23 בדצמ׳ 2011

הסדר מבורך

"ההסדר", אינו שמה של סדרת מתח חדשה בערוץ 10, אלא שמו של מנגנון אכיפה מקורי וחדשני שיתווסף לחוק החדש. "ההסדר" יאפשר, במקרים מתאימים, להשיג את מטרות האכיפה מבלי להגיש כתב אישום.
במסגרת ההסדר, מבצע עבירת הבניה, יתחייב להסדיר את הבניה או השימוש האסור שביצע, על ידי הריסה או קבלת היתר, או כל אמצעי אחר שיקבע התובע, ובנוסף לשלם תשלום, המקביל לקנס אותו צפוי היה לשלם בבית המשפט. בתמורה לכל אלה, לא יוגש כתב אישום, מבצע עבירת הבניה לא יוגדר כעבריין, הוא לא יצטרך "לחוות" את ההליך הפלילי, ואף יחסך ממנו הרישום הפלילי.
מנגנון "ההסדר", שמציע החוק מבורך, בשל יעילותו, והחיסכון בזמן שיפוטי שכרוך בו.
מדברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד כי ההסדר יופעל רק במקרים של עבירות קלות או עבירות שבוצעו בנסיבות מקלות. בקשר לסוגים אלה של עבירות, זה כמעט מובן מאליו שיש לעשות שימוש בכלי של "ההסדר", וחסרונו עד כה היה מורגש.
המרפסת תבקש להציע להפעיל את מנגנון ההסדר, גם במקרים בהם מדובר בעבירות הנעשות מטעמים כלכליים גרידא.
עולם האכיפה בשנים האחרונות עובר מהפך. מבלי לפגוע בסמכויות האכיפה הקלאסיות, קונה לה מקום של כבוד האכיפה המינהלית, במיוחד במקרים של עברינות כלכלית. המהפך הזה צריך להעשות גם בתחום של תכנון ובניה. עברייני תכנון ובניה , צריכים לדעת כי לא יצמח להם יתרון כלכלי מביצוע העבירה, ולכן על המחוקק להתמודד עם המניע הכלכלי לביצוע העבירה. הכלי של ההסדר הוא כלי מצוין להתמודדות עם עברינות כלכלית בשל מהירותו ויעילותו. לעומת "ההסדר", הליכים פליליים, בשל אורכם, עלותם, התסבוכת הפרוצדורלית הכרוכה באכיפתם, והקשיים הראייתים שמתלוים אליהם, דוקא מעודדים עברינות כלכלית. הליכים פליליים בתחום התכנון והבניה צריכים להיות החריג ולא דרך המלך. הליכים פליליים בתחום התכנון והבניה צריכים להנקט רק כנגד מי שסרבו ל"הסדר" או הפרו אותו, במקרים של עברינות חוזרת, ובמקרים של עברינות בהיקפים חריגים במיוחד. בכל מקרה אחר צריכים להקבע הסדרים עם עברייני בניה. ה"הסדר" הוא נקודת אור, והפעלתו במהירות ויעילות, עשויה להוביל לשינוי קונספטואלי.

15 בדצמ׳ 2011

חוק ההשתקה - הגרסה התכנונית.


לועדה המקומית בגבעתיים, הוגשה תוכנית לתוספת קומות לבניין מגורים. הועדה המקומית אישרה את התוכנית, למרות שידעה כי אישור התוכנית מנוגד לעמדת משרד הפנים, כפי שהוצגה בחוזר מנכ"ל, שהופץ למוסדות התכנון, וכן במסגרת הודעות שנמסרו לועדה המקומית. לימים הגיע הנושא לדיון בפני בג"צ, וזה האחרון חשב שעמדת משרד הפנים בטעות יסודה. (בג"צ 5627/00).
הסיפור של גבעתיים הוא כמובן רק דוגמא, וכמובן אינו המקרה היחיד. עמדות משפטיות שונות ביחס להוראות הדין, ומחלוקות בין מוסדות תכנון, נבחנות מידי יום בפני בתי המשפט, וזוכות לקבל הכרעות שיפוטיות כאלה ואחרות. החוק החדש מבקש לשים לזה סוף. על פי החוק החדש אין יותר חופש דעות משפטי. על פי החוק החדש על כולם להתיישר ולהתכנס לעמדת משרד הפנים. על פי החוק החדש, מי שנתן את חוות הדעת לעיריית גבעתיים, באשר לתוכנית שבסמכותה, כשהוא יודע שעמדה זו היא בניגוד לעמדת משרד הפנים, צריך להתחיל לבדוק כיצד הולם אותו הצבע הכתום.*
לא מאמינים ?
קראו את הסעיף הבא מפרק העונשין שבחוק התכנון והבניה החדש:
" 537(ב). עובד מוסד תכנון אשר קבע בכתב או בעל פה, כי ניתן לתת אישור או היתר מן האמורים בחוק זה להחלטה מן האמורות להלן, ועל יסוד קביעתו ניתן האישור או ההיתר או הומלץ עליהם, דינו – מאסר שנה אחת:
(1)    אישור תוכנית – ביודעו שהיא מנוגדת להוראות חוק זה והתקנות על פיו.
(2)    אישור אחר או היתר -  ביודעו שהיא מנוגדת להוראות חוק זה והתקנות על פיו."
היסוד העיקרי בהחלטה להעמיד לדין הוא:
"ביודעו שהיא מנוגדת לחוק"..
מה פירוש "בניגוד לחוק" ?
האם התובע יחליט מהו החוק ?
האם התובע ימתין שבית המשפט יקבע מהו החוק ?

האם ההחלטה לתת היתר לשימוש חורג למתחם איקאה ברשל"צ, שנפסלה על ידי ביהמ"ש, מאפשרת להעמיד לדין את מי שנתן חוות דעת לועדה המקומית המאפשרת לתת את ההיתר ? האם מי שהיום יתן חוו"ד דומה, אחרי שכבר ניתן פסק הדין בעניין איקאה, הוא זה שיעמוד לדין ?
האם מי שנתן חוו"ד מנומקת, לועדה מקומית, צריך לחשוף את עצמו להעמדה לדין, רק משום שנתן בתום לב חוות דעת ?
האם במקרה של גבעתיים, צריך היה להעמיד לדין את היועץ המשפטי שחשב בניגוד לחוק כפי שפורש מראש על ידי משרד הפנים ?
נדמה כי הסעיף הזה הולך צעד אחד רחוק מידי. נזקיו עולים על יתרונותיו. הוא פוגע בפלורליזם המשפטי, וביסודות הבסיסיים ביותר של השיטה המשפטית. האם זה עוד אחד מסדרת חוקי ההשתקה. האם גם "חופש הביטוי" המשפטי, בסכנה?

