...ועכשיו לשינויים בתמ"א 35

אחרי שהצגנו כאן באופן שאי אפשר לטעות בו, מדוע ההמצאות החדשות של ותמלי"ם ודלי"ם, וכל מיני ווים אחרים, עשויות להתגלות כבכייה לדורות, הגיע הזמן לדון בשינויים בתמ"א 35. 

נדמה שבדרך כלל יש סט אחד של עמדות. מי  שמתנגד לשינויים בחוק, ולהקמת ותמ"לים, "צריך", להתנגד גם לשינויים בתמ"א 35. הכלל הזה, כככל והוא קיים, אינו חל על המרפסת. דווקא אותם נימוקים שביסוד ההתנגדות לשינויים בחוק, הם הנימוקים שנותנים הצדקה לשינויים בתמ"א 35.
את המתנגדים לשינוי בתמ"א 35 ניתן לחלק לשתי קבוצות (למרות שפועל החלוקה אינה חדה, והנימוקים משמשים בערבוביה את שתי הקבוצות). הקבוצה הראשונה מתנגדת "עקרונית", לפתיחת התמ"א. הקבוצה השנייה מתנגדת לתוכן השינויים בתמ"א.

ההתמודדות עם הקבוצה הראשונה היא קלה. נעזוב רגע את הקלישאה "שכל תוכנית היא בסיס לשינויים", ובכלל זה גם תוכניות מתאר. אין בתוכניות כל קדושה. תוכניות נעשות על בסיס נתונים, ומערכת שיקולים וערכים, הנכונה לזמנה, בתוספת נסיון לחזות את הצרכים ואת ההתפתחות לעתיד. אבל אף מתכנן אינו נביא (למרות שיש כמה שחושבים שהן כאלה) ולכן, קידוש תוכנית, רק משום שאושרה במתכונת מסוימת, גם אם הצרכים, והנסיבות השתנו, זו אוילות לשמה. גופי התכנון חייבים להיות עם יד על הדופק. כשתוכנית אינה מתאימה יותר, בגלל שינויים חברתיים/כלכליים/מדיניים/תרבותיים/אחרים, צריך לשנותה. חבל שלא עושים זאת ולא ניתן לעשות זאת ביחס לכל תוכנית. זה בודאי מבורך כשעושים זאת ביחס לתמ"א 35. תמ"א 35 היא "התוכנית", של ישראל. לא רק שקיימת זכות לערוך בה שינויים, ניתן לומר שקיימת חובה לערוך בה שינויים, לאור השתנות בנסיבות, בערכים, בשיקולים האיזוריים בראייה הממלכתית של תפרוסת האוכלוסין. לכן הגנה על התוכנית, רק משום שאושרה במתכונת מסוימת, פסולה בעיננו.

מעבר לכך, מערכת תכנון היא מערכת דינמית. היא אינה קופאת על שמריה. אי אפשר, ואסור, להגן על מוסדות התכנון, הרכבם, והאוטונומיה להם מפני שינויים תכופים, ובה בעת, לחסום את הצינור  דרכו מוסדות התכנון מתבטאים, הוא צינור התכנון. דווקא אנשי האנטיותמ"ליזציה, צריכים להיות הראשונים להפנות לתיקון תמ"א 35. כל מי שקורא לדחייה של הותמ"ל, חייב לומר ליוזמיו, כי תכנון עושים דרך מוסדות התכנון ולא מעל ראשיהם. לכן, חסימה של צינור התכנון ובכלל זה, תמ"א 35, היא פסולה, והיא היא במידה רבה הסיבה ליוזמות החקיקה הפסולות של השנה האחרונה.
באשר לקבוצה השניה, זו שאינה מתנגדת לבחינת התמ"א, אך מתנגדת לתוכן השינוי המוצע, ובכן על כך כבר נכתב כאן, לפני זמן רב. כשלונה של התמ"א, ונסיונה לפזר אוכלוסין, היא אחת הסיבות (לא המרכזית), למחירי הדירות המאמירים. התמקדות במרכז, תוך השקעה בתשתיות במרכז, הייתה שמה אותנו היום במקום אחר. בעניין זה אתם מוזמנים לשוב ולקרוא פוסט שפורסם כאן כבר לפני כמה חודשים.  כבר אז הגענו למסקנה שכוחו של התכנון מוגבל, והוא אינו יכול לשנות את הגישה והרצון של ההמון, אבל הכוון ההפוך בהחלט אפשרי, ואף ראוי.

