר התיקון, אם יאושר.

כדי לבחון את התיקון, נייסד שני מדדים בעזרתם נבחן את התיקונים בחוק. המדד הראשון הוא "מדד הביזור", באמצעותו ננסה לבחון עד כמה התיקון בחוק באמת מבזר סמכויות, ומקנה סמכויות לועדות המקומיות, וכמובן באיזה תנאים. 
המדד השני הוא"מדד ההאצה". בעזרתו של מדד זה נבחן עד כמה התיקון בחוק מאיץ הליכי תכנון, או שאולי מעכב אותם.
בעזרת שני מדדים אלה ננסה לתת ציון לתיקונים השונים, כאשר בכל מקרה דבר אחד כבר ברור, בין אם החוק יצליח, בין אם לא, 100 הוא כבר קיבל.

              

עיקרון הרצף

גם אם תהפכו את חוק התכנון והבניה, לא תמצאו בו מילה וחצי מילה על עיקרון הרצף. גם בפסיקה של בתי המשפט הוא אינו מוזכר. יותר מכך, אם תחפשו טוב בפסיקה אפילו תמצאו פסקי דין שאינם תומכים בקיומו. עיקרון הרצף  הוא עיקרון תכנוני, שלמרות שהוא כמעט מובן מאליו, ינוסח כאן אולי לראשונה.

עיקרון הרצף התכנוני קובע כי זכויות תכנוניות, הנובעות מתוכניות או היתרים, נשארות בתוקף כל עוד לא בוטלו כנגד פיצויי.

הוא שאמרנו. די מובן מאליו.

למרות זאת לעיתים נראה כי עיקרון זה לא ברור לכלל השחקנים הפעילים בתחום התכנון והבניה. לעיתים קיימת נטייה, לבחון את תוקפן אן חוזקן של זכויות תכנוניות קיימות, גם על ציר הזמן. כלומר, על פי גישה זו, ככל שחולף הזמן מאז נוצרה הזכות התכנונית, מקבלות הזכויות התכנוניות פרשנות מצמצמת, הבוחנת את הזכויות מתוך פריזמה עכשווית, באופן שמביא לביטולן למעשה, ללא פיצוי.  על פי גישה זו חלוף הזמן עשוי להוביל לדעיכתה של הזכות התכנונית.

זכויות תכנוניות הן זכויות בניה ושימוש הניתנות לקרקע מסוימת, בתוכניות ובהיתרים כדין. הדרך היחידה לבטל או לשנות את הזכויות התכנוניות היא באמצעות תוכנית מבטלת או משנה אותן, וכנגד תשלום פיצוי על הפגיעה בזכויות התכנוניות. אם תרצו, ניתן למעשה להקצין ולומר כי זכויות תכנוניות, אינן פוקעות, גם כשתוכנית חדשה מבטלת אותן, אלא מומרות לכסף.

עיקרון הרצף התכנוני עובר כחוט השני בחוק התכנון והבניה, בתקנות ובתוכניות מכח החוק.

כך, סעיף 133 לחוק העוסק בסמכות לבטל או לשנות תוכניות קובע כך: "מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תכנית, מוסמך, באותה הדרך, לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התכנית תינתן, ככל האפשר, הזדמנות להשמיע דעתו". במילים אחרות, הסעיף למעשה קובע כי שינוי של זכויות בתוכנית, יכול להעשות רק בתוכנית אחרת. משמעותה של תוכנית אחרת היא כמובן פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, ככל שיש בה שינוי או ביטול של זכויות תכנוניות. סעיף 133 הוא הסעיף המרכזי, הקובע את עיקרון הרצף ביחס לזכויות מכח תוכנית.