11 בדצמ׳ 2011

מכת מדינה

בלי תכנון אין חלוקת משאבים נכונה, אין צדק חברתי, אין צדק סביבתי, אין פיתוח, אין שימור, אין צמיחה כלכלית, אין פיתוח תשתיות, אין חברה ומדינה. יש אנרכיה וכאוס. בלי רישוי לא ניתן להשיג את יעדי התכנון. בלי אכיפה, לא ניתן לאכוף את הרישוי והתכנון גם יחד. לא ניתן להבטיח כי השטחים הפתוחים ישארו פתוחים. לא ניתן להבטיח שאזורי התעשיה ישמשו לתעשייה ולא למסחר. לא ניתן לוודא שמאגרי המים לא יזוהמו על ידי תחנות תדלוק. לא ניתן להבטיח שמקום בו ביקשו לבנות דירות קטנות, לא יבנו בפועל דירות גדולות, ושדירות לנופש לא ישמשו למגורים, וכך הלאה והלאה.
שלושת היסודות של חוק התכנון והבניה, הם לפיכך, תכנון, רישוי ואכיפה. אין קיום לאחד ללא האחר.
גם אם יאשרו את החוק החדש על כל 600 סעיפיו, ומנגנוניו המורכבים. גם אם יעמידו בראש המועצה הארצית לתכנון ולבניה, הרכב מנצח ובלתי תלוי של אנשים מוכשרים ובעלי מוטיבציה. גם אם יפעילו את כל מוסדות התכנון ביעילות גרמנית, בלוחות הזמנים הקבועים בחוק, תוך תשלום פרמיות למצטיינים. גם אם יקימו אלף מכוני בקרה, וכל בקשה להיתר תשוחרר עם החלטה תוך חודש מיום כניסתה למערכת. גם אם כל זאת ועוד יקרה, הרפורמה בחוק התכנון והבניה, נדונה לכישלון, אם בקצה, בסוף כל הסופים, יעמוד פקח אחד לכל 50,000 תושבים, שאינו בעל הכשרה מספקת, שהוא בעל תלות מוחלטת ברשות המקומית שמינתה אותו,  ושאין לן כל סמכויות אכיפה של ממש.
הי מחוקקים- ת ת ע ו ר ר ו !!!
אתם עובדים כנמלים עמלניות על חוק התכנון והבניה החדש. שבוע אחר שבוע, אתם מתכנסים ברוב עם בכנסת. דנים סעיף אחר סעיף בחוק התכנון והבניה החדש, אבל אם תשאירו את מנגנוני הפיקוח, ללא טיפול שורש אמיתי, חוששני שהכל אויר חם, ומה שהיה הוא שיהיה.
בדברי ההסבר לחלק ט' לחוק החדש, שענינו "סמכויות אכיפה,עבירות ועונשין", מסבירים אומנם מנסחי הצעת החוק כי: "עבירות על חוק התכנון והבנייה, הן בין העבירות הנפוצות ביותר, ומבוצעות על ידי כל מגזרי האוכלוסיה ובכל שכבותיה. בתי המשפט התבטאו לא פעם כי מדובר ב"מכת מדינה" שיש להלחם בה ולמגר אותה".
אך האם החוק החדש נושא עימו בשורה בעניין זה? ממש לא !!
החוק החדש מציע החמרה בענישה, ואפילו מוצעים בו כמה מכשירים חדשניים נוספים שלא היו בו קודם, אבל, וזה העיקר, החוק החדש מתעלם, כאילו במכוון מהחוליה החלשה בכל מעגל האכיפה, היא חוליית הפיקוח.
הצעת החוק מנסה להסביר בקצרה כיצד נוצר המצב של תת אכיפה. היא אף קובעת כי "שותפים לכך גורמים רבים", אך אין כל קשר בין הסיבות לפתרונות. האם מישהו חושב ברצינות שהחמרת הענישה, תוביל לאיזה תוצאה, אם לא יסתובבו בשטח פקחים. הרי בסוף מישהו צריך לאתר את העבירה, לאסוף ראיות, לבנות תיק פיקוח, להעמיד לדין את העבריין, ולשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות, שיש להחמיר עם הנאשם.
האם ניתן לעשות זאת עם תקן של פקח ואפילו שניים, ל50,000 תושבים ? הצחקתם.
הסיטואציה שבה ערים שלמות מסתובבות עם תקן של פקח וחצי, ללא ידע מוקדם, ללא הכשרה מספיקה, היא הסיטואציה השכיחה. כשם שהחוק החדש עושה רפורמה מקיפה בפרק התכנון ובפרק הרישוי – כך צריך להיעשות גם בפרק  האכיפה. ללא שינוי כזה, חלק ניכר מיעדי הרפורמה לא יושגו!
העקרונות על בסיסם צריך להתבצע השינוי הם פשוטים וזמינים:
1.   הגדלת מספר הפקחים, באופן שלא יפחת מתקן מינימלי של פקח אחד לכל 5000 תושבים. במועצות אזוריות התקן צריך להיות נמוך אף יותר ולכלול גם התיחסות להיקף השטח של המועצה האזורית.
2.   קביעת תנאי כשירות מינימליים לפקחים, לרבות מספר שנות לימוד, וכן מסלול הכשרה יעודי, לרבות השתלמויות שוטפות.
3.   ניתוק התלות בין הפקח לבין הרשות המקומית המעסיקה אותו.
4.   הקניית סמכויות אכיפה מנהליות לפקחים, שעברו הכשרה כאמור.
הנימוק הרגיל, לביטול ההצעות שהוצגו לעיל, הוא: "אין כסף". חפשו תירוץ אחר, זה לא המקרה. אכיפה יעילה תוביל להעמדה לדין של עשרות עברינים. בתי המשפט מטילים קנסות בסכומים גבוהים על עברייני בנייה. הקנסות נכנסים, על פי החוק, לקופתה של הרשות המקומית. הרשעה אחת בחודש שקנס בצידה, מספיקה כדי לכסות את משכורתו של הפקח. כל היתר הוא "בונוס". בחוק החדש הראה המחוק שהוא יודע להקים, מתוך כספי ההשבחה, קרן סגורה שתשתמש למטרות מוגדרות. בין מטרות אלה הוספה המטרה של אכיפת דיני התכנון והבניה, (סעיף 454(א)(3)) להצעת החוק. ניתן להוסיף לקרן הסגורה הזו גם את כספי הקנסות הנכנסים, והאינטרס הציבורי יוכפל.
מכיוון שהבעיה כל כך ברורה, והפתרון פשוט יחסית, נשאלת השאלה למה ומדוע החוק החדש, לא מסדיר גם את הסוגיה הזו ? אולי זה נח למישהו ? אולי...ואולי לא.

6 בדצמ׳ 2011

מחבואים

החוק החדש מייחד חלק שלם להפקעות, אבל את הסעיף החשוב ביותר לעניין הפקעות אל תחפשו שם. הסעיף החשוב באמת נחבא בפרק העוסק באיחוד וחלוקה ללא הסכמה. כוונתנו לסעיף 208 להצעת החוק, המאפשר להקצות קרקע לצורכי ציבור לרשות במסגרת הליכי איחוד וחלוקה.
אין בכלל ספק כי מעתה ואילך, מרבית הרכישות של קרקע לצורכי ציבור, על ידי רשויות מקומיות, תעשינה במסגרת הליכי איחוד וחלוקה, מכח סעיף 208 לחוק החדש, ולא מכח סעיפי ההפקעה שבחלק ז' לחוק. כך תקבל הרשות המקומית קרקע ללא צורך בתשלום פיצויים, ללא מגבלות על שיעור הקרקע המופקעת, וללא  פרוצדורה מסובכת של דיני ההפקעות. הפרק של איחוד וחלוקה ישמש בעיקר להפקעות של מתקני תשתית ולהפקעות לטובת המדינה, ולכן נראה כי את שלל דיני ההפקעה, המפוזרים כיום במספר דיני הפקעה, נכון היה, בהזדמנות חגיגית זו, לאחר לדין רכישה אחד, ולמחוק אגב כך את פרק ההפקעה מהחוק החדש. 

27 בנוב׳ 2011

קניונים ודירות יוקרה - חלק ב'.

זמן קצר לאחר שפרסמנו הבוקר את הפוסט "קניונים ודירות יוקרה", בו ביקרנו את סעיף 453 להצעת החוק, המבקש לשמר את הסדר חלף ההשבחה שהיה כלול בחוק הבטל, נחתה בתיבת הדוא"ל שלנו הודעת ועדת הכספים ,אליה צורפה טבלה המציגה את עמדות הגורמים השונים ביחס לחוק ואת העמדה המתוקנת של הממשלה. עיון בחומר שהועבר מלמד כי מנסחי החוק אינם מבקשים עוד לשמרו כפי שהוא, אלא מבקשים להכניס בו הבהרות ושינויים. יחד עם זאת התפיסה העקרונית של החוק הישן, לפיה בקרקעות המדינה שלא הוחכרו משולם  חלף היטל השבחה - נשארה בעינה. ההבהרות לחוק הישן מיטיבות את מצב המדינה, וכפי שניחשנו, נעשו רק בשל הקביעות של בית המשפט המחוזי בענין תביעת הרשויות המקומיות כנגד המדינה. ההבהרות לחוק אינן מתמודדות עם העוותים שיוצר ההסדר ועם הפגיעה ברשויות המקומיות, חוסר השויון, וקשיי המימון שהוא יוצר. ניכר בהבהרות שהמדינה מנסה לתת פתרון לצרכיה, מבלי לראות את התמונה הכוללת ולגבש הסדר כולל וראוי.
לא פלא שהרשויות המקומיות, שהיו צד להסכם עם ממ"י, על בסיסו נוצר ההסדר לפני שלושים שנה מבקשות להתנער ממנו, וליצור הסדר חדש שויוני ואחיד.
לאחר פסק הדין בענין דירות יוקרה, וכשהרשויות המקומיות, שהיו צד להסכם שיצר את חלף היטל ההשבחה, מבקשות להפסיקו, המדינה אינה יכולה עוד להסתפק בהבהרות "עוקפות בימ"ש", אלא עליה להכנס לעובי הקורה, ולבחון את ההסדר כולו.