מתכון לותמ"ל*

בשבוע שעבר כתבנו כאן על (העדר) הקשר שבין הרפורמות השונות בתחום התכנון והבניה והורדת מחירי הדיור. הסברנו מדוע לדעתנו שינוי בחוק שתכליתו להקים את הותמ"ל, הוא שינוי לא ראוי.

היום נסביר, איך להקים את הותמ"ל ללא שינוי החוק, וננסה לספק הסבר הגיוני מדוע, אם כך, בכל זאת מבקשים לשנות את החוק על מנת להקימו.

נתחיל דווקא בזוטות. אחת המטרות המוצהרות של תיקון החקיקה הוא מתן עדיפות במוסדות התכנון לתוכניות של המדינה. לא ראינו נוהל של fifo או lifo, ביחס לסדר הדיון של התוכניות במוסדות התכנון, אבל ככל שיש כזה, הרי שאין בעייה לקבוע נוהל עבודה פנימי אחר, הקובע עדיפות לטיפול בתוכניות גדולות או לתוכניות של המדינה. לשם כך לא צריך שינוי חקיקתי. מעבר לכך, שימו לב להוראות סעיף 260 לחוק התכנון והבניה הקיים, הקובעת כך:

"מוסד תכנון ידון ויכריע בבקשות של המדינה ושל כל רשות שהוקמה בחוק לפני שידון ויכריע בבקשות אחרות".
במילים אחרות, לא צריך לתקן את החוק כדי לתת עדיפות לתוכניות מדינה. ההסדר הזה קיים בחוק התקף.

עכשיו אנו מגיעים לענין העיקרי. כזכור, רצונם של הוגי הותמ"ל הוא לקצר את הליכי ההתנגדות, לקיים דיון רק בועדה אחת, ולאשר תוכניות גדולות ברמה מפורטת, והכל על מנת ליייעל ולזרז הגדלת יחידות דיור, ובכפוף לעקרונות תמ"א 35, התקפים או ככל וישונו (ועל כך בפוסט נפרד בעתיד).

מאחר ובכותרת התחייבנו על מתכון לותמ"ל, נתחיל כמו בכל תוכנית בישול, בפירוט המרכיבים:
המרכיב הראשון - הוא מוסדות התכנון. כזכור מוסדות התכנון הם הררכיים. בראש הסולם עומדת המועצה הארצית לתכנון ולבניה. בראש המועצה הארצית עומד שר הפנים או נציגו.
המרכיב השני - הסמכויות של המועצה הארצית. סמכותה המרכזית, היא לאשר תוכניות מתאר ארציות. תוכנית אלה, הן תוכניות אשר במסגרתן ניתן "לרדת", עד לרמה של תכנון מפורט בתוכנית מפורטת. הגורם המאשר את התוכניות היא הממשלה עצמה.
המרכיב השלישי - הפרוצדורה. התהליך של של אישור תוכניות מתאר ארציות, אינה זהה לזה של תוכניות אחרות. אין הליך של התנגדויות, במובנו המקובל, ובהקשר זה, ההליכים לשיתוף הציבור, נקבעים על ידי המועצה הארצית עצמה.

כשאנו מודעים לכלל המרכיבים הללו ניתן לעבור להוראות ההכנה. קחו את כל המרכיבים, ערבבו אותם ביחד, והנה לכם ותמ"ל. 
במילים אחרות, על פי החוק הקיים המועצה הארצית יכולה לשמש כותמ"ל לכל דבר וענין, למנות לעצמה יועצים מקצועיים, כפי שהדבר נעשה בתת"ל, ולדון ולאשר, על פי פרוצדורה סבירה שהיא עצמה תקבע, תוכניות בהיקף גדול למגורים, שמהן יוצאו היתרי בנייה.
פשוט ? נכון !! אם כל כך פשוט אז מדוע לעשות רפורמה ולשנות את החוק ? 
התשובה הפשוטה - לא כל כך חשבו על זה. מדוע בעצם לקרוא את החוק אם אפשר לעשות חוק חדש ?
התשובה הלא פשוטה - זה לא נח. או ליתר דיוק, הרכב הועדה המועצה הארצית לא כל כך נח. יושבים שם כל מיני נציגים של השלטון המקומי, ושל המוסדות האקדמיים, ועל הירוקים עוד לא דברנו... לכל אחד יש אג'נדה, ובשביל מה להסתבך איתם. 
חוק חדש משמעו הרכב אחר, ובצוק העיתים הנה הזדמנות...
...לתבשיל כזה אין ריח טוב.

