6 בנוב׳ 2015

הקצה.

היום נלך על הקצה, ונגיע לאיזור הדמדומים. אין מה לחשוש, הכוונה לקצה של חוק התכנון והבניה, ולא לאף איזור דמדומים אחר. אבל, אל תטעו, בקצה קצהו של חוק התכנון והבניה, אכן מתקיים איזור דמדומים. מתקיים שם פרק הנושא את השם "ביטולים והוראות מעבר". שמו של הפרק מבטיח שעמום משפטי. מי שצולח את פרקיו הקודמים של החוק - משימה לא קלה כשלעצמה - נשבר בוודאות כשהוא מגיע לשם.

במרכזו של הפרק נמצא סעיף 277 לחוק. כשאנשים, המיומנים בקריאה וכתיבה, התבקשו לקרוא את הסעיף, הם נשברו אחרי המילה השלישית, והפטירו קללה עסיסית על המשפטנים שמסבכים כל דבר. 

האמת שהוראת הסעיף די פשוטה. היא קובעת כך:  
"הוראות פרק י' יחולו, מיום תחילתו של חוק זה, גם לגבי תכנית בנין ערים לפי הפקודה שנשארה בתקפה מכוח חוק זה; אולם שימוש חורג שהיה קיים ביום 24.3.1938 ושהמשיכו בו, מכוח התנאי המגביל לסעיף 11(ג) לפקודה, עד יום תחילתו של חוק זה, מותר להמשיך בו גם לאחר מכן, עד שיחול שינוי בבעלות או בהחזקה של הקרקע או הבנין."
בגדול הסעיף קובע כלל ויוצא מן הכלל. הכלל הוא החלת הוראות פרק העונשין של חוק התכנון והבניה, על תכניות שאושרו על פי פקודת בניין ערים שקדמו לפקודה, ונשארו בתוקף על פי החוק החדש. היוצא מן הכלל הוא האפשרות שניתנה להמשיך ולקיים ששימושים חורגים שהיו קיימים לפני  24.3.1938, מבלי שהדבר יהווה עבירה, וכל עוד אין שינוי בבעלות או בהחזקה של הקרקע.

הוראות הסעיף עצמן אינן מעניינות. מה שמעניין הוא מה קרה ב 24.3.1938 ?

להזכירכם, 1938 שנה דרמטית. באירופה השואה ומלחמת העולם השנייה בפתח, בארץ ישראל, שלטון המנדט והמרד הערבי הגדול, ומהיכן נלקח התאריך הזה? איזה אירוע מכונן התרחש באותה עת כך שעד היום, כ – 75 שנה אחרי, מעניק החוק חסינות בפני ביצוע עבירות בשל אותו אירוע?

בפס"ד בשם וילוז'ני מרדכי נ. מדינת ישראל, שניתן על ידי השופט שמגר, מצאנו את התשובה לחלק מהשאלות הללו. מסתבר שבמועד האמור פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט תיקון לפקודת בנין ערים שיצר למעשה את המנגנון של "שימש חורג", שאנו מכירים כיום. במסגרת אותו תיקון הוסף גם סייג שלפיו הותר להמשיך בשימוש חורג מקום בו נתקיים כבר שימוש חורג באותו יום, קרי, 24.3.38, אך זאת בתנאי שהשימוש החורג לא יימשך אחרי שיחול שינוי או בבעלות.
לא אירוע מכונן, ובוודאי שלא על רקע הארועים האחרים שהתרחשו ב - 1938, אבל, אכן היה הגיון בקביעת הוראות המעבר הזו ב- 1938, בעת שתוקנה הפקודה.

ובכל זאת - האם היה הגיון להותיר את הוראת המעבר ללא שינוי בעת שחוקק חוק התכנון והבנייה בשנת 1965, כמעט 30 שנה אחרי?

האם לא היה מצופה ממי שעושה שימוש חורג, כי ינצל את 30 השנים שחלפו מאז אושר התיקון ב – 1938, ועד שחוקק חוק התכנון והבניה ב – 1965, כדי להסדיר את החריגה?

נניח כי 30 שנה לא הספיקו, כיצד בכל זאת שרד סייג כזה מ- 1938, את כל למעלה מ – 90 התיקונים בחוק התכנון והבניה, בכל 48 שנותיו ?

האם יש כאן בעלי עניין שעדיין, 75שנים אחרי, נהנים מהסעיף, או שסתם יש כאן "שכחה" של המחוקק, שגם הוא התעייף ולא הצליח לקרוא את החוק עד תומו?

תודו ששאלות אלה ואחרות עולות בהקשר זה, ושהעניין נהיה מעניין. אזור דמדומים כבר אמרנו?