כמה זמן לוקח להקים פרויקט בניה בישראל?

התשובה היא 4 שנים. לא יותר, אולי פחות.

כן, בדיוק כמו שקראתם. 4 שנים.

לא חשוב אם מדובר בפרויקט של 4 יח"ד או 400 יח"ד. לא חשוב אם מדובר בפרויקט למגורים, או למסחר או לשילוב ביניהם. לא חשוב מהן המטלות המיוחדות המוטלות על היזם. לא חשוב באיזה תחום של רשות מקומית נמצא הפרויקט, ולא חשוב גם הנתון, לפיו הוצאת היתר בנייה אורכת בממוצע כשלוש שנים.

כל אלה לא הפריעו למדינת ישראל לקבוע במסמך רשמי שלה כי 4 שנים זה הזמן, לסיום פרויקטים לבנייה.

ומה קורה אם לא? כלומר מה קורה אם לא עומדים במועד הבלתי האפשרי הזה, ולא מסיימים את הבנייה?

ובכן – מתחילים לשלם.

המקום שהו נקבע הנתון האמור הוא "קובץ ההחלטות רשות מקרקעי ישראל".

בראשית הדברים, יש לברך את מועצת רשות מקרקעי ישראל, ואת היעוץ המשפטי של הרשות, על עצם הוצאת הקובץ.

מדובר למעשה בריכוזן, איגודן ועריכתן של כלל החלטות מועצת מקרקעי ישראל, לכלל מסמך אחד, המהווה את "המדריך השלם", לפעולות רמ"י, וצעד חשוב לשקיפותו. כמובן שאין לברך על המוגמר, ויש עוד הרבה מה לעשות. הן בקשר, לאופן ניסוחן, ותהליך קבלתן ושינויין של ההחלטות, כמו גם ביחס לאופן פעילותה והרכבה של המועצה שמקבלת את ההחלטות, והן בקשר לפעילות הנהלת רמ"י, אשר לא ברור מדוע דיוניה והחלטותיה אינן שקופות ומתפרסמות לציבור בזמן אמיתי. בכל אלה אין כדי למעט מחשיבות הכנת הקובץ עצמו, ופרסומו מהווה התקדמות, ביחס למצב שקדם לו.

קובץ ההחלטות כולל גם את תת פרק 5.7 ששמו  "ביטול עסקאות ומתן אורכות". הפרק  מעגן למעשה את החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1513, האחרונה שעסקה בנושא זה. ההחלטה משנה שורה של החלטות קודמות, והתחקות אחריהן מספרת את הסיפור של שינויי התפיסה של רמ"י בהקשר זה, לאורך השנים.

ההוראה האופרטיבית לעניננו, קבועה בסעיף 5.7.2 לקובץ, וקובעת כך:

"מועד סיום הבנייה שייקבע בהסכמי פיתוח או חכירה (להלן בפרק משנה זה - ההסכם) בכל סוגי מטרות הקצאות הקרקע, יהיה 4 שנים מיום אישור העסקה."

סעיף 5.7.2, אינו מסתיים במשפט הנ"ל, אלא מוסיף וקובע:

"בסמכות הרשות לקבוע מראש, בהסכם, מועד סיום הבנייה שונה, בשים לב, בין היתר, למועד מסירת המגרש, לחסמי בנייה שאינם תלויים ביזם, ולגודל המיזם נושא העסקה ומורכבותו."

תת הפרק מוסיף ודן בתוצאות אי העמידה בזמנים של היזם. ברירת המחדל, היא ביטול של העסקה, והחזרת הקרקע לרמ"י, בתנאים הקבועים בהחלטה (סעיף 5.7.3), והחריג על פי ההחלטה (אבל לא במציאות), הוא מתן אורכות.

בניגוד לכלל הבסיסי, הקוצב 4 שנים לסיום כל פרויקט בניה באשר הוא, בלא לתת את הדעת לסוג הפרויקט או למאפייניו, דווקא בסעיפי הפרק העוסקים במתן אורכות האבחנות הללו נעשות. בסעיפים אלה של תת הפרק, נקבעו תנאים שונים למתן אורכות, בשים לב למאפייני הפרויקט, ובתנאי של תשלום באחוזים משווי הפרויקט. בפרויקטים גדולים עלול סכום התשלום הנוסף להגיע לסכומים גבוהים, ואף להעמיד את כדאיות הפרויקט בסכנה.