* ותמ"ל = ועדה לתוכניות מועדפות למגורים. (שם זמני).

האם היית נותן לרואה החשבון שלך לתכנן בעבורך את הבית?

לא יודע מה איתכם. אני את בית המגורים שלי לא אתן לרואה החשבון שלי לתכנן. בשביל זה יש אדריכלים ומעצבי פנים. עכשיו תחשבו שזה פחות או יותר מה שמדינת ישראל עושה. זהו התרגום המעשי של המלצות "צוות 90 הימים". כשאני רואה את פקידי האוצר יוצרים לעצמם את הועדה המיוחדת לקידום תוכניות במסלול מהיר, או השד יודע איך יקראו לה, אני מודאג. אני מרגיש ש"נערי האוצר", פולשים לממלכת התכנון. אני חש שמדינת ישראל נותנת לרואי החשבון לתכנן לי את הבית. אני לא אוהב את זה ביחס לבית הפרטי שלי ואני במיוחד לא אוהב את זה ביחס לבית המשותף של כולנו.

השבוע אישר השבוע קבינט הדיור את המלצות צוות 90 הימים, ולמרות הביקורת הרבה שהושמעה (ראו גם את הפוסט שפרסמנו כאן על "המודל הסיני") החוק ייצא לדרך.

שר האוצר יאיר לפיד אמר לאחר האישור כי:
"בימים האחרונים שמענו ביקורת על עבודת צוות 90 הימים. גורמים שונים טענו שהצעדים שהצענו אגרסיביים מדי, אלו הן טבען של רפורמות מבניות שעתידות ליצור שינוי משמעותי. הצעדים שאושרו הם אמנם אגרסיביים, אך מידת האגרסיביות תואמת את עומק המשבר".

שר האוצר טועה. 

נכון - בעיית מחירי הדיור היא בעייה מקרו כלכלית.
נכון - הגדלת היצע הדיור היא משימה כלכלית חשובה, וחלק מפתרון לבעיית מחירי הדיור הגבוהים. 
נכון - למשרד האוצר יש תפקיד חשוב ב"מלחמה" על מחירי הדיור, ובהגדלת היצע הדיור. כך למשל ניתן לחשוב על שורה של צעדים שנמצאים בתחום אחריותם של נערי האוצר, ואינם כוללים התערבות בתוך הליכי התכנון. הפחתת מס רכישה. הפחתת מע"מ על דירות ראשונות, הפחתת מס שבח על מכירה לרוכשים שזו להם דירתם הראשונה, קביעת מחירי מקסימום במכרזי מקרקעין של רשות מקרקעי ישראל. מתן עידוד להתחדשות עירונית. תקצוב תשתיות באיזורי ביקוש, כמו למשל מוסדות חינוך, דרכים, רכבת קלה, מט"שים, ועוד והכל על מנת להסיר חסמים לתכנון יעיל ונכון. כל אלה הם כלים כלכלים שבהם רואי החשבון הלאומיים שלנו - נערי האוצר - מומחים פי כמה וכמה מאנשי התכנון.
אבל-  בכל אלה כנראה פחות נח לאנשי האוצר לעסוק. כל אלה פעולות שתג מחיר בצידן. במקום זאת יוצרים להם אנשי האוצר צעצוע חדש, שנקרא לו הוע"ת. ועדה עוקפת תכנון. זהו פתרון מוטעה, וזו הסיבה ששר האוצר טועה.

זה כמו שכדי להלחם במגיפת תאונות הדרכים, במקום להקצות כספים, לשיפור תשתיות והגברת אכיפה, יזום משרד האוצר חוק להקמת בי"ד שדה, שיהיה חופשי מכל ביקורת שפוטית על החלטותיו, ויאסור כל עבריין נהיגה. שר האוצר יתראיין אז, ומן הסתם יאמר "שמידת האגרסיביות תואמת את עומק המשבר".
זה גם כמו הטיפול בבעיית המסתננים, שנבלמה תודות  להשקעה בתשתית הגדרות, אבל לא לפני שקדמה לה חקיקה דרקונית המאפשרת מעצר של עד שלוש שנים ללא משפט למי שיסתנן למדינת ישראל. שר הפנים התראיין אז, ולמרות שמן הסתם התנסח אחרת משר האוצר הנוכחי הוא בודאי התכוון להצדיק את החקיקה, שלימים נפסלה על ידי בית המשפט העליון, בכך "שמידת האגרסביות תואמת את עומק המשבר".