קניונים ודירות יוקרה

את סעיף 453 לסימן ט' בפרק על היטל ההשבחה, שכותרתו: "השבחה במקרקעי ישראל", צריך למחוק מהחוק החדש.
כנראה שלא רק אנחנו חושבים שההסדר פגום, אלא גם מנסחי הצעת החוק. למרות שבהצעת החוק, ובדברי ההסבר לחוק כותבים מנסחי ההצעה, כי "מוצע לשמר את ההסדר הקיים", הם מיד מוסיפים "כי לנוכח ההליכים התלויים ועומדים בפני בית המשפט בדעת המדינה לבחון אם יש לתקן סעיף זה כדי להבהיר ולקבוע באופן מפורש בהוראות החוק את פרטי ההסדר כפי הפרשנות הנכונה של הוראות ההסכם בחוק הקיים".
לא ידוע לנו לאיזה "הליכים תלויים ועומדים", כוונו מנסחי הצעת החוק, ואנו יכולים רק לנחש, שהכוונה לאלה שנדונו בפסק הדין של השופטת רות רונן, בו הכריעה בתביעות מאוחדות של עשרות רשויות מקומיות, כי על המדינה להעביר לרשויות המקומיות מאות מליוני שקלים בגין "חלף היטל השבחה", (התלוי ועומד עדיין בערעור בפני העליון) או להליכים שבינתיים הסתיימו בעניין דירות יוקרה. כך או כך, בין אם אנו צודקים בניחוש שלנו, בין אם לאו, שני פסה"ד הללו והפרקטיקההמתוארת ושנדונה בהם מהווים רמז ברור לכך שהסעיף הזה סיים את תפקידו. לא צריך לתקן אותו, לא צריך להבהיר אותו - צריך למחוק אותו, ולגרום לכך שמכל קרקע, לא משנה מה הזכויות שבה, ישולם היטל השבחה בשיעור אחיד לרשויות המקומיות.
ההסדר הזה מעוות מראשיתו. הוא חוקק בטכניקה חקיקתית פסולה, משום שהוא מבטל את תחולתו של החוק במקרים מסוימים, וקובע כי באותם מקרים, תהא עדיפות להסכם שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לרשויות המקומיות. אגב ההסכם לא נחתם בין הרשויות המקומיות עצמן אלא בין מרכז השלטון המקומי למינהל. בכל מקרה, מעבר לכך שמדובר בטכניקה חקיקתית מעוותת, המאמצת הסכם לתוך חוק, מבלי אפילו לצרף אותו ולפרסם אותו בתוספת לחוק, ההסכם עצמו בעייתי במיוחד. זהו הסכם ישן שהיה נכון אולי (כלל לא בטוח) למועדו, אך בודאי שאין הוא רלוונטי כיום 30 שנה לאחר מכן, כשהן המינהל והן הרשויות המקומיות שינו את פניהם.
הנסיון המצטבר מהפעלת הסעיף מלמד על כך שיצר אין ספור עוותים. כבר בפסה"ד בענין קנית נ. עיריית רמת גן, קבע ביהמ"ש העליון כי אין לגבות היטל השבחה ממי שהוא בר רשות על פי חוזה פיתוח ממנהל מקרקעי ישראל ועל כן אינו חוכר או בעלים של קרקע. ניתן היה לצפות כי ההלכה שהתקבלה תכה שורש, רשויות מקומיות לא תגבינה היטל השבחה ממי שהוא בר רשות , ואילו המדינה תעביר לרשויות המדינה כספים, מתקבולי המינהל, שיהוו מקור תקציבי לביצוע פעולות תכנון לרבות עבודות לפיתוח תשתיות ושטחים ציבוריים.
אלא שהפסיקה מלמדת אותנו שלא כך קרה. מחד, לפחות על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, ובכפוף לערעור התלוי ועומד, המדינה לא העבירה את הסכומים המגיעים ממנה לרשויות המקומיות. מאידך, כפי שהיה ידוע לכל ומקובל בפרקטיקה, אך "נתגלה", והתפוצץ בפרשת דירות יוקרה, רק השנה, 22 שנה לאחר פס"ד קנית, הרשויות המקומיות, אימצו לעצמן פרקטיקות פסולות של "גביית היטלי השבחה", מחוץ לחוק, בתוספת גבייה של היטלי פיתוח, ובתוספת הטלה על היזם של משימות פיתוח, המצויות באחריות הרשות המקומית.
רק כעת "ביום שאחרי" דירות יוקרה, ברור עד כמה השתרש נוהג פסול זה של גביית תשלומים עודפים מהיזם, כאשר בהעדר יכולת לגבש הסכמי פיתוח, "תקועים" ללא יכולת מימוש עשרות פרויקטים ברחבי הארץ, ועשרות תוכניות הכוללות מאות יחידות דיור לבנייה אינן יכולות להתממש.
בין לבין, במשך עשרות שנים, מועצת מקרקעי ישראל החליטה בסדרה של החלטות, על תשלומים שונים ומשונים בעת הקצאת קרקעות והותירה את הכנסות הרשויות המקומיות תלויות בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, שמעולם לא הצטיינו בבהירות או באחידות או בשיקולים מקצועיים נטולי כל זיקה אחרת (ראו את פסה"ד שביטלו מספר החלות מועצה). מן העבר השני, החוכרים או בעלי הסכמי הפיתוח לעיתים נדרשו לשלם למינהל ולרשויות המקומיות גם יחד, תשלומים העולים על 100% משווי הקרקע, שלא לדבר על ההתדינויות והמלוקות האין סופיות שההסדרים הללו עוררו, תוך פגיעה מהותית בעקרונות בסיסיים של שויון.
את "התוצאות המעוותות האלה יש "לזקוף", להסדר העקום של "חלף היטל השבחה", שיש מי שחושב גם היום שצריך "לשמר אותו". 
במקום ההסדר המעוות הזה, ובמיוחד עתה, משאוחד מועד החבות עם מועד המימוש, צריך שיהיה הסדר חלופי לפיו החבות בהיטל השבחה תוטל על מבקש ההיתר. במילים אחרות מי שומד להנות מהארוע המשביח הוא שיחוב בהיטל ההשבחה. המדינה לא צריכה להעביר חלף היטל לרשויות ואלה אמורות לגבות את ההיטל מתוכניות משביחות בתחומן. כספי ההיטל צריכים בראש ובראשונה לשמש לפיתוח המקרקעין בתחום התוכנית ואמורים לשמש, בראש ובראשונה, למטרה של הגדלת היצע הבנייה למגורים על ידי הכנסתם לקרן סגורה, לביצוע עבודות פיתוח בתחום הרשות המקומית.
את ההסדר הקיים יש לשמר רק למטרה אחת - על מנת להבין כיצד אסור לחוקק חוקים.

20 בנוב׳ 2011

חוטא יוצא נשכר

לא אחת הזכרנו כאן את "ההתכתבות",  בין החוק החדש לבין כללי המותר והאסור שקבעה הפסיקה על פי החוק הבטל. דוגמא מעניינת לכך הוא סעיף 428 להצעת החוק הקובע כך:
"על אף האמור בסעיף קטן (א), ראה מהנדס הוועדה המקומית שנעשה על ידי מבקש ההיתר או מי שהורשה על ידיו או על ידי קרובו שימוש אסור לפני שניתן ההיתר לשימוש חורג, תחושב ההשבחה למלוא תקופת השימוש בקרקע, לרבות תקופת השימוש לפני מתן היתר לשימוש חורג כאמור, ויראו את מועד תחילת השימוש בפועל, כפי שקבע מהנדס הוועדה המקומית כיום הקובע לעניין זה".
במילים אחרות – לכשתאושר הצעת החוק, ותהפוך לחוק (והמועד הולך ומתקרב), ניתן יהיה לדרוש היטל השבחה בגין שימוש חורג, לא רק לאחר בעבור התקופה בגינה אושר השימוש החורג, אלא גם בגין התקופה שקדמה לה, בה נעשה שימוש החורג שלא כדין.
בתיקון האמור בחוק בא על מנת לתת מענה להלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בעניין ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ. גלמבוצקי. באותו מקרה ביקשה עיריית נתניה שלא לתת אישור לרישום המקרקעין בשל חובות היטל השבחה ואגרות בנייה שנוצרו בשל שמוש חורג שלא כדין במקרקעין.  בית המשפט המחוזי דחה את דרישת העיריה ובית המשפט העליון, אליו הגיע הנושא במסגרת ערעור אזרחי השאיר את קביעתו בעינה, וקבע:
"פרשנותה של העירייה לפיה יש השבחה גם במקום שנעשה במקרקעין בפועל שימוש חורג בלי היתר, אינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של סעיף 1(א) לתוספת השלישית. היא גם אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו, שלפיה רק עליית שווי של מקרקעין, שהיא תוצאת פעולות של הרשויות שגרמו להשבחת המקרקעין יקימו חובה בהיטל השבחה. מכאן, שאפילו היתה עליית שווי כתוצאה משימוש חורג שנעשה בלי היתר, אין היא באה בגדר השבחה כהגדרתה ".
בהמשך, דוחה בית המשפט העליון את טענות עיריית נתניה לפיה, קביעתו מיטיבה עם עברייני בנייה, כך שחוטא ייצא נשכר. בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי החוק הבטל יצר מנגנון לקביעת תשלומים אלה באמצעות סעיף 218, לחוק:
"גם הטענה כי פירוש דווקני של המונח "התרת שימוש חורג" מיטיב עם העבריינים, אין לה מקום. כאמור לעיל, נקבעה בסעיף 218 המצוי בפרק "עבירות ועונשין" שבחוק - הסמכות לחייב את העבריינים באגרות ובתשלומי חובה אחרים "שהיו מגיעים ממנו - - - אילו ניתן ההיתר", ומן הסתם, גם היטל השבחה במשמע. דרך גבייה זאת של החיוב המגיע, על ידי צו של בית המשפט, היא "דרך המלך" שהותוותה לשם כך; אין היא רק מעין מסלול מקביל וחילופי לדרך של גביית חוב המגיע לעירייה, על ידי אילוצו של החייב לשלם את חובו כתנאי למתן אישור להעברת המקרקעין. משנמנעה העירייה מלתבוע את האגרות וההיטלים, לרבות היטל ההשבחה, על פי צו של בית המשפט שניתן מכוח סעיף 218 לחוק, אין היא זכאית לתקן את מחדלה על ידי גבייה בדרכי עקיפין כאלה (לענין התניית מתן אישור להעברת מקרקעין בתשלומים שונים, ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 2911/95 יוסי אברהם ואח' נ' עיריית אמת גן ואח', פ"ד נג(1) 218). בגישה זאת תומכים גם שיקולים של מדיניות ציבורית. על גורמי האכיפה של הרשויות המקומיות והועדות לתכנון ולבניה למלא את חובתם ולהגיש כתבי אישום על העבריינים ובגדר ההליכים גם לפעול לגביית המגיע להן. קל וחומר, כאשר מדובר בשימוש חורג שהוא עבירה הנמשכת והולכת, שבגינה ניתן לחזור ולהגיש כתב אישום חדש".
 ההלכה האמורה של בית המשפט העליון כמעט ולא יושמה בפועל. הסיבות לכך רבות ומגוונות. הן מתחילות בכך שחלק נכבד מן הועדות  כלל לא הכירו את ההלכה האמורה, ממשיכות בכך, שברור החבות לשלם תשלומי החובה, במסגרת ההליך הפלילי, גורמת לסרבול ההליך והתארכותו, ומסתימות בכך שלמעשה מי ששולט על ההליכים הפליליים הוא היועץ המשפטי לממשלה, המסמיך את התובעים ונותן להם הנחיות מקצועיות, וכלל לא ברור עד כמה האינטרס הכספי של הועדה המקומית בגביית תשלומי החובה עמד למגד עיניו.
לשון החוק מייחדת לכאורה את הסמכות לגבות מכוחו היתר רק מקום בו ניתן היתר לשימוש חורג בדיעבד. קביעה זו מעוררת מספר קשיים. בין היתר, היא מכירה דה פקטו ודה יורה באפשרות עריכת שימוש לא חוקי במקרקעין, ובזכות "להלבינו". זאת ועוד, היא מעודדת עבריינים שלא  להגיש בקשות להיתרים לשימוש חורג בשל התוצאות הכלכליות הנובעות מכך.  

כך או כך, שינוי החוק כעת, מהווה למעשה הודאה כי בפועל, החוטא יצא נשכר, ועל מנת לגבות ממנו היטל השבחה בגין תקופת השימוש האסורה, יש צורך בתיקון החוק.

