3 ביולי 2011

שיתוף הציבור


<>  </>
שיתוף הציבור הוא נשמת אפו של ההליך התכנוני. החוק החדש לכאורה מעצים אותו, שכן  החוק החדש נושא לכאורה בשורה בעניין זה. מעתה לכל אדם יש זכות להתנגד לכל תוכנית. זהו, נגמרו הדיונים האינסופיים בשאלת זכות העמידה, ובשאלה האם פלוני רשאי להתנגד לתוכנית כזו או אחרת. מי שבא ברוך הבא. משיכנס החוק החדש לתוקף, יוכל כל אדם ובכלל זה כל ארגון, יהיה המניע להתנגדותו אשר יהיה (ובלבד שציין זיקתו לתוכנית), להתנגד לתוכנית, ולהשתתף לכאורה בהליכי התכנון.

לא נעלם מעיניכם, כי מהלנו את הצגת הדברים בלא מעט "לכאורה". אם תקראו את דברי ההסבר להצעת החוק, ולהרחבה לכאורה של זכות העמידה, תבינו מדוע. לא תמצאו בדברי ההסבר מילה ואף חצי מילה, על חשיבותו של שיתוף הציבור, כמצופה ממי שמתכוון להכניס מהפכה, גם אם לפרוטוקול בלבד, בנושא חשוב זה. במקום זאת, תלמדו לדעת, כי המחוקק מתנהג כמי שכפאו שד. מנסח הצעת החוק מסביר כי לא מטעמים דמוקרטיים הורחבה זכות ההתנגדות. הוא מסביר, כמעט מתנצל, כי ממילא הפרקטיקה והחלטות שיפוטיות שונות הרחיבו את זכות ההתנגדות, ולכן, מכיוון ש "הזמן המוקדש כיום לדיון בשאלת הזכאות להתנגד מבוזבז ללא טעם של ממש", יש לשים סוף "לבזבוז הזמן", והפתרון הוא הרחבה של זכות ההתנגדות. התוצאה היא שזכות ההתנגדות, המהווה את הכלי המרכזי של שיתוף הציבור בתכנון, הורחבה מטעמים של יעילות דיונית, ולא על מתוך גישה דמוקרטית ועקרונית שצריכה לאפיין מחוקק נאור.
היינו מניחים לכל העניין, ומעלים את המחוקק על נס, אם בכך היה מסתיים העניין, והחוק החדש היה אכן מרחיב את שיתוף הציבור, גם אם לא מטעמים דמוקרטיים נשגבים, מתוך שלא לשמה – לשמה. לא זה המצב.
החוק החדש הופך את שמיעת ההתנגדויות, מתהליך מהותי וחשוב בו נפגש ציבור המתנגדים, פנים אל פנים, עם נבחרי הציבור ועם עובדי הציבור הדנים בתוכניות, מסתכל להם בעיניים, ומנסה לשכנע אותם שיקבלו טענה כזו או אחרת, להליך טכני פרוצדוראלי בעיקרו. את "ההישג" הזה משיג החוק החדש באמצעי מאד פשוט, על ידי היפוך ברירת המחדל בקביעת הפורום השומע והמחליט בהתנגדויות. בעוד על פי החוק הבטל, מרבית הדיונים בהתנגדויות קוימו בפני הועדות עצמן או ועדות משנה שלהן, ואילו מעוט המקרים נדון בפני חוקר, מעתה, על פי חוק החדש, כל ההתנגדויות תבואנה בפני חוקר, ורק במעט מהמקרים תשמע אותן הועדה.
החוקר אינו הועדה. הוא אמנם איש מקצוע, השומע את ההתנגדויות, ומעביר המלצות לועדה שתחליט. אבל, המלצותיו תוצגנה מבעד למשקפיים המקצועיים והסובייקטיביים שלו. החוקר אינו ועדה אלא אדם אחד. הוא אינו מנהל שיג ושיח עם עצמו באשר להמלצותיו. ברור לחלוטין שהיכולת לשכנע ועדה, בהתייצבות ישירה מולה, המלווה לעיתים בהליך פוליטי, מצטמצמת מאד, בהופעה בפני חוקר. ברור גם שההליך בפני חוקר יהיה יעיל יותר ומהיר יותר.
"עיקרון היעילות" שבבסיס החוק החדש, הוא שעומד מאחורי הרחבת זכות ההתנגדות, אך הוא זה שעומד גם מאחורי צמצום שיתוף הציבור בתהליך התכנוני. נדמה שבהקשר זה, הלך המחוקק צעד אחד רחוק מידי.