לכאורה, הןראןת תת הפרק מהוות מדיניות ציבורית ראויה. הן נועדו למנוע יצירת מאגר של קרקעות אצל יזמים, ולגרום לכך שהקרקע המוקצית תגיע למשתמש הקצה, מבלי שהיזם יוכל לעשות בדרך מניפולציות על מחיר הקרקע. יעדי מדיניות אלה, מיושמים למעשה בשני כלים:

·       הראשון – קציבת לו"ז לסיום הפרויקט.

·     השני – קביעת תמריץ כספי להשלמה בזמן של הפרויקט, בין בשל ההפסד הכספי במקרה של ביטול העיסקה, בין בשל התשלום המתלווה כתנאי למתן האורכה.

אבל, וכאן הביקורת שלנו, מדיניות ציבורית אינה יכולה להיות ראויה, כשהיא מנותקת מהקשרה.

לקבוע בשנת 2020 שפרויקט בניה, באשר הוא, יסתיים תוך ארבע שנים, כאשר כאמור רק שלב הוצאת ההיתר אורך כשלוש שנים, זה לא פחות ממגוחך. זו היא אולי משאת נפש, חזון, רצון, אבל זו לא מדיניות ציבורית. זו פיקציה. זו אחיזת עיניים, זה סיבוך בירוקרטי, זה עוד מסמר בגלגליה של עגלת היזמים.

כמובן, יהיה מי שיבוא ויטען שבדיוק למטרה זו נועדה הסיפא של סעיף 5.7.2, המאפשרת לרשות, לחרוג מהכלל של ארבע שנים, על ידי קביעה מראש של תקופות שונות לביצוע הפרויקט. אלא שבכך לא רק שאין פתרון, לבעייה, אלא נוצרות בעיות אחרות.

ראשית,לא ברור מדוע לא נקבעות מראש תקופות שונות לסיום הפרויקט בשים לב למספר יחידות הדיור ולמורכבותו של הפרויקט, בדיוק באופן שהן נקבעות ביחס למתן אורכות, וכפי שהיה נהוג בעבר?

שנית, מדוע לא מפורסמים קריטריונים למתן אורכות על ידי הנהלת הרשות?

שלישית, נדמה לנו מניסיוננו, ויתכן שאנו טועים בהקשר זה, שהמקרים בהם מופעל סעיף זה מראש, בטלים בשישים, לעומת מספר העיסקאות שמבוצעות על ידי רמ"י, ואף לעומת מספר הבקשות שמובאות להנהלת רמ"י לצורך קבלת אורכות.

נדמה לנו שהנושא הזה מחייב שינוי, וחשיבה מחודשת.

נדמה כי ברירת המחדל צריכה להיות להאריך את התקופות, ולא לבטל עיסקאות. הקריטריונים לקביעת מועד מראש, צריכים להיות קבועים בהחלטת המועצה. יישומם של הקריטריונים להארכת מועד, ועלות התשלום הנוסף, צריך להיקבע על ידי ועדה חיצונית לבירוקרטיה של רשות מקרקעי ישראל. ועדה מסוג זה צריכה לבחון בלו"ז קבוע ומוגדר, כל מקרה לנסיבותיו, ולהכריע על יסוד "אשם", של היזם באשר לעצם מתן האורכה ועלותה ליזם. המודל של ועדות הערר לתכנון ולבניה הוא מודל מתאים למטרה זו.

עד שכל זה יקרה, מוצע ליזמים, לא להירתע ולא "לוותר".

החלטות רמ"י כפופות לביקורת שיפוטית. ככל ומכרז קובע מועדים לא סבירים לסיום הבנייה, כבר בשלב המכרז, יש מקום לשאול שאלות הבהרה בהקשר זה, ובמקרים מתאימים, להביא את העניין לבחינת בתי המשפט. 

מי שיוותר  - ישלם.

על תמ"א 38 ואמון הציבור.