14 בנוב׳ 2011

שומה אחרת

במקרה לגמרי הגיעה המרפסת לדיון בעניין היטל ההשבחה, במקביל לכנס השנתי של לשכת שמאי המקרקעין. שיחות אקראיות עם שמאים, יוצרות התרשמות (סובייקטיבית כמובן) שהחברים אינם ערים למהפכה (הנוספת) שעומדת להתרגש עליהם. כך למשל בעניין קביעת שומת ההשבחה, והסד המשפטי אליו מוכנס שיקול הדעת המקצועי שלהם. החוק חדש קובע כיצד יחושב שוויה של קרקע במצב התכנוני הקודם תוך התיחסות שלושה כללים מצטברים ומחייבים:
1. החוק מונע מעורך השומה להביא בחשבון את פוטנציאל הקרקע.
2. החוק קובע ששוי הקרקע יהיה כפי שוויה של הקרקע באותו מרחב תכנון או במרחב תכנון בעל מאפיים דומים.
3. החוק מחייב לבחון את שווי הקרקע בהשוואה לקרקע שמצבה התכנוני הוא כפי המצב התכנוני הקודם.

בעוד שאת המגבלה על חישוב פוטנציאל הקרקע במצב הקודם ניתן להבין, הרי ששני הכללים הנוספים מעוררים קושי, ונראה כי יש בהם התערבות בתוך תחום מרחב שיקול הדעת השמאי. נראה לא סביר כי סעיפים אלה ישארו במתכונת הנוכחית שלהם, ומן הסתם במהלך הדיון בהצעת החוק יוכנסו בהם שינויים. ככל וסעיפים אלה יושארו במתכונתם הנוכחית, נראה שגם ביחס אליהם ניאלץ ללא מעט החלטות שיפוטיות שיסבירו למה התכוון המחוקק.
נתחיל בכך שהחוק החדש מאמץ את שיטת ההשוואה. מבחינת החוק החדש, אין שיטה אחרת. מה קורה אם אין עסקאות להשוואה ? שאלה ...
זה ממשיך בכך שעסקאות ההשוואה צריכות להיות ביחס לעסקאות אחרות באותו מרחב תכנון, או במרחב ביחס למרחב תכנון בעל מאפיינים דומים. מהו מרחב תכנון אחר בעל מאפיינים דומים ? עוד שאלה....
מכאן גם עולה נקודה נוספת, והיא, האם בעסקאות להשוואה בתוך אותו מרחב תכנון לא צריך להתקיים התנאי של מאפיינים דומים ? האם עסקה של בית צמוד קרקע בראש פינה ניתנת להשוואה לעיסקה בחצור, שהרי שתיהן באותו מרחב תכנון של אצבע הגליל ? מה הקשר בין החלוקה המנהלית של מרחבי תכנון לקביעת שווי ?? שאלות ועוד שאלות...
גם הכלל השלישי יוצר בעיות לא מעטות. מהו אותו מצב תכנוני, ואיך מצליחים לאתר עסקות להשוואה שחלות בדיוק על אותו מצב תכנוני. הרי תמיד יש שונות בין תוכנית לתוכנית. מהי הנקודה שממנה והלאה נחשב מצב תכנוני לאותו מצב תכנוני ?
לשאלות הללו ולרבות אחרות ניתן לתת פתרון פשוט על ידי מחיקתן והותרת הענין לשיקול הדעת המקצועי של שמאי המקרקעין. שיקול דעתזה מבוקר על ידי השמאים המכריעים וועדות הערר, והכנסתו למסגרת של כללים נוקשים יותר תזיק מאשר תועיל.

6 בנוב׳ 2011

בסיס רחב

כמו הפרק בחוק החדש העוסק בפגיעות תכנוניות (197 לשעבר), כך גם תאומו, הפרק הדן בהיטל השבחה, עומד לעבור מתיחת פנים בחוק החדש. הרעיון העומד בבסיס היטל ההשבחה הוא רעיון של צדק חברתי, על פיו, בעל קרקע, שמקרקעיו הושבחו כתוצאה מפעילות שלטונית משביחה, מחויב לשתף את הציבור במחצית "העושר" שהתווסף לו.
בחוק הבטל שימש עיקרון זה מרכיב משמעותי בפרשנות החוק, ואגב יישומו הרחיבה הפסיקה את בסיס המס, והחילה את ההיטל על השבחה שנוצרה כתוצאה מתוכניות מתאר ארציות (פס"ד מוע"ש) ועל השבחה שנוצרה כתוצאה מיישום תקנות חישוב שטחים והוספת שטחי שרות על פיהן (פס"ד סמפלסט). הרחבת בסיס המס והחלתו על אישור תשריט חלוקה, נבחנה אף היא על ידי ביהמ"ש ומצויה כיום בהליכי ערעור, לאחר שבית משפט השלום דחה את הדרישה לכלול בבסיס המס גם ארועים מסוג זה. (פס"ד שלום - ברליצהיימר <גילוי נאות - הח"מ מייצג את הועדה המקומית בהליכים אלה>).
העיקרון האמור לא נעלם מעיניהם של עורכי הצעת החוק, שבדברי ההסבר לחוק ציינו כי "היטל השבחה הוא מיסוי המוטל על מקרקעין כתוצאה מפעילות שלטונית משביחה". בהתאם לכך, בחוק החדש שונתה הגדרת "תוכנית", באופן המכיל גם תוכניות מתאר ארציות, הכוללות הוראות מפורטות, כחלק ממערך התוכניות המשביחות, במקרים שבהם ממומשות זכויות אלה. זאת ועוד, על מנת להסיר כל ספק, החוק החדש מבהיר כי גם אישור של תשריטים לאיחוד וחלוקה גוררים חיוב בהשבחה. בכך למעשה, יחד עם אישור הקלה ושמוש חורג, החוק החדש חובק  את מרבית הארועים התכנוניים המייצרים תוספת ערך לקרקע מכח החוק, למעט אחד - תוספת שטחי שרות על פי תקנות חישוב שטחים. במילים אחרות - פסק דין סמפלסט, וההלכה שנקבעה שם, נותרו לכאורה בחוץ. האמת היא שנוסח החוק סובל גם  פרשנות המותירה על כנה את הלכת סמפלסט, אבל נראה כי נכון יותר היה להרחיב את בסיס המס על כל החלטה של מוסד תכנון המוסיפה שמושים ו/או זכויות בנייה, על אלה שנקבעו בתוכנית. הגדרה מעין זו תחול מן הסתם גם על הקלות, גם על שמושים חורגים, גם על תוספת שטחי שרות, וגם - וזה אולי חשוב מכל - על כל סמכות עתידית שתוקנה בתוכנית או בתקנות. באופן כזה ניתן יהיה להחיל את החוק על כלל הפעילות השלטונית המשביחה, ממש כפי שהתכוונו לקבוע מציעי הצעת החוק.

30 באוק׳ 2011

פספסתם

אחד מהעוותים הגדולים בחוק הבטל, מצוי בסמכות הועדה במקומית לדון בתביעות פיצוים לפי סעיף 197. נדירים, אם בכלל, המקרים בהם ועדות מקומיות פסקו כגד עצמן פיצויים, ואם עשו כן, סכום הפיצויים היה נמוך עד סמלי, כך שמרבית תביעות הפיצויים מצאו את דרכן לועדת הערר. "הסיבוב" של מגישי תביעות הפיצויים, דרך הועדות המקומיות, גורם לבזבוז זמן, משאבים ולסחבת, ולא מעטים המקרים בהם בירור התביעות מצריך פרק זמן של שנים ארוכות.
בחוק החדש ניתן לקושי האמור פתרון חלקי. כעיקרון, תביעות פיצויים ימשיכו להיות מוגשות לועדות המקומיות, ונדונות על ידן, כפי שהיה נהוג על פי החוק הבטל. יחד עם זאת, במקרים בהם הועדה המקומית אינה חייבת יחידה, כלומר בכל מקרה בו חויב מגיש התוכנית בכתב שיפוי, או שקיימת חובת שיפוי על פי דין, תוגש התביעה במישרין לועדת הערר. מכיוון שבמרבית התוכניות נדרש כתב שיפוי, הרי שיש להניח כי מרבית התביעות תוגשנה לועדת הערר.
לטעמנו, נכון יותר היה לחסוך מכלל התובעים את "הטיול" בועדה המקומית, ולאפשר לכולם להגיש את התביעות לועדת הערר במישרין. מעבר לכך, שסביר להניח כי הועדות המקומיות ימשיכו שלא לחייב את עצמן בתביעות פיצויים, לא נכון היה ליצור אבחנה בין תובעים לפיצויים עקב תוכנית בה יש כתב שיפוי, לבין תובעים לפיצויים עקב תוכנית ללא כתב שיפוי. זה מטיל נטל נוסף על התובע, ומאריך עד כדי הכפלה ויותר, את הזמן הדרוש לטיפול בתביעת הפיצויים.
נראה שבנקודה זו קיים פספוס בחוק החדש.
זה לא הפספוס היחיד בהקשר זה. החוק החדש קובע מועד של 90 יום לבירור תביעות הפיצויים. בצד מועד זה אין כל סנקציה. כלומר, לא נקבע בו, למשל, כי יראו את התביעה, כאילו התקבלה בחלוף 90 יום, אלא אם ניתנה החלטה עד המועד הקבוע, בכפוף לזכות להאריכו בסמכות גורם מפקח כזה או אחר. בהעדר סנקציה, מונצחת גם בחוק החדש הסחבת בבירור תביעות הפיצויים.
עוד לא מאוחר - וניתן לקוות כי פספוסים אלה יתוקנו לקראת אישור החוק בכנסת.

23 באוק׳ 2011

איפה הכסף?