יש דברים שפשוט לא יעשו. גם לא בחוק. לא בי"ד שדה, לעבירות תעבורה, לא מאסר למסתננים ללא משפט לשלוש שנים, וגם לא הקמת וע"ת. הפתרון של צוות 90 הימים הוא פספוס ענק. הוא טעות שהשפעתה תלווה אותנו לדורות. 

חקיקה מסוג זה, פסולה. היא חקיקה המשנה יסודות קונסטיטוציונים. חוק התכנון והבניה, באמצעות מוסדות התכנון, מייצר "תוכניות". במספר הזדמנויות קבעה הפסיקה שתוכניות הן חיקוקים. לכן, חוק התכנון והבניה הוא למעשה מנגנון משפטי לייצור חיקוקים. נכון, בחוק רגיל ניתן לכאורה לשנות את חוק התכנון והבניה, והוא כנראה ישרוד גם ביקורת שיפוטית על חוקיותו, אבל לא בכל תנאי. חקיקה שתפגע בעקרונות יסוד של השיטה, שתפגע בזכויות קניין, ותיצור פגיעה פוטנציאלית בסביבה, עשויה להזמין עתירות כנגדה, והתערבות בתכניה. אומנם אין כאן פגיעה בזכויות יסוד אזרחיות, כפי שהייתה בחקיקת החוק למניעת הסתננות, אבל פגיעה בעקרונות יסוד בודאי שתתרחש כאן. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ובוודאי שלא את האמצעים האלה.

לכן - החברים שעל הקופה, תנו למתכננים לעבוד, תשחררו להם את החסמים, ותיעזרו בסבלנות.

מדד הביזור : 0 - זה בדיוק הפוך מביזור. זה תהלך שמנוגד לתיקון 102, ובהיותו כזה, העדר שיתוף עם השלטו המקומי מכשיל אותו מלכתחילה.

מדד ההאצה: 100- בטווח הקצר זה "כאילו", יאיץ את הליכי התכנון, אבל נזקי התכנון יכבידו ויעיקו עלינו עוד שנים ארוכות. לכן את התועלת של הטווח הקצר צריך לקזז בענק כנגד הנזק לטווח הארוך.

המודל הסיני - המלצות צוות 90 הימים.

זהו הפוסט ה - 100 של המרפסת. לכבוד הארוע חשבנו לפרסם פוסט חגיגי. אבל, בעוד אנו מתלבטים - אם לכתוב על נתוני הצמיחה של הבלוג במהלך למעלה מהשנתיים וחצי האחרונות (מספר הקוראים שלו, שהם אני ועוד שניים, שכנראה נכנסים כל פעם מחדש ומריצים את המונה) או לחזור אל פוסטים נבחרים - בעוד כל זה קורה, פורסמו המלצות צוות 90 הימים שמינתה הממשלה.

"תוכנית אחת ועדה אחת", זהו הקופירייטינג של צוות 90 הימים, ובבלוג שעוסק בתכנון ובניה, אי אפשר לחגוג כשמתפרסמות כאלה ססמאות. לכן, מאחר וכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ומי כמו קוראי הבלוג הזה יודעים זאת, את החגיגות נדחה למועד אחר, והיום נעסוק בהמלצות הצוות.

חשוב להדגיש שאת ההמלצות המלאות טרם ראינו, ויתכן שנגלה, שהן נפלאות. אבל, בינתיים, הצוות הסתפק בפרסום ססמאות ואנו נשיב לכך בפרסום כמה ססמאות משלנו.

קיימת אגדה אורבנית, על המודל התכנוני הסיני. על פי האגדה, בסין, כשרוצים לתכנן פרויקט גדול, מגיע הפקיד הממשלתי המוסמך, ומודיע למיליוני הכפריים שיושבים על ציר הדרך המתוכנן ומעבדים את שדותיהם, כי עוד שלושה ימים הם לא שם. מי שבכל זאת נשאר, מועלה על משאית ומוסע משם ליעד רחוק...