דברים שאמרה השבוע דלית זילבר בועידת הנדל"ן של דה מרקר:

"בקשר לתמ"א 38, חשוב להבין - חלק מראשי הערים לא מעוניינים לקדם פרויקטים. זו לבסוף תכנית מתאר ארצית. כשהתחלנו אותה היא היתה מוגבלת בלוח הזמנים שלה ויש ספק שהמטרה שלשמה נועדה אכן הושגה. מבחינתנו זה תכנון נקודתי שרק עושה נזק. היום יצאנו עם מכרז גדול לתוכניות כוללניות. תמ"א 38 בקונסטלציה הנוכחית מסיימת את הדרך".

לקוראי המרפסת הדברים לא חדשים. מספר שנים, אנו כותבים את הדברים. לחצו על הקישורים וקבלו תזכורת:

* לא כל יום פורים מיום 28/4/2015.

* רעידת אדמה מיום  2/10/2015.

* שיח חדש על תמ"א 38 מיום 31/10/2015.

*ארץ ייצורי הפרא מיום 2/4/2017.

מכיון שנזקיה של התמ"א, הם כבר לא רק טענות בעלמא של כותבי בלוגים אנונימיים, אלא טענות הנאמרות לציטוט על ידי  מנהלת מינהל התכנון עצמה, אזי נשאלת השאלה, למה רק עכשיו. מדוע חלף כל כך הרבה זמן להודות בנזק שגורמת התמ"א ולחשוב על רעיונות חדשים.

התשובה לדעתי- היא אחת. כחלון.

כהונת כחלון עומדת בפני סיומה, ובכל מקרה כוחו האלקטורלי פחת, ויחד עם ההרפייה באחיזתו במינהל התכנון, מתחילה להתגבש ההכרה, כמו גם ההודאה, בנזק הבלתי הפיך שנגרם במשך ארבע שנות כהונתו לתכנון בישראל.

תחת ההבטחה שלא התממשה להוריד את מחירי הדיור, נפגע כל ערך תכנוני שאפשר לחשוב עליו. תמ"א 38, והעצמתה למימדים מפלצתיים, היא הדוגמה הפחות בעיתית. קחו את מחיר למשתכן, שכולנו משלמים עליו בטווח הקצר בגרעון התקציבי, ונשלם עליו בטווח הארוך בעלויות השיקום של נזקי התכנון. קחו את הותמ"ל ועוד רעיונות מבית היוצר של השר כחלון וצוותו, שהפכו למופע אימים של דמוקטטורה תכנונית, שביטלה ורמסה את כל ערכי השיתוף והקולגליאליות שבבסיס מערכת התכנון. קחו את כל אלה, והנה לכם תמונת המצב של התכנון בישראל 2019.

שיקום נזקיה של תמ"א 38, ויצירת מנגנוני התחדשות עירונית אמיתיים, הוא אתגר רציני העומד בפני מינהל התכנון. אבל, לא פחות מכך, עומד בפני מינהל התכנון והעומדת בראשו, האתגר להחזיר את ישראל למסלול של שפיות תכנונית, תוך בנייה מחדש, אבן על אבן, של אמון הציבור במערכת התכנון.

הימור בטוח

לו הייתי ראש עיריית פתח תקווה, גם אני הייתי מתנגד לבניית דירות בעיר. 

זה win win situation .

אי אפשר להפסיד מהתנגדות כזו.

אם המדינה תתעקש לבנות בפתח תקווה, היא תצטרך לשלם. אם המדינה "תשבר", ותוותר על פתח תקווה, יתפס ראש העיריה כמי שניצח את המדינה והגן על תושביה וערך נכסיהם. בינתיים הוא מעלה את המחיר, בלי לקחת סיכונים. ראשון לציון, שיחקה את המשחק הזה, אך נשברה. ראש עיריית פתח תקווה, עדיין עם הקלפים ליד החזה. אם תרשו לי להמר – הכל משחק. גם בפתח תקווה כמו בראשון לציון, יתווספו הרבה דירות. כל הרעש הגדול ייעלם כנגד שיק שמן מהמדינה, ורק הכותרות של פעם, יספרו לכולנו את הסיפור האמיתי.   