בפוסט הקודם, תיארנו את האבחנה שיוצר החוק החדש בין פגיעות ישירות עקב תוכנית, לבין פגיעות עקיפות עקב תוכנית, והדגשנו כי הזכות לפיצוי עקב פגיעות עקיפות צומצמה מאד.
אחד ממושגי המפתח בהם משתמש החוק החדש, הוא "תחום התוכנית". 
החוק החדש קובע רשימה סגורה של מקרים שאחד או יותר מהם יהווה פגיעה ישירה, המזכה בפיצוי. הזכאות לפיצויים עקב פגיעה ישירה קמה במקרים של שינוי היעוד, הפחתת זכויות הבניה, הפחתת יחידות הדיור, שינויים בצפיפות ועוד. התנאי ההכרחי ביחס לכל המקרים הוא שהקרקע נמצאת בתחום התוכנית.
גם ביחס לפגיעות עקיפות, קרי אלה הגורמות לפגיעה ממשית בתכונות המקרקעין, יש לתחום התוכנית חשיבות ענקית. רק מקרקעין, המצאים בתחום התוכנית, או הגובלים בה ממש, בגבול משותף, יהיו זכאים לפיצוי עקב תוכנית פוגעת. לכן אם תחפשו תשובה לשאלה שבכותרת - איפה הכסף - תמצאו אותה בהגדרה של תחום התוכנית, אם אתה בפנים או גובל קיבלת, אם לא - אז לא. מכיוון שהביטוי "תחום התוכנית", הוגדר בחוק החדש, באופן רחב, כשטח שעליו חלה התוכנית, צפוייה לנו מן הסתם פסיקה עניפה שתעסוק בו בעתיד.
"תחום התוכנית", הוא מונח גמיש. הגדרתו נעשיית, על בסיס שיקולים תכנוניים, ביחס לכל תוכנית מחדש, על ידי מוסדות התכנון הדנים בתוכנית. הגדרתו צריכה בראש ובראשונה להיות פונציונאלית, קרי הוא צריך להגזר מהיקף השטח שביחס אליו מוסד התכנון מבקש לקבוע הוראות מהותיות. מכאן, ששטח קרקע שביחס אליו לא נקבעות הוראות בתוכנית, מצוי מחוץ לתחום התוכנית.
הבעייה היא שלעיתים יש לתוכנית תחומי השפעה, שרחבים מתחומה האופרטיבי. קחו לדוגמא את נתיבי אילון. ניתן להגדיר את תחום התוכנית רק ביחס לדרך עצמה, ואז ברור שכל הבנינים, שיסבלו מרעש, אבל לא גובלים בדרך, לא יהיו זכאים לפיצוי. מאידך, ניתן גם להגדיר, תחום להשפעת רעש, על פי פרמטרים אקוסטיים, ולכלול בתחום התוכנית גם את רצועת ההשפעה. במקרה כזה גדל באופן מידי מעגל הזכאים לפיצויים. ומה לגבי מטמנות פסולת ? האם להגדיל את תחום התוכנית עד לתחום השפעת הריח ? רגע - ומחצבות ? האם גם שם יקבע תחום התוכנית לפי תחום נדידת האבק? ונוף - האם הסתרה נופית מגדילה את תחום ההשפעה ? הרבה שאלות, אפס קריטריונים, והמשך מן הסתם יבוא.....

21 באוק׳ 2011

כוונת המחוקק - חלק שני ושלישי

לפני שבועות אחדים פרסמנו כאן קישור להרצאתה של עו"ד שרית דנה, המשנה ליועמ"ש - יעוץ וחקיקה, כפי שניתנה בקריה האקדמית אונו, ביחס לחוק החדש והשינויים העיקריים בו.
הנה קישורים לחלק השני והשלישי של ההרצאה:



http://youtu.be/GdwbUTMWNF4

18 באוק׳ 2011

399-197=0

הוחלט להקים מטמנת פסולת ליד המושב שלכם. כל חוות הדעת מצביעות על כך שתסבלו ממטרדי רעש וריח, ואין ספק שערך הנכס שלכם ירד. אל תרוצו לתבוע פיצויים, אלא אם הקרקע שלכם בעלת גבול משותף עם תחום התוכנית הפוגעת. החוק החדש מאמץ ומקבע את הילכת ויטנר, ואף מחדד אותה ומקצין אותה. רק בעלי זכויות בקרקע גובלת, בגבול משותף ממש, יהיו זכאים לתבוע פיצויים בגין פגיעות עקיפות.
לא יכולתם לשאת את המחשבה ואת הריח, ועברתם לעיר. אתם גרים בבית משותף, רגיל לחלוטין, בקומה הרביעית. במגרש הגובל, אושרה תוכנית שתחליף את התכנון הקודם והמיושן לגביו. התוכנית החדשה, תאפשר להקים על המגרש הגובל בנין בן 8 קומות. הבנין החדש יסתיר לכם אור אוויר ונוף. גם במקרה זה יירד ערכה של דירתכם. גם במקרה זה יש להניח כי תהיו זכאים לאפס פיצויים. החוק החדש קובע זכות לפיצויים בגין פגיעה מסוג זה, המוגדרת "כפגיעה עקיפה", רק אם חלפו פחות מעשר שנים ממועד תחילתה של התוכנית הקודמת החלה על הקרקע הגובלת.
במילים אחרות - החוק החדש שולל זכויות לפיצויים בגין פגיעות עקיפות עקב שינוי יעוד בקרקע גובלת, שהתכנון עליה בין עשר שנים או יותר.
שתי הדוגמאות הללו מסבירות את הכותרת. סעיף 399 בהצעת החוק, העוסק בפגיעות עקיפות, מחליף את סעיף 197, והתוצאה היא אפס. אפס פיצויים.
האם נכון לשלול את הזכות לפיצויים ?
ספק אם ויכוח בשאלות אלה יסתיים, גם לאחר שתיחתם הצעת החוק. אל מול הטוענים לפגיעה בקניין, יבואו אלה הטוענים כי הזכות לפיצוי, בעת שינוי יעוד חרגה מהיקפה הראוי, ואף ישוו זאת אל מול המקובל בעניין זה בעולם. דבר אחד בטוח. החובה לשלם פיצויים, יצרה חסמים תכנוניים, ומנעה תכנון חדש, במקומות בהם צריך היה ליצור תכנון כזה. חסם זה יוסר עתה. הזכות לפיצויים תצומצם לפגיעות ישירות בלבד, שאליהם נתייחס בנפרד.

9 באוק׳ 2011

סוף עונת ההקלות

אם למישהו היו חסרים סימנים באשר למשפטיזציה של מערכת התכנון, הרי שביטולם של מנגונוני ההקלות והשמושים החורגים, שיכנס לתוקף חמש שנים לאחר תחילת החוק החדש, הוא סממן מובהק לכך
.
חוק התכנון והבניה מנסה לעשות את הבלתי האפשרי. הוא מנסה לחבר את המשפט לאדריכלות. הוא מנסה לחבר את היציבות הוודאות, והשויון, המאפיינים את המשפט, אל הדמיון, היצירתיות, השונות, והחופש, המאפיינים אדריכלות. הטכניקה שבה חוק התכנון והבניה מגשר על הפערים בין שתי דיספלינות רחוקות אלה, הוא באמצעות "מתאם", שקוראים לו "תוכניות". התוכניות אינן אלא מסגרת של כללים, הנקבעים על יסוד שיקולים תכנוניים, שעוברים תהליך של קיבוע וסטנדרטיזציה, ויוצרים את המסגרת בתוכה פועלים אדריכלים. אלא שלפעמים החופש והמצוינות האדריכליים מחייבים יציאה מהמסגרת. החוק עד היום הכיר בכך. לשם כך יצר החוק, את המנגנונים של הקלות ושמושים חורגים. מנגנונים אלה יוצרים הגמשה של המסגרת הכללית הקבועה בתוכנית, ומאפשרים התאמתה לנסיבות קונקרטיות. אם תרצו, המנגנונים של שמוש חורג והקלה הם כלים ליצירת fine tuning  אדריכלי. החוק החדש מבשר את סוף עונת ההקלות.
בתום חמש שנים מיום תחילתו של החוק, אלא אם כן השר יקבע אחרת, לא ניתן יהיה עוד לאשר הקלות או שימושים חורגים. המחוקק נענה בכך לדרישות חוזרות ונשנות של בתי המשפט, לצמצום השימוש במנגנונים אלה, אשר נחשבו על ידי בתי המשפט, באופן לא מפתיע, כרעה החולה של מערכת התכנון. 
האמת ניתנת להיאמר - השימוש במנגנוני ההקלה והשמוש החורג, נוצל בשנים האחרונות לרעה. כמעט כל בקשה להיתר לוותה בבקשה להקלה, ומוסדות התכנון הועסקו עד בלי די בדיונים מפרכים סביב בקשות להקלות ושמושים חורגים. גם בתי המשפט נדרשו בשנים האחרונות לשוב ולדון בגבולות השמוש בכלים אלה. לכן, הקלת העומס מעל מוסדות התכנון מצדיקה לכאורה את ביטול מנגנוני הגמישות הללו. נכון גם לומר כי כל רעיון אדריכלי שניתן לגבש במסגרת של הקלה ושימוש חורג, ניתן גם להשיג במסגרת של תכנון מפורט, ואם כל מערכות החוק החדש יפעלו כמצופה, זה אפילו יעשה במהירות. לכן, מבחינה מעשית, ובהנחה שהחוק החדש יצור כלים אחרים ליציאה מהמסגרת, "הנזק" מביטול ההקלות והשמושים החורגים, הוא יותר בהיבט הסמלי. גם כאן, כמו במנגנונים אחרים שהחוק החדש יצר, המבחן יהיה ביישום החוק. מסיבה זו, טוב עשה המחוקק שהותיר על כנם את המנגנונים של הקלה ושימוש חורג לחמש שנים נוספות לפחות, במהלכן נוכל כולנו לבחון האם יש בידי האדריכלים גמישות מספיקה בכדי לעבוד במסגרות החדשות שיווצרו, תוך שמירת גמישות מספקת שתאפשר חופש ויצירה אדריכליים.

2 באוק׳ 2011

כוונת המחוקק - חלק ראשון.