אין לי מושג מה אמת ומה אגדה בסיפור הזה. אני רוצה להניח שגם בסין, לפחות זו של היום, סוג כזה של "ניוד" אוכלוסיות, אינו אפשרי. בכל מקרה נזכרתי בסיפור כששמעתי על המלצותיו של הצוות. נזכרתי בסיפור משום שלטעמי, תכנון אינו מתמקד רק בתוצאה אלא גם בדרך. התכנון בשיטת המודל הסיני, אם זה קיים, הוא תכנון ממוקד תוצאה. הוא אינו מתייחס בכלל לדרך. הוא אינו מחויב בכלל לבלמים והאיזונים שכל תכנון ערים מודרני מחויב אליו. הוא אינו מחויב בכלל לשמירת זכויות קניין, לצדק סביבתי, להגנה על זכויות סביבתיות וזכויות חברתיות. לכן, התכנון בשיטה הסינית אינו תכנון המתאים לשיטת התכנון במדינות דמוקרטיות, בכלל ובישראל בפרט.

אפשר להסכים על כך שבתכנון בישראל של העשור האחרון, המחויבות לדרך גברה על המחויבות לתוצאה. יתכן שכתוצאה מכך, האיזונים הקיימים בחוק הופרו, ונקודת האיזון הוסטה למקום לא נכון. ניתן גם להסכים על כך שכתוצאה מהשינוי בנקודת האיזון התכנוני, נוצר מחסור בהיצע של יחידות דיור, ועל כן יש מקום לתיקון בחוק, ולאיזון והתאמה מחדש של המנגנונים הקבועים בו. למטרה זו בדיוק מקודמת הרפורמה בחוק. הנסיון לעשות רפורמה מקיפה המשנה את החוק לחלוטין - נכשל. כעת מצויה בהליכי חקיקה רפורמה אחרת ששמה לה למטרה לא להחליף את החוק, אלא להכניס בו שינויים. לפתוח סתימות. להסיר חסמים. הרפורמה הזו קיבלה רוח גבית ממרבית הגורמים המקצועיים העוסקים בתחום, והליכי החקיקה שלה החלו להתקדם, אז למה לקלקל ??

הצעת צוות 90 הימים היא קלקול. לא ניתן להבין ולא ניתן לקבל מצב בו מחד מובלת רפורמה חשובה שבבסיסה ביזור סמכויות תכנון, והורדת סמכויות תכנון לשלטון המקומי, ומצד שני מבקשים להציג רפורמה מקבילה, שלפחות על פי הקופירייטינג שלו, מבקשת לייצר את מוסד התכנון הכי ריכוזי במזרח התיכון. 

בהצגת שתי רפורמות מנוגדות במקביל, עלול משרד הפנים, לאבד את האשראי הציבורי שהוא מקבל על הצעת תיקון 102 לחוק - חבל.   

מעבר לכך - נניח שמה שפורסם ביחס להמלצות הצוות נכון, וכדי לקדם את הרעיון של "תוכנית אחת ועדה אחת, הולכת הממשלה להליכי חקיקה. לא ברור מדוע. היי חברים, תקראו את החוק הקיים. יש היום ועדה אחת, שקוראים לה "המועצה הארצית לתכנון ולבנייה". הועדה הזו, מוסמכת לאשר כל תוכנית, אפילו ברמה מפורטת, ויכולה אגב כך לשנות כל תוכנית אחרת. הועדה הזו לא שומעת התנגדויות, אם כי מנהלת הליך שמוע, ואין עליה כל זכות ערר. יותר מכך, על החלטות הועדה הזו אי אפשר להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אלא לבג"צ בלבד, שעל החלטתו כידוע אין ערעור. אז חברים רוצים "ועדה אחת תוכנית אחת", יש לכם כזו.

מכיוון שאלה הם פני הדברים, ומכיוון שאני לא "חושד", בחברי הצוות שאינם יודעים לקרוא את החוק ואינם מכירים את הסמכויות שמוקנות בו מתגנב לליבי החשש שבעצם הסיסמה שפורסמה, "תוכנית אחת ועדה אחת", היא סיסמה חלקית לבד, ואילו את כוונתם האמיתית של חברי הצוות, לפחות חלקם, ניתן לסכם בסיסמה אחרת, שהיא "תוכנית אחת ועדה אחת - הרכב אחר". 