שיקולים מסחריים

השלישי בסדרת הפוסטים על תמל"ים (תוכניות במתחמים מועדפים למגורים), יעסוק בשיקולים מסחריים. קרי, מקור והיקף שיקול הדעת של הותמ"ל להוסיף שטחי מסחר בתוכניות, שמטרתן  העיקרית תוספת יחידות דיור למגורים.

חוק התמ"ל קובע בהקשר זה, בסעיף 4(ד'), כך:

"(ד)      תכנית מועדפת לדיור יכול שתכלול גם את אלה:

            (1)        הוראות לעניין שימושים נוספים, לרבות לתעסוקה או למסחר, הנדרשים לשמש את יחידות הדיור הנכללות בתכנית ובסביבתה, או הוראות לעניין שימושים לתעסוקה או למסחר הנדרשים לרשות המקומית שהתכנית חלה בתחומה בשל ההשלכות הכלכליות הנובעות ממנה;

            (2)        כל הוראה אחרת שניתן לקבוע בתכנית מפורטת לפי חוק התכנון."

בפוסט קודם שפרסמנו, טענו, כי חוק התמ"ל, מחייב את הותמ"ל לכלול בתמ"ל, הוראות להסדרת שטחי ציבור. לעומת זאת, ביחס לשטחי מסחר, אין חובה כזאת. הסמכות היא סמכות שבשיקול דעת. הסיבה לכך, היא שבעוד שביחס לשטחי ציבור קובע המחוקק כי תוכנית "תכלול הוראות להסדרת מבני הציבור, השטחים הציבוריים...", הרי שביחס לשטחי מסחר קובע החוק כי "תכנית מועדפת לדיור יכול שתכלול...." הוראות בעניין "שימושים נוספים לרבות שטחי מסחר ותעסוקה".

כלומר, מצד הסמכות, אפשר שתתאשר תמ"ל, מבלי שבמסגרתה יאושר ולו מטר אחד לבניה למטרות תעסוקה ומסחר. השאלה היא אם זה סביר?

למעשה, משאפשר המחוקק לותמ"ל לקבוע בתמ"ל "הוראות לעניין שימושים נוספים", הוא הקנה לה סמכות ושיקול דעת רחב, להוסיף בתמ"לים, כל שימוש שהוא, ולא רק שימושי תעסוקה או מסחר. הסמכות של הותמ"ל בהקשר זה, מוגבלת במגבלה אחת, והיא שהשימושים האלה "נדרשים לשמש את יחידות הדיור הנכללות בתכנית ובסביבתה".  כלומר, הותמ"ל, על מנת לקנות את הסמכות צריכה, להראות קשר סיבתי פרוגרמתי, בין יחידות הדיור לבין השימושים שמאשרת התוכנית, ואינם שימושים לדיור. השאלה הקלה היא איך מבססים יחס כזה ביחס לתוספת יחידות הדיור שמספרןן נקוב בהוראות התוכנית. שאלה מורכבת יותר היא כיצד מבססים יחס כזה "בסביבתה" של התוכנית, או, במילים אחרות, עד היכן מגיעה סביבתה של התוכנית? איך סופרים סביבה?

שאלה נוספת שנשאלת היא מדוע המחוקק, בשעה שקבע את סמכות הותמ"ל להוסיף שימושים נוספים בתמ"לים, קבע את הסמכות ביחס ל"הוראות לעניין שימושים נוספים, "לרבות לתעסוקה או למסחר". כלומר, מדוע לא הסתפק בביטוי "שימושים נוספים", אלא טרח לייחד ולהדגיש שימושי תעסוקה ומסחר, שממילא נכללים בגדר הסמכות להוסיף שיקולים נוספים. הסיבה לכך, לדעתנו, היא משולשת. ראשית - הרצון לייחד חשיבות דווקא לשימושים אלה, על ידי אזכורם במפורש. שנית – הרצון להרגיע, פוליטית, את ראשי הערים שהתנגדו לחוק. שלישית – הסיפא של הסעיף המסמיך, אשר ביחס לשימושי מסחר ותעסוקה, להבדיל מכל שימוש נוסף אחר, מעניק סמכות רחבה אף יותר לותמ"ל.