הרצאה בקריה האקדמית אונו.
אחת הדרכים לפרש חוקים, היא הנסיון להתחקות אחר כוונת המחוקק. עו"ד שרית דנה, המשמשת בתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יעוץ וחקיקה, ובמידה רבה מי שעומדת מאחורי נסוח חוק התכנון והבניה החדש,  הרצתה לפני ימים אחדים, בכנס שנערך בקריה האקדמית אונו, ופתחה צוהר לכוונים ולמחשבות שהובילו לחקיקת החוק החדש.
לדברים שנאמרו על ידה יש חשיבות מרובה, הן להבנת החוק החדש, הן להטמעתו, והן באשר לכוונים שבו יתפרש בעתיד על ידי בתי המשפט.
הרצאתה של עו"ד דנה הוסרטה בוידאו, ובאדיבותה של הקריה האקדמית אונו, אנו מפרסמים את הקישור לחלק הראשון של ההרצאה. החלקים הנוספים טרם פורסמו, ואנו מקווים שעם פרסומם נוכל להעלותם לכאן.

הנה הקישור:

25 בספט׳ 2011

מורשים לעניין חיקוק.

זהו הפוסט השלישי, וכנראה לא האחרון, שאנו מייחדים למכוני הבקרה. הפעם נכיר בעלי תפקיד חדשים, שהחוק יחייב להעסיקם במכוני הבקרה, אלה הם "המורשים לעניין חיקוק". 
כל מי שניסה להוציא היתר בנייה, קיבל "טופס טיולים" מהועדה המקומית ונאלץ לעבור דרך שורה ארוכה של גורמים שאמורים לאשר את הוצאת ההיתר, מכח סמכויות שהוקנו להם מחוץ לחוק התכנון והבנייה. כך למשל אישור הג"א  לגבי ממדי"ם, הנדרש מכח חוק ההתגוננות האזרחית, אישור רשות העתיקות מכח חוק העתיקות, ועוד. הצורך לעבור דרך גורמים אלה גרם לסירבול ועיכוב בהוצאת היתרי בנייה. החוק החדש מנסה להתמודד עם הסרבול הזה באמצעות המורשים לעניין חיקוק.
החוק החדש קובע תהליך כופה של הסמכת מורשים לעניין חיקוק, שבסופו אמורות לעבור כל הסמכויות של הגורם המאשר למורשה לעניין חיקוק.
במילים אחרות - מי שיבקש בקשה להיתר לא יאלץ לנדוד אל רשות העתיקות או אאל משרד הבריאות על מנת לקבל את אישורם. בתוך מכון הבקרה יהיה בעל תפקיד שיוכל לאשר או לדחות את הבקשה להיתר, או להתנות בה תנאים.
על פניו נראה כי תהליך כאמור יהווה קיצור דרך משמעותי בדרך להוצאת החיתרי בנייה, אלא שכמו תמיד, המבחן יהיה ביישום.
בעוד שמבחינת התהליך עצמו יש במינוי בעלי התפקיד הללו כדי לקצר את התהליך, הרי שמבחינת מהות התפקיד רב הנסתר על הגלוי. הקושי העיקרי טמון בכך שהחוק החדש אינו עוסק בתכני התפקיד של המורשים לעניין חיקוק. החוק החדש קובע מנגנון לפיו למרות האמור בחוק לא יועברו למורשים כל סמכויות הגורם המאשר. זאת ועוד, הגורם המאשר יקבע לאחר תחילת החוק הנחיות לגבי הפעלת סמכויות המורשים על ידי המורשים עצמם, אשר בהן טמון פוטנציאל לעקר את עצמאותם כמו גם את עצם ההצדקה לקיומם. נוסף על כך אין בחוק החדש מנגונני ערר על קביעת מורשים לחיקוק, כך שלמעשה מוקניית למורשים לעניין חיקוק זכות ויטו על בקשות להיתר. זאת ועוד, מכיוון שבמכוני בקרה שונים עלולים לכהן מורשים להיתר שונים, אשר יפעילו באופן שונה את סמכויותיהם, עלולה להווצר שונות בדרך ההתיחסות לבקשות להיתרים בין מכוני בקרה שונים.
פתרון מרחיק לכת לקשיים עליהם הצבענו יכול היה להיות ביטול סמכויות הגורמים המאשרים והכפפתן להליכי התכנון והבניה בשלב התוכנית, באופן שבעת הוצאת היתר לא תדרש עוד הפעלת הסמכות, לבד מבדיקת התאמת ההיתר לתוכנית עצמה. זהו כמובן פתרון מרחיק לכת, משום שהוא דורש  חקיקה ארוכה יותר, זמן תכנון ארוך יותר, ובעיקר מכיוון שאף גורם מאשר לא יוותר בקלות על סמכויות שכבר ניתנו לו.
לאחר שהחוק יאושר ויתפרסמו הכללים וההנחיות למורשים לעניין חיקוק ניתן יהיה להעריך האם פנינו לקיצור הליכים או לסרבולם. יש לקוות כי האמונים על הכנת החוק במשרד המשפטים, יבחנו היטב את ההנחיות של הגורמים המאשרים, ויסכלו הנחיות שיגרמו להארכת הדרך להיתר במקום קיצורה.


18 בספט׳ 2011

מכוני הבקרה - הרבה שאלות מעט תשובות

החוק החדש הטמיע בתוכו סדרה של הסדרים שבעבר היו מעוגנים בתקנות, ואפילו בכללי נוהל. התוצאה היא, שביחס למנגנונים ותיקים החוק קובע הסדרים סגורים ומפורטים, לעיתים יתר על המידה. לעומת זאת, ביחס למנגנון החדש של מכוני הבקרה, החוק כולל הסדרים חלקיים בלבד. כך למשל:
מהם התנאים להפעיל מכון בקרה ?
איך מגישים בקשה לקבל אישור למכון בקרה?
לכמה זמן ינתן האישור להפעלת מכון בקרה?
מהם תנאי הכשירות של המועסקים במכון הבקרה?
לפי איזה קריטריונים יבחן מכון הבקרה היתרי בנייה?
לפי איזה קריטריונים יבדוק מכון הבקרה את אופן ביצוע הבניה?
איזה מסמכים יוגשו למכון הבקרה?
מכון הבקרה הוא חברה, שותפות, אדם פרטי?
מהם נהלי העבודה של מכון הבקרה?
מהן שיטות העבודה?
מה ההכשרה המקצועית הנדרשת?
כמה יקבל המכון על עבודתו?

הרבה שאלות ותשובה אחת לכולן - השר יקבע !!

המשמעות של כל השאלות הפתוחות הללו היא, שנכון ליום תחילת החוק, יש סיכוי סביר שמכוני הבקרה לא יספיקו להתארגן ולא  יהיו מוכנים וכשירים לפעול. מציעי הצעת החוק היו ערים לכך, ולכן כבר בהצעת החוק נתנו לכך פתרון. בפרק הדן בתחילתן של הוראות החוק, קבעו מציעי החוק כי, אם במועד תחילתו של החוק לא יאושרו מכוני בקרה במספר מספיק, יקבעו הסדרי לגבי מתן היתרים עד לאישור מכוני בקרה במספר מספיק. מי יקבע את הסדרי הביניים? נחשתם נכון ! השר יקבע ! מדוע לא ישאר ההסדר הנוכחי עד לתחילת עבודת מכוני הבקרה? כנראה לשר יש תשובה.

11 בספט׳ 2011

גבולות ההפרטה

הליכי החקיקה מתקדמים, ואת הדיון הקרוב שלה, תייחד ועדת הפנים ואיכות הסביבה לדיון בפרק ד' לחלק הרישוי שבחוק, העוסק במכוני הבקרה. מכוני הבקרה הם מוסד חדש, שלא היה קיים, בחוק הישן. הקמתם, היא במידה רבה פועל יוצא של מסקנות ועדת זיילר שחקרה את אסון ורסאי. הדיון בהצעת החוק על מכוני הבקרה צריך להיות ברובו דיון על הפרטה וגבולותיה.
תפקידם של מכוני הבקרה, על פי החוק החדש הוא כפול. בשלב שלפני הוצאת ההיתר על מכון הבקרה, לבדוק את התאמת הבקשה לתכן הבניין, כלומר, לבדוק שהיא מקיימת את כל ההוראות על פי חוק שעניינן אופן הקמתו של בניין, חומריו, דרכי בנייתו, יציבותו, בטיחותו, וכן תנאים שצריכים להתקיים בו כדי לאפשר רווחה למשתמשים בו וקיימות המבנה.
בשלב השני, שלאחר הוצאת היתרי הבנייה, תפקיד מכון הבקרה הוא לבצע בקרה על אופן ביצוע עבודות הבניה על פי ההיתר שניתן, ולפי הוראות שקבע השר.
השימוש במילה "בקרה" הוא מכבסת מילים. בשלב שלפני הוצאת ההיתר מחליף מכון הבקרה את מהנדס העיר, ואילו בשלב שלאחר הוצאת ההיתר מחליף מכון הבקרה את הפיקוח העירוני. זוהי הפרטה של תפקידים ציבוריים.
צריך להודות על האמת, ולהסכים לכך, שהפקוח העירוני במרבית הועדות המקומיות בארץ מעולם לא היה מסוגל לפקח על טיב הבניה, וכי רפורמה בתחום זה הייתה והינה הכרחית. יתירה מכך, יש להניח שהפיקוח על ידי מכוני הבקרה יהיה יעיל הרבה יותר מפיקוח הנעשה על ידי הועדות המקומיות. אלא שבאופן מסורתי המדינה סבורה כי הענקת תפקידי פיקוח למי שאינם עובדי ציבור, מהווה חצייה של "גבולות ההפרטה", ולכן, בכל הקשור למכוני הבקרה היא משתדלת לעבור מתחת למכ"ם, ולהפריט בזהירות את תפקידי הפיקוח על הבנייה. מצופה היה מהמדינה שתכריז בקול גדול על כשלונה בהליכי הפיקוח על הבנייה, תסביר כי מדובר כאן בהפרטה של הפקוח העירוני, ותאפשר דיון ציבורי ראוי ביתרונותיה וחסרונותיה של ההפרטה בהקשר זה.
מעניין יהיה לראות האם המחאה החברתית, והדיון הציבורי שנפתח במסגרתה על  הפרטת שרותים ציבוריים, תחלחל לדיוני הכנסת, בהקשר להצעת החוק.