כך, בסעיף 145 (ז), אשר הוסף לחוק בתיקון 43 ב- 1995, נכתב :

"מוסד תכנון לא יתן היתר, מכוח תכנית שהופקדה אחרי ט' בטבת תשנ"ו (1 בינואר 1996) אלא אם כן אושרה למקרקעין, שלגביהם מבוקש ההיתר, תכנית הקובעת הוראות בכל אלה:

(1)          פירוט יעודי הקרקע;

(2)          חלוקה למגרשים או לחלקות וגבולותיהם, אם אלו לא נקבעו בתשריט חלוקת קרקע;

(3)          קווי הבנין, מספר הקומות או גובה הבנינים;

(4)          שטחי הבניה המותרים;"

כלומר, בשנת 1995 משנה המחוקק את כללי המשחק התכנוני. הוא קובע שמעתה ואילך, לא יינתנו היתרי בנייה אלא רק מכח תוכניות הכוללות תנאי מינימום מסוימים. למרות זאת, עיקרון הרצף עומד לנגד עיני המחוקק. הוא אינו פוגע במי "שרכשו" זכויות תכנוניות מכח תוכניות שקדמו למועד שינוי הנורמה התכנונית ב 1.1.1996. ביחס לאלה, קובע המחוקק כי מוסד תכנון ימשיך לתת היתרים למרות שאולי, לא נקבעו בהן במפורש זכויות הבניה או שימושי הקרקע.

כך גם פרק ז' לחוק שכותרתו שימוש חורג, מתחיל בסעיף 178 לחוק, הקובע כך:

"מיום תחילת תקפה של תכנית רשאית הועדה המקומית, באישור הועדה המחוזית, וחייבת היא לפי דרישת הועדה המחוזית –

(1)          לערוך רשימת בנינים בתחום התכנית שהם בנינים חורגים לפי התכנית או שיש בהם לפיה שימוש חורג, וכן רשימת הקרקעות בתחום התכנית שיש בהן לפיה שימוש חורג;

(2)          להמליץ על התקופה שבה מותר עוד להמשיך ולהשתמש בבנינים או בקרקעות כאמור שימוש חורג או שבה מותר לקיים בנינים כאמור כבנינים חורגים (להלן - תקופת מקסימום לחריגה)."

למעשה סעיף 178 לחוק בפרט, ופרק ז' לחוק בכלל, מהווים הדגמה יפה של עיקרון הרצף. נלמד מהם, שאפילו שונו זכויות תכנוניות מכח תוכנית, אין בכך כדי להביא לביטול אוטומטי של זכויות תכנוניות מכח היתר. לצורך כך נדרש תהליך נוסף, שבנסיבות מסוימות יסתיימו בדיור חלוף, על פי עיקרון הרצף כפי שנוסח.

בתקנות מכח החוק תמצאו את עיקרון הרצף בתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002. התקנות קובעות, בסעיף 9, הוראות מעבר שונות המנציחות ביחס לתוכניות ותיקות נורמות תכנוניות שהיו קימות ביחס אליהן, למרות ביטולן מכאן ואילך. דוגמה מובהקת לכך היא ההקלה הכמותית, המאפשרת להוסיף זכויות בנייה בהיקף של עד 6% משטח המגרש, מעבר לאלה שנקבעו בתוכניות ובלבד שאלה הופקדו לפני 1/8/1989, מועד שינוי הנורמה.

הטכניקה של הגנה על נורמה תכנונית קיימת ושמירת הרצף של קיומה, מאומצת גם בתוכניות מתאר, ברמותיהן השונות. כך לדוגמה הוראות המעבר של תיקון 4 לתמ"א 18, שביקשה להכניס רפורמה בתכנון ורישוי של תחנות תדלוק, אינה פוגעת בתוכניות קימות לתחנות תדלוק, אפילו הן אינו תואמות את התמ"א במתכונתה החדשה.

את כל הדוגמאות הללו ודוגמאות רבות נוספות שלא צוינו, ניתן לגבש לעיקרון המרכזי ממנו יצאנו והוא עיקרון הרצף התכנוני. עיקרון זה הוא עיקרון מנחה חשוב שצריך לעמוד לצידם של עקרונות חשובים אחרים, כמו שמירה על שטחים פתוחים, וצדק חלוקתי.