על פי הסיפא של סעיף 4(ד'), מוסמכת הותמ"ל, לקבוע בתמ"לים "הוראות לעניין שימושים לתעסוקה או למסחר הנדרשים לרשות המקומית שהתכנית חלה בתחומה בשל ההשלכות הכלכליות הנובעות ממנה". כלומר, בעוד שעל כל שימוש נוסף שאיננו תעסוקה או מסחר, מוגבלת הסמכות של הותמ"ל בכך שהשימוש נדרש לצורך יחידות הדיור בתחום התוכנית או בסביבתה, הרי שביחס לשימושי מסחר ותעסוקה, הסמכות מורחבת, וניתן לאשר תוספת שימושים אלה, גם אם הם לא נדרשים בגין תוספת יחידות הדיור בתחום התוכנית ובסביבתה, אלא בשל ההשלכות הכלכליות של התוכנית. נמצא שיש לנו שימושי מסחר ותעסוקה שעילת אישורם היא צרכי התוכנית. ויש לנו שימושי מסחר ותעסוקה שעילת אישורם הם צורכי העיר, או, יאמרו המלעיזים, צורכי ראש העיר.

סעיף 4(ד') סיפא הוא סוג של מרגיעון. סוג של נסיון להרגיע את ראשי הערים שהתנגדו לחוק, ושיתנגדו לתוכניות מכוחו, באמצעות הבטחות לאשר שימושי מסחר בהיקפים שיקטינו את "החור", בקופת העיריה, כתוצאה מתוספת תושבים, משלמי ארנונה גרעונית, באמצעות תשלומי ארנונה עסקית. הבעייה היא משולשת. ראשית, מהפוסט הראשון שכתבנו בהקשר זה, יש לזכור שתמ"לים, מוגבלים למתחם שהוכרז על ידי הממשלה, ובכלל לא בטוח שכל מתחם כזה, מתאים לשאת את השימושים המסחריים הנדרשים להפיכתו לכלכלי. שנית, כלל לא ברור שאישור בתוכנית של שימושי קרקע לתעסוקה או מסחר, אכן יגרום לבנייתם ופתיחתם של מרכזי מסחר ותעסוקה. בעוד קרקע למגורים תשווק, השכונות תוקמנה, במלוא היקפן, ו"החור" בקופת העירייה יהפך למצב נתון, כלל לא ברור אם תהיה הצדקה כלכלית, ואם יוקמו ויופעלו שימושי המסחר והתעסוקה המתוכננים. האם אתם רואים שבראש העין, קם מתחם כמו מתחם הבורסה, על מנת לשמש כמקור למימון תוספת יחידות הדיור שמתוכננת לשם? שלישית, השיטה של סעיף 4(ד') היא שיטת התמריצים. קרי, תשלום באמצעות זכויות בנייה. כמו בתמ"א 38, כמו בתא/5000, הרעיון הוא לתת פתרון לצרכים ואינטרסים ציבוריים באמצעות זכויות בנייה, לעיתים מופלגות, ולעיתים, מנותקות מהקשרן התכנוני.

סיכום הדברים הוא שסמכויות הותמ"ל רחבות אך לא בלתי מוגבלות. המפתח להתמודדות עם תמל"ים, מצוי בחוק עצמו, הוא המפתח הכלכלי. משהוכנסה לתוך החוק משוואה כלכלית, הפך הנושא הכלכלי לנושא משפטי.  לכן כל מקום בו תצביע עירייה על בסיס חוות דעת כלכלית אמינה ומבוססת, כי אין התכנות כלכלית לתוספת יחידות הדיור, תהיה לעיריה טענה טובה כנגד סבירות אישור התוכנית.

