4 באפר׳ 2020

צפיפות ובריאות - תפוח אדמה לוהט

השימוש בכלים תכנוניים נעשה בין היתר על מנת לדאוג לחייו, לבטחונו, לבטיחותו, לבריאותו ולשלומו של הציבור.

ראו את תמ"א 38 שתכליתה הבסיסית היא מתן כלים לייצר עמידות של מבנים, על מנת להעניק לציבור הגנה טובה יותר בפני רעידת אדמה, כשזו תגיע למחוזותינו, והיא תגיע על פי המומחים.

ראו את המרחבים המוגנים לסוגיהם שכל תכליתם להתמודד עם פגעי מלחמה.

ראו את תמ"א 34 שכל תכליתה במניעת הצפות שטפונות ופגיעה באדם וברכוש, כמו שחווינו ממש בחורף הנוכחי.

ראו את מערכות הביוב למינהם שכל תכליתם למנוע מחלות ולשמור על בריאות הציבור.
ועכשיו הקורונה..... אתגר חדש, שלא ניתן להתעלם ממנו, גם במישור התכנון. 

איך מטמיעים, אם בכלל, את הצורך לשמור על  "ריחוק חברתי" אל תוך הרשימה האין סופית של הדרישות והתנאים לאשור המרחבים הסגורים המשמשים את כולנו.

הנה כמה הנחות יסוד:

ראשית, מגדרים את הבעייה. הגידול במספר יחידות הדיור לדונם נטו, אינו מעניין (כמעט) את הקורונה. כלומר הקורונה אינה יכולה או צריכה לשמש כטענה נגד המשך מגמת הציפוף העירוני, הנמדד בפרמטרים של מספר יח"ד לדונם. גם המרחבים הציבוריים פחות מענינים, שכן שם ההתמודדות היא באמצעות ניהול נכון של המרחב. החל משליטה על מספר הנכנסים, וכלה בסגירתו. הבעייה היא במרחבים הפרטיים. בדירות המגורים. במקום אליו הולכים כשיתר המקומות נסגרים. הבעייה  היא בצפיפות הדיור, זו הנמדדת במספר הנפשות לחדר, או אם תרצו, במ"ר בנוי לנפש.

שנית, בעיית צפיפות דיור אינה בעייה חדשה. היא לא נוצרה עקב הקורונה, היא היתה ידועה גם קודם, אלא שהקורונה מעצימה את בעיית צפיפות הדיור, וגובה קורבנות. אגב, גם קודם לקורונה צפיפות הדיור גבתה מחיר, אלא שהקורונה העצימה את הבעייה והחצינה אותה אל מעבר לגבולות הרבעים הצפופים. הקורונה שמה את צפיפות הדיור במוקד העניין הציבורי.

שלישית, קיים קושי אמיתי להתמודד בבעיה של צפיפות הדיור. כך, למרות שהנתונים בדבר צפיפות הדיור, נאספים מידי שנה ושנה על ידי הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בארץ ובעולם, ומסד הנתונים עמוס, בחתכים שונים, ועל בסיס השוואתי, ידוע וזמין, לא מצאנו אף תקן או תקנה, שעושות שימוש יישומי במידע האמור.
בימים בהם אנו מקבלים בהסכמה צווים, שבזמנים אחרים נראו דמיוניים, כמו לשמור על ממרחק של 2 מטר בין איש לרעהו, כמו לא להתרחק מעבר ל 100 מטר מהבית, וכמו שוטרי יס"מ שאוכפים סגר על בני ברק, יתכן ונהייה מוכנים לקבל גם רגולציה שתגדיר את צפיפות הדיור. 

יתכן שדווקא ימי הקורנה הקשים, דווקא מייצרים מרחב הסכמה ציבורי, לקדם רגולציה בעניין צפיפות הדיור. רגולציה שתקבע מספר מינימאלי של נפשות לחדר, ביחס לכל דירות מגורים. זה  קשה, זה דמיוני, זה אולי אפילו בלתי אפשרי, אבל יתכן שאין ברירה.

רביעית, במרבית המקרים צפיפות דיור מזוהה עם עוני. אזורים עניים הם אזורים צפופים. רגולציה שתקבע מספר מינמלי של נפשות לחדר, לא תעשה את אותם דירים המתגוררים באזורים הצפופים של העיר יותר עשירים. לכן רגולציה מסוג זה בלתי אפשרית ונדונה לכישלון, אלא אם הרגולטור יממן זאת. זה לא יקרה. בוודאי לא בעת הזו.