עיקרון הרצף, הנגזר מתוך הוראות החוק, מבקש לתת הגנה יחסית, לאינטרסים פרטיים בפני אינטרסים ציבוריים. עיקרון הרצף מגשר בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי, באמצעות פיצוי מתאים. חשוב להזכיר את עיקרון הרצף משום שלעיתים נדמה כי קיומה של ההגנה היחסית על הזכויות התכנוניות נעלמת מעיניהם של בתי המשפט ומוסדות התכנון, שעה שהם מפרשים נורמות תכנוניות ככאלה המניקות עדיפות לאינטרס הציבורי, תוך התעלמות מהאינטרס הפרטי.

דופקים ת'ערבים

לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות ולדעת שבתחום התכנון והבניה דופקים את הערבים. מספיק לעבור בישובים ערביים בישראל, לראות את התשתיות המוזנחות, את הבניה האקראית ואת עירוב השימושים הבלתי אפשרי,  כדי להבין שמשהו דפוק פה.

עשרות פרופסורים, מאות סטודנטים ואלפי ועדות מצאו מליון סיבות לכך שדופקים את הערבים. החל מחוסר בתקציבים, המשך בהעדר תוכניות מתאר ו"בחוסר התאמה של עקרונות התכנון לתרבות הערבית", וכלה בנרטיב של הסכסוך הלאומי שבין היהודים לערבים.

חברים הכל שטויות. מי שדופק את הערבים הם בראש ובראשונה ראשי הציבור שלהם. במקום לחזר על פתחי משרד הפנים, בנסיון לקבל תקציבים ושאר סוכריות, במקום להיות תלויים בעסקנים פוליטיים שבאים והולכים, במקום לתת תירוצים -  הם צריכים לעמוד על זכויותיהם. הם צריכים לדרוש סמכויות ואחריות. הם צריכים לדרוש ועדות מקומיות ואוטונומיה תכנונית.

המגזר הערבי אינו נהנה מאוטונומיה בתחום התכנון והבניה, אלא פועל בעיקר באמצעות ועדות מקומיות מרחביות, שבראשן יו"ר ממונה מטעם משרד הפנים. מועצות מקומיות ערביות אינן יכולות לפעול בתחום התכנון והבניה, באופן זהה למועצות יהודיות, קטנות מהן בגודלן ובשטחן. העובדה הזו אינה בגדר סוד. זהו מצב בלתי אפשרי. זו אפלייה צועקת, אבל אין פוצה פה ומצפצף.

מצופה היה מראשי הרשויות הערבים שיפציצו את בג"צ בעתירות ובדרישות לקבל ועדות מקומיות עצמאיות – אבל הם שותקים. הם שותקים כי נוח להם לבכות שדופקים אותם. הם שותקים כי נוח להם  לקבל תקציבים במקום לדאוג לתקציבים בעצמם. הם שותקים משום שללא סמכות אין אחריות. נוח להם לא לגבות אגרות בנייה, לא להתעסק עם היטלי השבחה, לא להתאים עצמם לתכנון המרקמי בישראל, לרבות לדרישות הבנייה לגובה. נוח להם לא להפעיל הליכי אכיפה.

זו בדיוק הסיבה שצריך לשחרר את הישובים הערביים מהועדות המקומיות המרחביות, ולכונן ועדות מקומיות עצמאיות. יחד עם הסמכות, תבוא האחריות. נבחר ציבור במגזר הערבי צריך לדעת שיחד עם בחירתו לתפקיד הרם והנישא של ראש מועצה, תבוא האחריות לדאוג לפיתוח הישוב. הן לתכנון והן לאכיפה, וככל והוא לא יעמוד במטלותיו, תבוא הסנקצייה.

שלא יהיה ספק – גם אחרי שיהיו לישובים הערביים ועדות מקומיות, ימשיכו לדפוק אותם בועדה המחוזית, אבל זה לא בגלל שהם ערבים אלא בגלל שהם ועדה מקומית....

מעורבות היועץ המשפטי לממשלה בהליכי תכנון – חלק שלישי, למה זה קרה? האם זה טוב ? האם זה רע?

זהו הפוסט השלישי, בסדרה העוסקת במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה בעבודתם של מוסדות התכנון.