סחריר

השבוע אישרה המועצה הארצית את תקנות רישוי הבניה החדשות. קודקס שלם, המכיל כמעט 140 סעיפים, ועוד מאות סעיפי משנה  אשר למען "ייעול הליכי התכנון והבניה" מחליף את 20 התקנות, על פיהן פעל כל נושא הרישוי במשך 45 השנים האחרונות. יש כל כך הרבה על מה לכתוב בנוגע לתקנות האלה, אבל, למרות המהפכה המתרחשת כאן ממש לפנינו, עסקה התקשורת, דווקא באחד מסעיפי הזוטא של התקנות. הסעיף שעוסק באפשרות של רשות הרישוי למנוע פרסום של היתרים מסוימים. סערה בכוס מים. אם יאושרו תקנות הרישוי, ולהבנתנו, ישנה עדיין הסתייגות של משרד המשפטים ביחס לחלק מהתקנות, אזי הסדר העיון בהיתרי בנייה, הוא צעד ענק קדימה לעומת המצב הקיים. על פי המצב הקיים איש הישר בעיניו יעשה. ישנן ועדות שבהן היתרי הבניה וכל תיק הבניין פתוח לעיון הציבור ללא כל הגבלה. לעומתן, ישנן ועדות שלא מאפשרות לעיין בהיתרי הבניה בכלל. המצב הגרוע ביותר הוא בועדות אשר מאפשרות עיון סלקטיבי בהיתרים, למקורבים בלבד. עד היום מי שרצה לעיין בהיתר בניה, נאלץ בועדות מקומיות מסוימות, להפעיל את ההליכים המורכבים והאיטיים של חוק חופש המידע. תקנות הרישוי החדשות יוצרות בסך הכל אחידות וסדר. מתוך הלאו שבהן אתה שומע את ההן. מתוך כך שהן אומרות באיזה נסיבות לא ינתן עיון בהיתרי בנייה, הינך למד כי התקנות קובעות זכות כללית לעיון בהיתרי בניה. חידוש מבורך בניגוד, לכל מה שנכתב השבוע בתקשורת. נכון, אפשר היה לנסח זאת אחרת. נכון, היה עדיף אם על החלטות רשות הרישוי היתה זכות ערר, ולא היה צורך לפנות לעתירה מינהלית כל זמן שמישהו יבקש לעיין בהיתר ויסורב, אבל הפתרון הכללי חיובי ונכון, והביקורת, תמוהה שלא לומר מעבר לכך.
כאמור, הדיון בזכות בזכות העיון בהיתרי הבניה, הוא החמצה של העיקר. תקנות הרישוי החדשות, יוצרות, על פי הסמכויות נקבעו בתיקון 101 לחוק התכנון והבנייה, שני חידושים ענקיים, וחבל שאת אלה חסכה התקשורת מהציבור. הראשון הוא רישוי מקוון. כלומר אמרו שלום לגרמושקה. מעכשיו הכל (כמעט הכל) ברשת. השינוי השני הוא המידע להיתר. שלב זה, שהיה מינורי בעבר, ובמקרים מסוימים כלל לא היה קיים, הופך לחלק מרכזי וחשוב בתהליך הרישוי. על פי המצב כיום, מבקשי היתרים היו מגישים את הבקשה להיתר, זו אושרה בתנאים, אם התאימה לתוכנית, ומכאן מבקש ההיתר יצא למסע ארוך להשלים את התנאים. על פי התקנות החדשות, המסע שלדעתנו יהיה לא פחות ארוך, יתנהל מחוץ להליך הרישוי. מבקש ההיתר יבקש מידע להיתר. הוא יקבל אותו ממהנדס העיר ומגורמים נוספים המחזיקים את המידע. על פי המידע, שינתן בזמן קצוב, יערוך מבקש ההיתר את הבקשה להיתר. אם הבקשה להיתר תואמת את כל הנדרש במידע, היא תקלט ותוך 45 ימים ינתן ההיתר. לא ניתן ההיתר יראו בכך סירוב. פשוט ? הרעיון כן. המימוש שלו קצת יותר מורכב. בכמעט 140 סעיפים, יש המון מקום לפרשנות, ורק אחרי שיחלוף שלב הקליטה של התהליך ניתן יהיה להעריך את תועלתו.

הנה הפתח דרכו יבקיע דני נוימן

אף אחד לא יקח מדני נוימן, את הקרירה המפוארת שלו ככדורגלן כשרוני בקבוצת בית"ר ירושלים. יש שחולקים על איכויותיו כפרשן כדורגל, ועוד יותר על עיסוקיו כ"מקדם פרויקטים" (מאכר) במסדרונות הכנסת, אבל איש לא יחלוק על כך, שכשחקן כדורגל, הוא ידע לאתר פרצות בהגנת היריב ודרכן להבקיע שערים, או למסור את מסירת הזהב לבן זוגו לקבוצה, אורי מלמליאן. 