5 בספט׳ 2011

העם דורש צדק חברתי

  

בקיץ הזה העם בישראל לא ישב על המרפסת. אלפי אנשים נדדו מהמרפסות אל האוהלים כשבפיהם קריאה מהדהדת אחת "העם דורש צדק חברתי".  הקריאה הזו תהדהד, מן הסתם, גם מכאן ולהבא, ברקע הדיונים בכנסת בחוק התכנון והבניה החדש.
נשיאת ביהמ"ש העליון, התייחסה בכנס שופטים למחאה החברתית, ואמרה כך: "זו תופעה שרק לפני מספר חודשים לא יכולנו לצפות אותה, אבל משעלה הנושא, הוא יצוף ויעלה בדרכים שונות. נושאי רווחה וחינוך, שאלת השוויון בחלוקת המשאבים, וסדרי העדיפויות במדינה יגיעו לדיון גם בערכאות השיפוטיות". 
עם חזרתנו למרפסת לאחר חופשת הקיץ, לא יכולנו שלא להזכר בכך שאחד המקרים הראשונים, בהם שימש עיקרון ה"צדק חברתי" בסיס להכרעה שיפוטית, היה, שלא במקרה, בתחום התכנון והבניה. כוונתנו לפסק הדין מ - 1999 של ביהמ"ש העליון, בענין סי אנד סאן. כבוד השופט ברק, שכתב את פסק הדין, הכריע שם בענין חבותה של המערערת בהיטל השבחה, וכתב:
"ביסוד היטל ההשבחה מונח רעיון של צדק חברתי. הרשות הציבורית השקיעה בתכנון ובפיתוח. כתוצאה מכך עלה ערכם של המקרקעין. בעל המקרקעין מתעשר מכך. מן הראוי שבעל המקרקעין יישא בהוצאות התכנון והפיתוח".
מאז ניתן פסק הדין, עקרונות הצדק החברתי והצדק החלוקתי, מצאו מקום בשורה של פסקי דין שבחנו את פעולותיהם של מוסדות התכנון ושל מנהל מקרקעי ישראל, ומן הסתם, פסיקה זו תהווה את הפסיקה התקדימית לפסיקה החדשה שתנתן בהמשך על פי "הבטחתה", של נשיאת ביהמ"ש העליון.
את הדיון במקורותיו של "הצדק החברתי", לא ניתן לסיים מבלי להזכיר שבפסק הדין בעניין סי אנד סאן, משתמש השופט ברק, כאסמכתה לקביעותיו, בין היתר במאמר בשם "על החיוב בהיטל השבחה", שפורסם בעיוני משפט. את המאמר כתבו שני סטודנטים לתואר שני שאחד מהם הוא  נוחי דנקנר.....  

10 ביולי 2011

סופשבוע רגוע - או על רגולציה אחרת

למרות שהרגולציה חובקת עולם ומלואו, אנו משתדלים בדרך כלל להישאר על  המרפסת התכנונית, ולא להיכנס אל תוך חדרי הרגולציה האחרים. עם זאת, כמאמר הקלישאה, לכל כלל יש יוצא מהכלל, ואת הפוסט הזה, האחרון בטרם יציאתה של המרפסת לחופשת קיץ, נייחד לרגולציה מסוג אחר, זו שתגזול לנו את שגרת סופשבוע, וזו שתקצר לנו את החופש הגדול.

נתחיל בסוף -  ״המרפסת״ נגד שינוי חופשת סוף השבוע ונגד קיצור החופש הגדול.
יש קו מחבר בין סוף השבוע הארוך לבין החופש הגדול. שניהם חלק מההוויה שלנו כישראלים. שניהם נכסי צאן תרבות ישראלית. הם כמו הסייסטה הספרדית, כמו הווקאנס הצרפתי, כמו הסאונה הפינית, וכמו התה האנגלי. לשניהם יש ביטוי תרבותי וחברתי. שניהם טבועים באופי הקולקטיבי שלנו, במסורת האזרחית שלנו.
נכון ששני הנושאים הללו מצויים בתוך גבולותיה הפורמליים של הרגולציה ובתחום סמכותו של הרגולטור. נכון גם שהרגולטור הישראלי, הדמוקרט והליברלי, לא יחליט בנושאים כבדי משקל אלה, בלא שימנה ועדת מומחים בלתי תלויה, בראשות כלכלן בעל שם, שתכתוב חוות דעת מלומדת ומנומקת, ותסביר מדוע הצעדים הללו טובים למשק הישראלי. כאן בדיוק הבעייה. לא כל מה שטוב למשק ולכלכלה בישראל טוב לישראליות. לפעמים אין ברירה. לפעמים צריך לנקוט בצעדים כלכליים שטובים לכלכלה הישראלית אך רעים לנו הישראלים. עודד שחר מהערוץ הראשון קורא לצעדים כאלה ״גזירות כלכליות״. איך שהוא לא השתכנענו שזה המקרה. לא השתכנענו ששינוי חופשת סוף השבוע יתרום לשינוי כלכלי דרמטי, ושאת המהפכה החינוכית ושיפור רמת החינוך, נשיג על ידי קיצור החופש הגדול. בהנחה שגורלנו כעם לא קשור ברפורמה בתחומים הללו, נשאלת השאלה למה לשנות?

סוף השבוע הארוך, שמרביתנו מכירים כיום, נוצר לא לפני זמן רב. הוא לא נוצר בעקבות מעשה רגולטורי כזה או אחר, אלא התפתח בצורה מדורגת על ידי הציבור הרחב. התפתחות זו היתה בתחילה נגד רצונו של הרגולטור, אך בהמשך היא יישר איתה קו, והיא עוגנה בהסכמי עבודה של המגזר הציבורי ובדין. סוף השבוע הארוך נוצר על ידי הציבור הרחב. סוף השבוע הארוך נוצר על ידי הציבור כתוצאה משילוב בין מספר סיבות. כלכליות, חברתיות, דתיות ותרבותיות. כולן עדיין מתקיימות והרגולטור לא הסביר לנו מדוע הוא רוצה להתערב בהן. מדוע לתקן את מה שלא מקולקל, מדוע להתערב בהוויה שנוצרה כאן במו ידינו. מדוע להתערב ב"קדושה" האזרחית חילונית של השבת, ובפרשנות העכשווית שנתן לה הציבור הישראלי.
חודשיים חופש גדול, וסוף שבוע ארוך, הם חלק מהמרכיבים שמגבשים אותנו כישראלים. ככאלה יש להם ערך בשל עצמם, השינוי במסורות "אזרחיות" אלה, צריך, אם בכלל, להיעשות בזהירות ובעדינות. 

חופשה נעימה וארוכה - (כל עוד אפשר) !!

7 ביולי 2011

הסכמי פיתוח ז"ל.

לפני ימים אחדים התפרסם פסק הדין של ביהמ"ש העליון בענין דירות יוקרה, שאת הנוסח המלא שלו אתם יכולים לקרוא אם תלחצו כאן.
על אף שפסק הדין אינו עוסק במישרין בשאלות תכנוניות יש לו משמעות רבתי, לעניין היכולת לקדם פרויקטים חדשים לבנייה.
מצאנו לנכון לפרסם כאן סקירה שנערכה על ידי אחד מעורכי הדין המובילים בייצוג רשויות מקומיות. הסקירה מפרטת את הרקע לפסק הדין, קביעותיו וכן מנסה להעריך את תוצאותיו:
1.             "      ביום 27.6.2011 ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק הדין שבנדון, אשר עלול לסתום את הגולל על חתימת הסכמים מיוחדים בין רשויות מקומיות לבין יזמים בנושאי פיתוח והיטל השבחה!
2.                   מדובר בפסק דין מקיף וארוך במיוחד (45 עמ'), אשר נכתב על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה, ואשר אליו הצטרפו בהסכמה השופטים ג'ובראן וחיות.

3.                   בקליפת האגוז, העובדות הרלבנטיות הינן, כדלקמן:

3.1               היזמים (המערערים) היו בעלי זכויות לפי חוזה פיתוח (קנייני) עם המינהל וקידמו ביחד עם העירייה תכנית חדשה לשיפור תכנוני. היזמים היו "לחוצים" להסדיר את מערכת היחסים עם העירייה, על-מנת לקבל ממנה אישורים שהיזמים היו צריכים להמציא למינהל, לנוכח חשש בדבר שינוי בהחלטות המינהל בנוגע לעסקה שהמינהל חתם עמהם.

בהמשך לכך, נחתם הסכם בין היזמים לעירייה שעסק הן בתשלום היטל השבחה והן בנושא הפיתוח המוניציפאלי.

3.2               בנושא היטל השבחה - היזמים התחייבו בהסכם לשאת בתשלום היטל השבחה, על-אף שהם לא היו חוכרים או בעלים של המקרקעין, ולמרות שדרישת העירייה/הוועדה לתשלום היטל ההשבחה (כולל מקדמות), התייחסה לתכנית בהכנה, אשר טרם אושרה.

3.3               בנושא הסכם הפיתוח - מחד, היזמים התחייבו בהסכם לבצע עבודות פיתוח במתחם הרלבנטי. מאידך, העירייה התחייבה להפחית בגין כך חלק מתשלומי האגרות והיטלי הפיתוח לפי חוקי העזר הרלבנטיים.

4.                   היזמים הגישו בשנת 2006 תובענה לסעד הצהרתי - לפיו יש לבטל, מחמת אי חוקיות, כפייה ואילוץ את הוראות ההסכם בעניין החבות בהיטל השבחה ואת שלילת זכויותיהם לקבל זיכוי מלא בגין ביצוע עבודות הפיתוח.

בית המשפט המחוזי דחה את התובענה והיזמים הגישו על כך ערעור לבית המשפט העליון.

5.                   בית המשפט העליון ערך בפסק הדין סקירה של מהות תשלומי החובה הרלבנטיים (היטל השבחה והיטלי פיתוח) והגיע לכלל מסקנה, כי לא ניתן במסגרת הסכמית להשית תשלום חובה (היטל השבחה) או לתת פטור מתשלום חובה (היטלי פיתוח) - אלא אם הדבר נקבע ברורות במסגרת הוראות הדין.