בפוסט הראשון ניסינו לענות על איך? כלומר הרכבנו רשימה חלקית של דרכים באמצעותן מתערב היועץ המשפטי בעבודת מוסדות התכנון. בפוסט השני ענינו על השאלה מכח מה? כלומר מהו מקור הסמכות של היועץ המשפטי להתערב.

בפוסט הנוכחי ננסה לבחון מדוע? כלומר למה זה קורה ? מה התרחש בשני העשורים האחרונים שכל כך העצים והגביר את ההתערבות של היועץ המשפטי בהליכי התכנון. לקראת סיום, ננסה לענות על שאלה נוספת, והיא האם זה טוב או האם זה רע?

נהוג לומר שהכל פרסונלי. בהתאם לכך יש הנוטים לייחס את המעורבות הרבה של היועץ המשפטי לממשלה לאישיותה הדומיננטית של המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד שרית דנה. אלה החושבים כך, מסבירים כי עוה"ד דנה, הן בתפקידה האחרון כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה והן בתפקידה הקודם כיועצת המשפטית של משרד הפנים, היא לא רק האחראית לתופעה אלא גם הסיבה לה. עם כל הכבוד נראה כי ייחוס המעורבות של היועץ בעבודת הועדות לעוה"ד דנה, הוא פשטני מידי. אומנם עוה"ד דנה הייתה שם, במקומות הרלוונטיים במועדים הרלוונטיים, אך נראה כי היא לא הסיבה למעורבות, וכי זו הייתה מתרחשת גם אם מישהו אחר היה נושא בתפקיד.

הסיבה למעורבות היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים איננה פרסונלית אלא מערכתית.

מערכת התכנון היא מערכת ריכוזית מטיבה. צריך לזכור שחוק התכנון והבניה, מבוסס על פקודת בנין ערים המנדטורית, שכל תכליתה הייתה לשמר את סמכויות ההכרעה בענייני התכנון והבניה בידי השלטון המנדטורי. משחוקק ב – 1965 חוק התכנון והבנייה, לא נעשו בו הרבה שינויים בהקשר זה, והתפיסה של שימור הסמכויות בידי השלטון המרכזי, הועתקה אל החוק החדש. התוכניות באותה עת היו רק בסמכות הועדה המחוזית. הקלות ושימושים חורגים היו רק בסמכויות ועדה מחוזית. וגם עררים היו בסמכות ועדה מחוזית. הועדות המקומיות היו "קבלני ההיתרים", ולכל היותר שלב בתהליך הסטטוטורי, לא יותר מכך. ועדות הערר המוכרות לנו והפעילות כל כך היום לא היו אפילו בגדר חלום, ויותר מכך, כל השיפוט בעניני תכנון ובניה נתייחד לבג"ץ בלבד.

התוצאה היא מערכת ריכוזית מאד, בעלת שליטה מוחלטת על ההחלטות, מיעוט החלטות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, וכשאלה ניתנות, הרי שאף הן, יוצרות אחידות במערכת מאחר ומקורן הוא אחד ויחיד בבית המשפט העליון.

ואז – לפני כעשרים שנה מהפך.

שני ראשים יש לו למהפך. 
הראשון, ואולי הפחות מוכר, הוא מהפך פרוצדורלי. בית המשפט העליון, העביר בפסיקתו את הסמכות לדון בענייני תכנון ובניה, לבתי המשפט המחוזיים, עוד קודם להקמתם הפורמלית של בתי המשפט לעניינים מנהליים. כתוצאה מכך, ארעו שני דברים. ראשית במקום בית משפט אחד נוצרו למעשה חמישה בתי משפט נוספים שעסקו בסוגיות תכנוניות משפטיות. האחידות והריכוזיות שאפיינה את פסיקת בית המשפט העליון, כערכאה יחידה שדנה בנושא, החלה להיסדק. שנית, המעבר של ענייני התכנון והבניה לבתי המשפט המחוזיים, במסגרת הליך של המרצת פתיחה, הפכה את הביקורת השיפוטית בענייני התכנון ובניה, לנגישה, זמינה וזולה יותר. שוב לא צריך להעלות אל משכנו של בית המשפט העליון בירושלים כדי לדון בחוקיותה של גדר. אפשר לעשות זאת גם במחוזי בנצרת. כתוצאה מכך החלו להתרבות העתירות והחלו להתרבות ההחלטות, הדעות והתפיסות, והרסן החל להישמט מידי השלטון המרכזי.