כלומר מאחר והאפשרות החוקית ל"תוכנית אחת ועדה אחת", למעשה קיימת, אי אפשר להמנע מלחשוב על כך שהרצון להקים מוסד תכנון מקביל למועצה הארצית לתכנון ולבניה, נובע, מהרצון להחליף בדרך אלגנטית את ההרכב של המוסד, על ידי יצירת מוסד חדש מקביל בסמכויותיו. לכך אסור לתת יד.

כידוע המועצה הארצית היא גוף גדול, הפועל גם במסגרת ועדות משנה, וכולל בתוכו ייצוג של מגזרים שונים בחברה הישראלית, האמורים לייצר החלטות מאוזנות. במועצה הארצית קיים ייצוג הולם לשלטון המרכזי, ובצידו, נציגי שלטון מקומי, נציגי גופים ירוקים, נציגים של ארגונים מקצועיים ועוד. אין כל בטחון שכל תוכנית שתובא למוסד התכנון הזה, תקבל על ידו "אור ירוק". המועצה הארצית איננה (בדרך כלל) חותמת גומי, ולכן הפתרון הקל הוא למנות לה גוף מקביל, הכולל ייצוג פחות בעייתי, ושבעלי התפקידים בו לא יהיו כאלה המחויבים למסורת של המועצה הארצית.

מוסד חדש כזה , "עוקף המועצה הארצית" יהווה את מכונת הייצור של קרקעות מתוכננות בעבור הממשלה, אך במהותו הוא אנטי מוסד תכנון. הוא כלי תכנון שמאפייניו יותר דומים לשיטה הסינית מזו הישראלית, ואם בססמאות עסקינן, מוסד תכנון כזה, הוא סוג של "בלי בג"צ ובלי בצלם" תכנוני.

כשמסתכלים על המלצות צוות 90 הימים אי אפשר שלא להתייחס גם לתוכן הסמכות. תכנון של מגורים בהיקפים שלא יפחתו מ - 500 יח"ד. אין דבר כזה. תוכניות גדולות מחייבים תשתיות. תשתיות ביוב, תשתיות כבישים, תשתיות חינוך, אזורי תעסוקה. אי אפשר לתכנן יחידות דיור בלי תכנון כל מעטפת התשתית, בלי תקצוב כל מערכת התשתית, בלי שיתוף פעולה של כלל הגורמים הרלבנטיים, ובראש ובראשונה הרשויות המקומיות, שעליה עומד ליפול התיק, של ניהול אזורי המגורים החדשים לאחר אכלוסם. אין ספק, שחייבים להגדיל את הצע הדיור, אבל, והנה לכם עוד סיסמה, לא בשיטת "זבנג וגמרנו". "לאט לאט". "סיגה סיגה".

והנקודה האחרונה היא תפקידה של רשות מקרקעי ישראל. האמת היא שעל כך צריך בהזדמנות לכתוב פוסט נפרד. תוציאו את רשות מקרקעי ישראל מהמשחק. אין ולא צריכות להיות לרשות מקרקעי ישראל סמכויות תכנוניות. היא צריכה ליזום תכנון אך אין היא יכולה להיות חברה בגוף המאשר תכנון. זה אינו חלק מהמנדט שלה. זה כמו שמשרד האוצר יחליט על שיעורי הריבית שבסמכות נגיד בנק ישראל. זה פשוט עקום.

נסכם כך:

ראשית - זה לא יהיה תקדים, אם המלצות הצוות יגנזו כמו המלצות של צוותים קודמים, אלא שמקרה הזה, זה יהיו אפילו מוצדק.

שנית - אכן ניתן לייעל באמצעות חקיקה את עבודת המועצה הארצית, כולל לתת סמכויות ייזום לרמ"י לתכניות גדולות שידונו במישרין במועצה הארצית, אבל להחליף את הרכבה תחת כסות של חוק חדש, אסור.

שלישית - פיזרנו סיסמאות לכל אורך הפוסט ומתבקש שנסיים בזו המתאימה מכולן : "תזהרו לא לשפוך את המים עם התינוק". 

מושכים את הסולם

"עיקרוו הסולם", הוא אחד העקרונות המרכזיים של החוק הבטל. כמו בכל סולם, גם בסולם ההררכי של התוכניות ניתן היה לעלות ולרדת. מחד, ככל שעלית בסולם התוכניות כך היה גובר חוזקה של התוכנית מקודמתה (תוכנית מתאר מחוזית חזקה מתוכנית מתאר מקומית וכך הלאה). מאידך, החוק בטל קבע כי בכל תוכנית ניתן לכלול הוראות מהסוג שניתן לכלול בתוכנית נמוכה ממנה בדרגה. כך למשל, בתוכנית מתאר ארצית ניתן היה לכלול הוראות של תוכנית מתאר מחוזית או מקומית ואף של תוכנית מפורטת. החוק החדש, משנה הסדר זה ובהיבט זה מושך את הסולם.