מעבר לשאלת המימון הענקית, הסדרה רגולטיבית של צפיפות הדיור, פוגעת בזכויות יסוד, בנכסים תרבותיים, ואף באמונה דתית. המשמעות היא למעשה מגבלה על הילודה. זה נעשה בסין, אבל פה זה לא סין. כאן "ילדים זה ברכה". לכן, גם מטעם זה, זה לא יעבוד. 

כאילו לא די בכך, רגולציה בנושא צפיפות דיור, היא תפוח אדמה לוהט פוליטית, באופן שמסביר מדוע עד היום לא נוצל מדד זה באופן יישומי, ומדוע דווקא ימי הקורונה הם כאמור אלה שיוצרים מודעות, ואיתה גם הזדמנות.

איך יוצרים רגולציה שתאפשר ריחוק חברתי במרחב הפרטי:

על בסיס ארבע הנחות היסוד האלה, המנוגדות כל כך, ברור לחלוטין שהפתרון לא יכול להיות בשיטת זבנג וגמרנו. זהו תהליך. את התהליך צריך להתוות באמצעות רגולציה. רגולציה רכה.

אנו מציעים לקבוע תקן לצפיפות דיור. התקן יהיה משתנה בשים לב למאפייני הדיור, המיקום ומאפייני האוכלוסיה. 

התקן לא יהיה מחייב אלא תקן מומלץ. כך, לדוגמא, לאחר תיקוני חקיקה מתאימים, כל היתר בנייה, יקבע ביחס לכל יחידת דיור, מהי צפיפות הדיור המינימלית המומלצת לגביה. כך, על פי חוק מכר דירות, יחוייב כל מוכר דירת מגורים לציין באותיות ברורות, מה המספר המקסימלי של בני אדם שרשאים לגור בדירה על פי התקן. כך כל רשות מקומית תחויב בכל חשבון ארנונה להזכיר למחזיק כי בדירה מתגוררים יותר נפשות מהמומלץ לפי התקן. כך בלשכת רישום המקרקעין ירשם ביחס לכל דירה התקן המומלץ למגורים ביחס אליה.
כל הפעולות הללו, ואחרות, תצורנה מודעות. לא רק אצל הדירים, ובעלי הדירות אלא גם אצל הרשויות עצמן. כל אלה, בניהול נכון, יתכן ויובילו לצמצום הבעייה. יתכן ובעתיד אף ניתן יהיה להתקדם ולהפוך את התקן לבסיס למתן תמריצים והקלות, או שלילתם. לא כעת, לא ללא הסכמה.

אם כך, נשאלת השאלה, מה הטעם לקבוע תקן, אם הוא אינו מחייב? ובכן, ראו את תמ"א 38. זוהי תוכנית מתאר ארצית, באמצעותה בחרה המדינה לתת לציבור כלי שיסייע בהתמודדות עם אסון טבע. עם רעידת אדמה. הכלי בו המדינה משתמשת הוא אופציונאלי. הוא לא מחייב והוא לא בכל תנאי. כלומר בתמ"א 38, המדינה קודם כל מכירה בבעיה. אחר כך, היא נותנת ארגז כלים להתמודד עם הבעייה. תמ"א 38, בהגדרה לא נועדה למגן את כל הבנינים בישראל בפני רעידת אדמה, אבל היא בהחלט מצמצמת את הבעייה.
ראו את התקנות בעניין מרחבים מוגנים. הן אינן ממגנות את כל הבנינים שנבנו לפני שהן אושרו. הן מצמצמות בעיה, ולא פותרות בעייה.

כך כם התקן המוצע על ידינו. הוא לא יפתור את בעיית צפיפות הדיור, אבל הוא יצור מודעות מעשית ויום יומית לגביה. למעשה תקן צפיפות הדיור, דומה במקצת למדבקות האדומות המופיעות על מוצרי המזון שאנו צורכים. הן לא אוסרות עלינו לאכול את אותם מוצרים, אבל מזהירות אותנו שאם כך נעשה, תוך התעלמות מהמדבקות, זה לא יועיללבריאותנו ויתכן ונחלה. 

תקן הצפיפות אינו פתרון לבעיית הצפיפות. הוא בודאי יהפוך את כולנו לבעלי מודעות כלפיה, ויתכן שיצמצם אותה, עקב כך.

בכל מקרה, הדיון הציבורי, סביב תקן כזה, חשוב כשלעצמו, והאלטרנטיבה שלא לעשות דבר, תשיג כנראה פחות.

אין תגובות:

פרסום תגובה