המהפך השני, בסדר, אך החשוב יותר מבחינת השלכותיו, הוא זה של תיקון 43 לחוק התכנון והבניה. ראשית התיקון השלים את המהפך השיפוטי, בכך שהקים למעשה לראשונה את בתי המשפט לעניינים מנהליים. שנית הוקמו ועדות הערר, כך שנוספו לערכאות השיפוטיות, גם ערכאות מעין שיפוטיות, אשר יושבות כל יום ומייצרות החלטות, לא אחידות בהכרח, בענייני תכנון ובנייה. מעבר לכך הועברו נושאי ההקלות והשימושים החורגים מהשלטון המרכזי, לועדות המקומיות, ועל ראש כל אלה, ניתנה סמכות לועדות המקומיות לאשר סוגים מסוימים של תכניות.

מטרת המחוקק בכל אלה הייתה ברורה – ייעול מערכת התכנון וקיצור ההליכים. אבל, דבר אחד חשוב לא הביא המחוקק בחשבון בשעה שיצר את כל ההסדרים הללו, והוא הדי.אן.אי של המערכת. מערכת התכנון היא ריכוזית בבסיסה ההיסטורי והארגוני. שינוי במערכת מסוג זה, לא יכול להתבצע על בסיס של תיקונים בחוק קיים, מבלי שינוי יסודי מבני ועמוק יותר.
המעורבות שאותה אנו חווים היום של היועץ המשפטי לממשלה, הינה התוצאה של העבודה החלקית של המחוקק. התיקונים בחוק יצרו סוג של "מוטציה" חקיקתית, והמערכת המסורתית, שהמשיכה להתקיים במתכונתה הקיימת מלפני השינוי בחוק, פעלה ופועלת, מכח אותה מסורת של רכוזיות, על מנת לשמר בידיה את "השליטה" על המערכת. כמו גוף שנכנס לתוכו פולש זר, פועלת "המערכת הישנה", על מנת להגן על עצמה, והיא עושה זאת באמצעות כל אותם דרכי התערבות עליהם עמדנו.

נדמה שאת מה שאנו מנסים להגיד כאן, סיכם כבר מזמן שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, בפסה"ד בענין חוף השרון, שעסק בתיקון 43, וכך נכתב על ידו שם כבר לפני כעשור:

"כשבע שנים עברו מאז תחילתו של התיקון, והערפל הסמיך ש"מהפכת 43" הייתה שרויה בו בתחילתה טרם התפוגג. אכן, עד לימינו אלה שוררת אי-ודאות באשר להיקף הסמכויות שנגרעו מן הוועדות המחוזיות ואשר הוספו לוועדות המקומיות, והוויכוח בין גורמי התכנון בשלטון המרכזי – הטוענים לצמצומה של זרימת הסמכויות מן הוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות – לבין השלטון המקומי – הטוען להעצמתה של זרימת אותן סמכויות – נמשך והולך במלוא עוזו. שלוש העתירות המונחות לפנינו אינן אלא דוגמה לאותו ויכוח סוער שבין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי.

יתר-על-כן, הסוגיות המשפטיות הנדרשות מאותה הזרמת סמכויות מוועדות מחוזיות לוועדות מקומיות לא זו בלבד שסבוכות וקשות הן לפתרון, אלא שעוד נכונו לנו עלילות לעתיד-לבוא. טעם הדבר הוא שתיקון 43 עושה שימוש לא-מעט בנוסחאות כלליות לעניינה של אותה העברת סמכויות – נוסחאות הניתנות להידרש לכמה וכמה פנים – וממילא מתבקשים אנו להזדמן לפירוש "תכליתו" של החוק. אלא שהתכלית אף היא אינה נהירה לחלוטין – שהרי התכלית מעוצבת, בין השאר, בניסוח החוק – וממילא נאלצים אנו להכריע בדין על-פי מדיניות פרשנות כללית. והדבר אינו קל. זאת ועוד, מדברים אנו בהוראות-חוק שעניינן סמכויות תכנון, ובידוע הוא כי בהגדרת סמכות ראוי – כמעט הכרח הוא – שניסוח הדין יהא חד-כתער. די לנו בקשיי פירושו של הדין המהותי, ומה שנוסיף עליהם קשיי פירוש בנושא סמכות? שאם זו תהא דרכנו, סוף דבר יהא שנדשדש בפרוזדור ואל הטרקלין לא נגיע או שנגיע אליו באיחור."

