אחד מהעוותים הגדולים בחוק הבטל, מצוי בסמכות הועדה במקומית לדון בתביעות פיצוים לפי סעיף 197. נדירים, אם בכלל, המקרים בהם ועדות מקומיות פסקו כגד עצמן פיצויים, ואם עשו כן, סכום הפיצויים היה נמוך עד סמלי, כך שמרבית תביעות הפיצויים מצאו את דרכן לועדת הערר. "הסיבוב" של מגישי תביעות הפיצויים, דרך הועדות המקומיות, גורם לבזבוז זמן, משאבים ולסחבת, ולא מעטים המקרים בהם בירור התביעות מצריך פרק זמן של שנים ארוכות.
בחוק החדש ניתן לקושי האמור פתרון חלקי. כעיקרון, תביעות פיצויים ימשיכו להיות מוגשות לועדות המקומיות, ונדונות על ידן, כפי שהיה נהוג על פי החוק הבטל. יחד עם זאת, במקרים בהם הועדה המקומית אינה חייבת יחידה, כלומר בכל מקרה בו חויב מגיש התוכנית בכתב שיפוי, או שקיימת חובת שיפוי על פי דין, תוגש התביעה במישרין לועדת הערר. מכיוון שבמרבית התוכניות נדרש כתב שיפוי, הרי שיש להניח כי מרבית התביעות תוגשנה לועדת הערר.
לטעמנו, נכון יותר היה לחסוך מכלל התובעים את "הטיול" בועדה המקומית, ולאפשר לכולם להגיש את התביעות לועדת הערר במישרין. מעבר לכך, שסביר להניח כי הועדות המקומיות ימשיכו שלא לחייב את עצמן בתביעות פיצויים, לא נכון היה ליצור אבחנה בין תובעים לפיצויים עקב תוכנית בה יש כתב שיפוי, לבין תובעים לפיצויים עקב תוכנית ללא כתב שיפוי. זה מטיל נטל נוסף על התובע, ומאריך עד כדי הכפלה ויותר, את הזמן הדרוש לטיפול בתביעת הפיצויים.
נראה שבנקודה זו קיים פספוס בחוק החדש.
זה לא הפספוס היחיד בהקשר זה. החוק החדש קובע מועד של 90 יום לבירור תביעות הפיצויים. בצד מועד זה אין כל סנקציה. כלומר, לא נקבע בו, למשל, כי יראו את התביעה, כאילו התקבלה בחלוף 90 יום, אלא אם ניתנה החלטה עד המועד הקבוע, בכפוף לזכות להאריכו בסמכות גורם מפקח כזה או אחר. בהעדר סנקציה, מונצחת גם בחוק החדש הסחבת בבירור תביעות הפיצויים.
עוד לא מאוחר - וניתן לקוות כי פספוסים אלה יתוקנו לקראת אישור החוק בכנסת.