החוק החדש מבטל את התוכנית המחוזית, אך יוצר רובד תכנוני חדש ורב משמעות בדמותה של  "התוכנית הכוללנית". הועדה המחוזית היא זו שתאשר את התוכנית הכוללנית, ומטרתה, ליצור מסגרת תכנונית בראייה רחבה, כלל עירונית בדרך כלל. בגבולותיה בגדרותיה ומגבלותיה של התוכנית הכוללנית, תפעלנה הועדות המקומיות את הסמכויות הרחבות שהחוק החדש יעניק להן, ועל פיה יוכנו על ידי הועדות המקומיות, תוכניות הכוללות הוראות מפורטות.

החוק החדש מייחד סעיף מיוחד לשבירת עיקרון הסולם, כאשר הוא קובע סדרה של הוראות אשר אסור לכלול בתוכנית מתאר כוללנית. מנסחי החוק החדש מסבירים במפורש, בדברי ההסבר להצ"ח, כי החוק החדש קובע שורה של הוראות שעל פי מהותן הן הוראות שיש לכלול בתוכנית מפורטת, שאין להכלילן במסגרת התוכנית הכוללנית.

ההגיון החקיקתי ברור, ועל אף שהדברים לא נוסחו בצורה כזו, המטרה היא למנוע מהועדות המחוזיות להתעסק בהוראות בינוי בקביעת שטחי בניה למגרשים ספיצפיים, ועוד ענינים שמעסיקים כיום את הועדות המחוזיות, ויוצרים שם צוואר בקבוק. הכוונה הלא מוצהרת היא לפתוח צואר בקבוק זה, ולשחרר, במסגרות ברורות, סמכויות לועדות המקומיות. אלא שכאן אנו חוזרים לבעיית הסולם.

בעוד שבתוכניות כוללניות לא ניתן יהיה לכלול הוראות שבמהותן הן הוראות שצריכות להלל בתוכנית מפורטת, הרי שדוקא בתוכנית מתאר ארצית, שמעמדה חזק מזו של תוכנית כוללנית, ניתן לכלול הוראות מסוג זה. כלומר עלול להווצר מצב שבו צואר הבקבוק בועדות המחוזיות יעלה למעלה, למועצה הארצית. אמת נכון הדבר, הנגישות למועצה הארצית קטנה הרבה יותר, ולא כל בעל ענין יכול להגיש תוכנית לאישורה. אך מאידך גם על פי החוק החדש, עוד לפני שהממשלה הוסמכה להורות על הכנת תוכנית מתאר ארציות, כפי שמאפשר החוק החדש, החלה המועצה הארצית לדון בתוכניות הכוללות הוראות מפורטות, והטרנד הזה הלך וגבר בשנים האחרונות.

יש במוסדות התכנון נטייה טבעית לריכוז סמכויות. ההוראה בחוק החדש המחריגה את סמכות הועדה המחוזית לדון בהוראות מפורטת בתוכנית מתאר כוללנית היא הראייה לכך. הקושי הוא שבהעדר הוראה דומה עלולה נטייה זו לרכוזיות לבוא לידי ביטוי בהכנת תוכניות מתאר ארציות, ולהווצרות צואר בקבוק שם.

אם כך יאושר החוק החדש, תצטרך המועצה הארצית להזהיר את עצמה לפני השימוש בסולם כי היא עלולה ליפול.