הואיל ובהוראות הדין לא נקבע דבר בקשר לחיוב או לפטור כאמור, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה משפטית - לפיה הסכמות אלה אינן חוקיות, פסולות ודינן להיות בטלות!

(מובן כי האמור לעיל ולהלן מהווה אך תמצית של פסק הדין, המשתרע כאמור על-פני 45 עמ').

6.                   יצוין כי בית המשפט מצא מקרה זה כמתאים מבחינתו ליצירת תקדים משפטי כולל, על-אף שהיזמים לא תקפו בערעור את כלל הוראות ההסכם ולמרות שהמערערים והעירייה הגיעו במרוצת הזמן להסדר למחיקת הערעור, בית המשפט מצא לנכון להוציא תחת ידו פסק דין כולל בעניין זה.

7.                   יובהר כי מרכז השלטון המקומי והיועץ המשפטי לממשלה צורפו כצדדים בהליך זה.

עמדת מרכז השלטון המקומי (כמו גם עמדת העירייה והוועדה) היתה כי הסכמים מעין אלו הינם חוקיים ואפשריים, וכי הם נובעים ממורכבות של בינוי ופיתוח ציבורי במתחמים חדשים בעיקר ומהמציאות הבעייתית בנוגע להיטלי הפיתוח.

מנגד, היועץ המשפטי לממשלה הציג בפני בית המשפט עמדה נחרצת ביותר, כנגד תקפותם של הסכמים מעין אלו וכנגד כל חריגה מהוראות הדין, הנוגעות לחיוב בתשלומי החובה הרלבנטיים.

(למעשה, בית המשפט אימץ בפסק הדין, באופן נרחב ביותר, את עמדת היועץ המשפטי לממשלה).

8.                   בית המשפט קובע בפסק הדין כי כאשר מדובר במתחם חדש שיש לבצע בו עבודות פיתוח, ניתן לבצע את עבודות הפיתוח באמצעות היזם, בכפוף לדיני המכרזים, או במימונו, ולקזז את עלות העבודות שבוצעו מהיטלי הפיתוח, ולכך נתייחס בהמשך.

9.                   בסופו של יום, בית המשפט ביטל, למעשה, את ההסכם עם העירייה, על כל מרכיביו (היטל השבחה והיטלי פיתוח) - כאשר הפועל היוצא מכך, כך נראה, הינו חובת השבה של התמורה הכספית שהיזמים נשאו בה (במסגרת תשלומים או בעבודות הפיתוח) מעבר לתשלומי היטלי הפיתוח לפי חוקי העזר, כמו גם השבת היטלי ההשבחה ששולמו על-ידי היזמים!



הארות והערות ביחס להשלכות פסק הדין על נושא הסכמי הפיתוח

10.                   לפי המידע שבידנו, נשקלת כעת הגשת בקשה לקיום הליך של "דיון נוסף" לביטול פסק הדין.

היות שמדובר בתקדים משפטי מהותי ומשמעותי ביותר - נראה לנו בהחלט כי קיים הצדק (ואף הכרח) לקיום דיון נוסף ביחס לפסק הדין, בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון.

11.                   יש לומר כי עמדנו משתהים במקצת לנוכח הקביעות (הנחרצות יש לומר) של בית המשפט העליון בפסק הדין, אשר יש בהן משום שינוי משמעותי ו"הרעדה" למעשה של "אמות הסיפים", בכל הנוגע לפיתוח המוניציפאלי בישראל באמצעות הסכמי פיתוח.  
(במסגרת מאמר זה, בחרנו שלא להתמקד בנושא החיוב בהיטל השבחה)

12.                   לפיכך, מצאנו לנכון לציין מספר הערות, שלדעתנו, ראוי שתישמענה ותילקחנה בחשבון בהקשר לפסק הדין, למשמעויותיו ולהשלכותיו:

                      12.1.            ראשית, למרות שבפסק הדין מובהר כי ידוע לבית המשפט הנוהג המקובל בדבר עריכת הסכמים רבים מעין אלו, לא נקבעו בפסק הדין הוראות מעבר, ולכאורה, פסק הדין חל גם לגבי כלל ההסכמים הדומים שנחתמו במהלך 7 השנים האחרונות (עד לתקופת ההתיישנות).

הפועל היוצא מכך הוא, שעלולות להתרגש ולבוא כעת תביעות השבה רבות ובסכומי עתק כנגד רשויות מקומיות רבות, אשר כרתו הסכמים דומים עם יזמים.

(יוער לשם ההמחשה כי כאשר בית המשפט העליון ביטל תוקף של חוק עזר ברשות מקומית מסויימת - נקבעה תקופת מעבר לכך, למניעת זעזועים וחסרון כיס לרשות המקומית).

                      12.2.            שנית, ההשלכות של פסק דין זה עלולות לגרום לקיבעון ביחס לקידום פיתוח מוניציפאלי במתחמים חדשים רבים, היות שבמקרים רבים, תשלומי החובה אינם מספקים תשובה כספית מספיקה והולמת לכלל עלויות הפיתוח הנדרשות, במישרין ובעקיפין (לרבות פיתוח "תשתיות על").

למותר מלציין כי הדבר עלול לסכל את מדיניות ממשלת ישראל לבניית יח"ד רבות במתחמים חדשים לשם הוזלת מחירי הדיור.

                      12.3.            שלישית, ראוי לציין כי הסכמי פיתוח "נולדו" בעקבות מציאות קשה שאליה נקלעו הרשויות המקומיות, בין השאר, בשל הקושי, הסרבול והזמן הרב המתמשך בכל הנוגע לאישור חוקי עזר לפיתוח ולעדכון תעריפים, וכן אף לנוכח פסיקות רבות של בתי המשפט, אשר נגסו ומוסיפות לנגוס כל העת בתקפות חיובים בהיטלי פיתוח.

ביטול תקפות הסכמי פיתוח, ללא פתרון הבעיות שהביאו למצב שמחייב חתימה על הסכמי פיתוח, מעמיד, כך נראה, את הרשויות המקומיות בפני "שוקת שבורה".

                      12.4.            רביעית, יתכן לכאורה, כי היועץ המשפטי לממשלה שהציג עמדה נחרצת כנגד חוקיות הסכמי פיתוח, לא הביא בחשבון ובמכלול שיקוליו, כי המדינה עצמה פעלה ופועלת בהסכמי פיתוח, כאשר המדינה פועלת למעשה כיזם, בשיווק מתחמים ומגרשים לתעשיה, מגורים וכיו"ב!

כך למשל, במקרים של הקמת מתחמי תעסוקה חדשים על קרקע של המדינה;

כך להמחשה, בכל הנוגע לפיתוח בהרחבות של מושבים וקיבוצים;

(באמצעות המינהל הקובע בעצמו את תשלומי פיתוח, השונים מההיטלים לפי חוקי העזר ומאפשר לאגודה לבצע בעצמה עבודות הפיתוח);

                      12.5.            חמישית, הפתרון שהוצע על-ידי בית המשפט (בשפה רפה ניתן לומר) - לביצוע עבודות הפיתוח על-ידי היזם, בכפוף לדיני המכרזים ולהפחתת שווי העבודות האלו מסכום תשלומי הפיתוח - נחזה לכאורה כבלתי ריאלי - וזאת ממספר טעמים עיקריים, ובין השאר:

                                             12.5.1.        קושי במסירת עבודות הפיתוח ליזם "בכפוף לדיני המכרזים";

                                             12.5.2.        היעדר יכולת בקרה ושליטה אמיתית של הרשות המקומית ביחס לעלויות המדויקות והנכונות של עבודות הפיתוח המבוצעות על-ידי היזם.

                                             12.5.3.        תוצאה שעלולה להיות בדרך זו הינה שבפועל הרשות המקומית היא זו שתאלץ לשלם ליזם תשלום כספי(!)לנוכח כך שתשלומי הפיתוח לא יכסו בהכרח את עלויות עבודות הפיתוח שתבוצענה במתחם.

                      12.6.            שישית, ישנה לכאורה התעלמות מכך שקיים אף הצדק משפטי להפחתה חלקית של היטלי הפיתוח, לנוכח ביצוע הפיתוח "הפנימי" במתחם על-ידי היזם, כאשר, מאידך, ישנו הצדק משפטי וכלכלי לחיוב חלקי של היזם בתשלום היטלי פיתוח, בגין מרכיבי הפיתוח המצויים מחוץ לשטח המתחם.

                      12.7.            שביעית, קיימת פסיקה רבה ועקבית, לרבות של בית המשפט העליון, אשר אישרה תקפות של הסכמי פיתוח מוניציפאליים - שניתנה במסגרת תביעות ועתירות רבות שהגישו יזמים כנגד כך.

(ותקצר היריעה מלפרט פסיקה רבה זו).

נחרצות פסק הדין, בדבר אי-החוקיות ובטלותם של הסכמי הפיתוח ובדבר "מינהל לא תקין" בכריתת הסכמים מעין אלו, נראית כי היא אינה "דרה בכפיפה אחת" עם הפסיקה הקודמת של בתי המשפט, אשר במשך שנים כן מצאה לנכון לתת תוקף מחייב להסכמי הפיתוח.

13.                   נסכם ונאמר כי מדובר בפסק דין תקדימי ובעל השלכות משמעותיות לרשויות המקומיות בנושא הפיתוח המוניציפאלי. ראוי ובכל ההקדם שתימנע האנדרלמוסיה העלולה לחול כתוצאה מכך, בין במסגרת הליך משפטי נוסף ובין במסגרת חקיקתית, "ויפה שעה אחת קודם".

הכרחי ומתבקש כי קברניטי השלטון המקומי יבחנו, באופן מהיר, את הדרכים למניעת בעיות ונזקים משמעותיים כתוצאה מפסק דין זה.

הערה - להסרת כל ספק אין במכתב זה משום חוות דעת משפטית כלשהי. "