בשבוע שחלף הוצפו נתיבי אילון. כל המקטרגים על ״קריסת התשתיות״ קיבלו את התשובה, ההגיונית והברורה, האומרת שנתיבי אילון לא תוכננו לאירוע שמתרחש סטטיסטית אחת לעשרים שנה. תשתיות לא מתכננים לשיא. שיקולי התכנון של תשתיות נעשים על בסיס ״עלות תועלת״. כלומר התכנון לא נועד על מנת לתת פתרון מוחלט לבעייה אלא על מנת לתת פתרון יעיל לבעייה.
לא רק תשתיות מתוכננות כך, בכל מערכת מתוקצבת, הצריכה לספק שירותים על בסיס מקורות קיימים, קיימת חובה לקבוע סדרי עדיפויות על בסיס עלות תועלת. כך מערכת החינוך (האם לתת חינוך חינם מגיל 3, או חינוך טוב יותר באמצעות העלאת משכורות המורים), כך מערכת הביטחון (האם לקנות 10 כיפות ברזל או מטוס קרב חדיש אחד), וכך גם אפילו מערכת הבריאות, ששיקולי עלות תועלת שלה חורצים גורלות (האם להכניס אוסטין לסל הבריאות, או מה יהיו תקני הרופאים במחלקות הפנימיות).
את כל ההקדמה הארוכה הזו כתבתי כדי לטעון, שאינני בטוח שבמערכת התכנון, שוקלים שיקולי תועלת עלות.
אני די בטוח שאם תשאלו את מתכנני המחוזות הם יאמרו שאני טועה, וששיקולי עלות תועלת נשקלים בין שיקולי התכנון. הם אפילו יוכלו להצביע על כך שבתוכניות מסוימות (לא בכל תוכנית), נערכו וניתנו חוות דעת כלכליות, אשר נשקלו בין שיקולי התכנון. יש אפילו יאמרו שלכל מחוז יש שמאי ״שבודק״ את התוכניות.
למרות כל התשובות הללו, אני כנראה לא טועה. הסיבה שאינני טועה, היא לא בגלל, שלא נשקלים במקרים מסוימים, שיקולי עלות תועלת, אלא משום שמי ששוקל אותם ומקבל את ההחלטה, אינו מי שבסופו של יום צריך לשלם עליה. במילים אחרות ופשוטות נאמר כך, מוסדות התכנון חופשיים, לקבוע ערכים מוחלטים, משום, שהם אינם משלמים על החלטותיהם. כדי להמחיש נאמר כי למוסדות התכנון, אין קושי עקרוני, לאשר תוכניות שימנעו באופן מוחלט הצפות בנתיבי אילון, יעלה כמה שיעלה. הם יבדקו, כיצד הרחבה כזו משפיעה על הנתיבים עצמם, על מערכת התנועה בעיר, על הפגיעה או התועלת לנחל עצמו, אבל עלות תועלת? זה לא הם.
הדוגמא הקלאסית הממחישה את הטיעון היא זו הקשורה בפגיעות תכנוניות (סעיף 197 לחוק). כאשר ועדה מחוזית או מועצה ארצית מקבלות החלטות תכנוניות פוגעות, קיימת חובת פיצוי של הנפגע. אבל, החובה אינה מוטלת על מי שקיבל את ההחלטה, אלא על הועדות המקומיות. באופן כזה, ״המתכנן לא משלם״. באופן כזה, יכולים גופי התכנון לקבל כל מיני החלטות על ערכים מוחלטים, שכולנו יכולים להתחבר אליהם, והם סוג של ״פוליטקלי קורקט״, בשעה שמישהו אחר משלם את החשבון. דוגמאות לא חסר. קחו את נושא השטחים הציבוריים בתוכניות. ההקמה והתחזוקה שלהם אינם נעשים על ידי הועדות המחוזיות שמחליטות עליהן, אלא על ידי הרשויות המקומיות, שממנות אותם. האם מישהו בדק מהיכן יגיע המימון ? קחו את נושא השימור. כולנו רוצים שימור. כולנו רוצים שמבנים בעלי ערכי שימור ישומרו. אבל, לא כולנו צריכים לשלם על שימור, ולתחזק את המבנים שנועדו לשמור.
העדר האחריות לתוצאות הכלכליות מחלחל גם לנושאים מקרו כלכליים. קחו לדוגמא את עיקרון השמירה על השטחים הפתוחים במחוז המרכז. אין ספק שמדובר בעיקרון חשוב שכולנו יכולים להתחבר אליו. הבעייה, שעיקרון זה גורם או עשוי לגרום למחסור בקרקעות ולעליית מחירי הדיור. מי שמחליט על עיקרון זה, שבעיני חלקינו הוא ערך מוחלט, חייב לשים לנגד עיניו את הערכים האחרים שיפגעו כתוצאה מיישומו.
מה עושים ?
מי מבין קוראי הבלוג שחושב שיש לו פתרונות לבעייה שהצגנו, או שאנו טועים והבעייה כלל אינה קיימת, מוזמן לשלוח אלינו דוא״ל לכתובת: blog.hamirpeset@gmail.com ואת הפניות המעניינות נפרסם, בהסכמת הפונים.
בינתיים נציע הצעה משלנו.
חוק יסוד משק המדינה קובע ( מבלי להכנס למנגנון המדויק שלו ולהוראות המשלימות בחוק יסודות התקציב ובתקנון הכנסת) כי ביחס להצעות חוק פרטיות חובה להראות את המקור התקציבי שלהן. הפסיקה קבעה לא אחת כי מעמדן של תוכניות הוא כמעמדו של חיקוק. מדוע לא לחבר בין שני המקורות המשפטיים ולקבוע שכל תוכנית, למעט תוכנית שניזומה על ידי הממשלה, תפרט בין הוראותיה את המקורות הכספיים לביצועה ? אינני אומר שכל תוכנית צריכה להיות מאוזנת תקציבית, ויהיו מן הסתם תוכניות גירעוניות, שיגשימו מטרות ציבוריות חשובות, אבל התוכנית תצביע על המקור התקציבי, למימון הגרעון שהיא יוצרת.
קביעת הצורך להצביע על מקור תקציבי לתכנון, תשים ללא ספק שיקולי עלות תועלת במרכז הדיון התכנוני, ותמנע החלטות שבעיניים כלכליות נראות לעיתים מוזרות.