לפני שבועות אחדים, פורסם פסה"ד של בית המשפט העליון בענין מתווה הגז. פס"ד ארוך, יסודי, ומקיף, בו השופט פוגלמן, כדרכו, לא רק פותר את הסוגיות שעלו בעתירה, אלא מתווה ומורה את הדרך והנתיבים בהם יצעדו בעתיד גורמי התכנון. אבל, בנקודה אחת כבוד השופט החמיץ, ופתח פרצה. זוהי הפרצה אותה יאתר דני נוימן הכדורגלן, ודרכה יעבור דני נוימן מקדם הפרויקטים. זוהי הפרצה אותה כנראה לא התכוון לפתוח השופט פוגלמן, אך היא נפתחה, וטעונה כעת הסדרה או הבהרה.

בפסה"ד עוסק השופט פוגלמן בשאלה, האם גורמי תכנון ומקבלי החלטות, רשאים להפגש עם גורמים שונים, המעונינים להשפיע על התוצר התכנוני, קודם לשלב ההתנגדות המוסדי. בית המשפט קובע כי מדובר בהתנהלות מינהלית ראויה, המיעלת את קבלת ההחלטות, ובלבד שהדברים יעשו בשקיפות. אכן יתרונותיה של ההתיעצות המוקדמת בלתי מבוטלים, ואכן יש בה כדי לחשוף את מקבלי ההחלטות לנתונים רלבנטיים, עוד בשלב שבו טרם התגבשה ההחלטה להפקיד תוכנית. אבל, קיום הליך של התיעצות מוקדמת, לא מוסדרת ולא מוסדית, עשוי לתת יתרון בלתי הוגן לאחדים על פני אחרים. הליך זה שמור מטיבו רק לגורמים חזקים ומקושרים. רק למי שיש לו נגישות למקבלי ההחלטות. רק למי שיכול להרים טלפון, רק למי שיכול קבוע פגישה או רק למי שיש לו את הטלפון של דני נוימן.

הקדים את זמנו

בשנת 2016, תוקנו תקנות החניה, והביאו למהפך במדיניות התכנונית ביחס למקומות החניה הנדרשים בכל פרויקט בנייה חדש. לא עוד מספר מינימאלי של מקומות חניה אלא מספר טווח הכולל גבול מקסימלי, הפוחת לפי הקרבה לתחבורה ציבורית.
בסמוך לאחר הוצאתן של התקנות החדשות, פרסם מינהל התכנון קובץ הנחיות, המסביר את הגיונן, וכך תוארו שם הדברים:

"בשנת 1983 הותקנו תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה).

 מאז ועד 2016 היו מספר ניסיונות לעדכן את התקנות. בשנת 1994 הוכן תקן חדש, מטרתו הייתה לקבוע מקומות חניה לצורך יצירת מענה לביקוש הגובר נוכח רמת המינוע העולה. 

במהלך שנות ה-2000, שונתה מדיניות החניה מקצה לקצה. בעקבות בדיקות ותחזיות תחבורתיות, שערך משרד התחבורה לרמת השירות של הדרכים במטרופולינים הראשיים בארץ, הוצע תיקון לתקנות המבוסס על שני עקרונות. הראשון, יצירת תקן דיפרנציאלי, על פי המרחק ממוקדי תחבורה ציבורית. השני, הקטנת תקן החניה, בעיקר באזורי תעסוקה, לצורך עידוד השימוש בתחבורה ציבורית.

ביום 23.6.2016, פורסם תיקון לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג – 1983. תיקון זה מבטא את השינוי במדיניות החניה והתאמתו לעקרונות הנהוגים בעולם וכל זאת על מנת לצמצם את הגודש בכבישים ועידוד השימוש בתחבורה ציבורית, למניעת בזבוז שעות העבודה הנובע מעמידה בפקקים, ומעל הכול צמצום זיהום האוויר והסביבה הנוצר בשל העומס הרב בכבישים."