ובהמשך:

"הפירוש המוצע לסעיף קטן (5) אינו פירוש רחב, וסמכויותיה של הוועדה המחוזית שמורות לה. נהפוך הוא: פירוש בדרכה של המדינה עלול להביא לצמצום בלתי ראוי של "מהפכת 43", ואנו נעמוד ונשאל בתמיהה ובעצב: אם זה הפירוש שלחוק, מה הועילו חכמים בתקנתם?"

ניתן לסכם ולומר כי המעורבות של היועץ המשפטי לממשלה הינה פועל יוצא מאותו נסיון כושל, ולא חד מספיק להעביר סמכויות בחוק לועדות המקומיות, בשיטה של הדבקת טלאי על טלאי, מבלי לשנות באופן שלדי ומבני את מערכת התכנון.

כל אמור עד כאן, בפוסט זה, ואף בקודמים לו, אינו אומר דבר ביחס לשאלה הבאה אליה אנו מבקשים להתייחס עתה, והיא:

האם זה טוב או רע?

האם מעורבות השלטון המרכזי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, ומשרד הפנים, למרות שאולי נראה שהיא לא נעשיית בדרכים ראויות, מובילה לתוצאה ראויה?

ובכן, כמו שאמרו במקום אחר"ככה היא באמצע". יש במעורבות היועץ המשפטי לממשלה, כמו כנראה בכל דבר, יתרונות וחסרונות.

מצד היתרונות,היא יוצרת אחידות, שוויוניות, ויעילות.
היא מונעת מצב שבו בעל מקרקעין בחדרה יהנה מזכויות שחברו בגדרה אינו נהנה מהן, רק משום שהם מצויים במרחבי תכנון שונים.
היא מאפשרת מענה מהיר ואחיד לשאלות דומות, על בסיס סל של פתרונות מוכן מראש, מבלי צורך לדון מחדש בכל סוגיה. 
היא מונעת הטלת עומס יתר על מוסדות התכנון על ידי הגשת תוכניות חסרות יכולת מימוש.

מצד החסרונות, יש טעם לפגם בכך שמוסדות התכנון פועלים בהקשר בכפיפות להנחיות היועץ בניגוד להלכה שנפסקה בענין דור אנרגיה. זאת ועוד, הפרשנות של היועץ המשפטי לממשלה תהיה לעולם מצרה ביחס לסמכויות השלטון המקומי, ובכך יש כדי לפגוע במוסד היועץ המשפטי לממשלה וכדי לגרוע מהאובייקטיביות והממלכתיות שצריכים לאפיין אותו. דרכי ההתערבות של היועץ המשפטי לממשלה אינן שקופות ומבוקרות מספיק, ולעיתים דומה כי מעורבות היועץ המשפטי לממשלה חוצה את המישור הפרוצדראלי, את מישור הסמכות, ומובילה גם את נושאי המהות. כלומר לעיתים נדמה כי שיקול הדעת האוטונומי של מוסדות התכנון, נפגע כתוצאה ממעורבות של "האח הגדול", בתכני התכנון.

נראה כי המערכות כולם, הן זו התכנונית והן זו המשפטית, מחפשות שביל זהב ללכת בו, ומכיוון שחוק התכנון והבניה, באופן בסיסי ושלדי, ימשיך ללוות אותנו עוד שנים, הרי שהדרך אל שביל זהב כזה תמשיך לעבור באולמות בתי המשפט, ומטבע הדברים, היועץ המשפטי ימשיך להיות מעורב עד צוואר בהליכי התכנון.