השבוע, על רקע פרסום דו"ח מבקר המדינה בעניין מצב התחבורה הציבורית במדינת ישראל, מעניין לחזור לדברים הללו, ולשאול:

 היתכן ש"התקן החדש" הקדים את זמנו? 

האם לא היה נכון יותר לחכות לכך שבמדינת ישראל תהיה קודם תחבורה ציבורית מסודרת, זמינה, יעילה, וזולה, ואז לשנות את התקן?

האם התקן לא יגרום ליותר פקקים במרכזי הערים כתוצאה מכך, שלאלפי כלי הרכב העולים על הכביש מידי שנה, אין מקומות חניה?

האם בהעדר מקומות חניה, יסתובבו ברחובות הערים, המתחדשות בפרויקטים של תמ"א 38 ושל פינוי בינוי,  מאות כלי רכב, בחיפוש אחר מקומות חניה, ויגדילו את הגודש ויזהמו את האויר?

שלא יהיה ספק. צמצום גודש כלי הרכב במרכזי הערים הוא צו השעה. יש הרבה אמצעים לעשות זאת. רכבות קלות, מטרו, נתצי"ם, תחבורה שיתופית, שבילי אופניים, הקלת מיסוי וביטוח על רכב דו גלגלי, מיסוי על כלי רכב מנועיים, אגרות גודש, השבתת כלי רכב פרטיים ליום או יומיים בשבוע, ורעיונות נוספים, טובים יותר או פחות. אבל, הרעיון לצמצם את מקומות החניה, כצעד כמעט בלעדי וראשון, על מנת שצעד זה,כשלעצמו, יוביל לצמצום הגודש בכבישים ויעודד מעבר לתחבורה ציבורית (שאינה קיימת), נראה כרגע, כרעיון מנותק מהקשרו. היפוך יוצרות בין סיבה למסובב, ומכל מקום, כישלון מוחלט במבחן התוצאה, המוכיח אחרת. רמת המינוע והשימוש ברכב פרטי, רק עולה, והתחבורה הציבורית....היא בדרך, תקועה בפקק.

על התיקון לתקנות החניה, חתום השר כחלון. התקנות אושרו זמן קצר לאחר שהשר נכנס לתפקידו מתוך סדר יום ציבורי, של הפחתת מחירי הדיור באמצעות הוזלת הבניה, והגדלת היצע הדיור למגורים. מן המפורסמות שחיוב בהתקנת מקומות חניה בחניונים תת קרקעיים, במבני מגורים, מסבך את הליך התכנון מאט אותו, וכמובן מייקר את הדירות. על רקע זה, קשה להשתחרר מהרושם, כי בבסיס התיקון לתקן החניה לא עמדה רק המטרה המוצהרת של הקלת הגודש, כפי שציטטנו אותה מהנחיות מינהל התכנון, אלא מטרה לא מוצהרת של הפחתת מחירי  הדיור. זו כמובן מטרה חשובה, אבל היא זרה לתקן החניה. אם כך, תקנות החניה הן תקנות בתחפושת. דו״ח מבקר המדינה, שפורסם דווקא בשבוע בו חגגנו את חג הפורים, הסיר מעליהן את המסיכה.

כשקוראים את דו"ח מבקר המדינה על העליה ההולכת וגוברת ברמת המינוע מחד, ועל העדר תחבורה ציבורית זמינה מאידך, נראה כי צריך לחשוב מחדש על תקן החניה. נראה כי יותר מקומות חניה, במרכזי  הערים, לעת הזאת, יפחיתו את הגודש, ולא יעלו אותו. לימים, ניתן יהיה לשוב ולתקן את התקן ולהפחית את מקומות החניה, כשבאמת תהיה הצדקה לכך. סיבה ומסובב, כבר אמרנו.

האם התקן יתוקן ? אין סיכוי. קואליציה של תחבורניים/ יזמיים/ ופקידים לא יתנו לזה להתרחש. אתם תשבו ברכב, ותמשיכו לקטר.אבל תמיד תזכרו: עכשיו קשה, בקרוב (הרכבת) הקלה.....