שיקולים תכנוניים = שיקולים פוליטיים



האתוס התכנוני אומר שכל שעולים מעלה בסולם ההררכי של מוסדות התכנון, כך הולך הדיון ומתרחק משיקולים פוליטיים, ואת מקומם תופסים שיקולים תכנוניים כבדי משקל.
לא הרי ועדה מקומית, המורכבת, במקרה הרגיל, מנציגי מועצת העיר, שהם אנשים פוליטיים בהגדרה, כחברי ועדה מחוזית שהרכבה הוא תמהיל בין נציגי ראשי רשויות ונציגי משרדי ממשלה. לא הרי ועדה מחוזית, כמועצה הארצית, שהרכבה הוא "מלאכת מחשבת" של איזונים, בין נציגי ממשלה, נציגי שלטון מקומי ונציגי קבוצות וארגונים חוץ ממשלתיים.
יתרה מכך, על מנת להעצים את האתוס האמור, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את נציגי הממשלה במוסדות התכנון, ובפרט במועצה הארצית לשקול שיקולים עצמאיים וקבע כי:
"ברור שככל שהמדובר בתפקיד שאופיו מעין שיפוטי חייב חבר מועצה לפעול במועצה באופן עצמאי,  לפי שיקול דעתו, ואין הוא כפוף למדיניות הממשלה או להחלטותיה. נראה שהוא הדין גם כשמדובר בתפקידיה האחרים של המועצה....".

החוק החדש מבשר שינוי בעניין זה.

בעוד שעל פי החוק הבטל, הממשלה היא בעלת הסמכויות לאשר תוכנית מתאר ארציות, באמצעות מנגנון רב שלבי מסובך למדי, שנעשה בו שימוש פעמים ספורות בלבד, משנה החוק חדש את המשוואה. החוק החדש מקל על הממשלה לסטות מהחלטות המועצה הארצית לעניין אישור תוכניות מתאר ארציות, אבל יותר מכך. החוק מוסיף לממשלה סמכות שלא היתה לה קודם. 

החוק החדש מסמיך את הממשלה, לא רק לאשר תוכניות מתאר ארציות, אלא, להחליט על עריכתן, זאת בנוסף על המועצה הארצית.

כתוצאה מכך, לא ירחק היום בו עלולים שיקולים פוליטיים לפלוש לזירה התכנונית.

קחו למשל סיטואציה אפשרית לפיה, במסגרת מו"מ קואליציוני, יעלו בין היתר דרישות על ידי מפלגות שונות בתחום התכנוני. מפלגת ימין תתנה את כניסתה לממשלה בכך שהממשלה תחליט על הכנת תוכנית מתאר שתאפשר הקמת 15 ישובים נוספים בגליל. אפשר גם הפוך, מפלגת שמאל תתנה את כניסתה לממשלה בכך שהממשלה תחליט על הכנת תוכנית מתאר שתאפשר הקמת 15 ישובים נוספים בגליל למגזר הערבי. החרדים יבקשו ישובים לחרדים או תוכנית מתאר ארצית למקוואות, וכך הלאה...

התוצאה מכל האמור, הוא היפוך בפירמידה התכנונית. בחוק החדש ניכר מאמץ, ליצור עומק מקצועי במוסדות התכנון המקומיים, אך בהינף קולמוס, מכניס החוק החדש שיקולים פוליטיים למה שרצה להיות קודש הקודשים התכנוני.   

כמה תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם יקבלו פטור משרות צבאי ?

מה יהיה היקף משק החלב בישראל ?

כמה כלי רכב חשמליים יסעו על הכבישים וכמה כלי רכב המונעים בדיזל ?

כמה תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם יקבלו פטור משרות צבאי ?

מה הקשר בין כל אלה לבלוג העוסק בתכנון ובניה ?

ובכן  - התשובה פשוטה: סעיף 161 להצ"ח חוק התכנון והבניה החדש.

הסעיף, החשוב הזה, המתחבא בין מאות סעיפי החוק, העומד לעלות לדיון בישיבת הועדה המשותפת לרפורמה בחוק התכנון והבניה, והוא קובע כך:

"תוכנית מתאר ארצית תכלול תכנון כוללני לשטח המדינה כולה, לחלקים ממנו, או לעניינים שהם נושא התוכנית, ובין השאר -...."

המסקנה ברורה:

ניסוח הנושאים היכולים להיות נושא לתוכנית מתאר ארצית, מותיר למי שרשאי ליזום תוכנית מתאר ארצית שיקול דעת בלתי מוגבל ביחס לנושאי התוכנית.

הצ"ח לא קובעת "תכנון" מהו, ולכן, על פי נוסח ההצעה, כל תכנון בכל תחום שהוא, יכול להיות נושא לתוכנית מתאר ארצית.

זהו צונאמי תכנוני, שעלול בהקשרים מסוימים, לגרוף לתוכו נושאים, שאף אחד לא התכוון לכך שידונו במועצה הארצית לתכנון ולבניה, ושלמועצה הארצית אין את הכישורים המתאימים לדון בהם. נוסח גורף זה הופך את המועצה הארצית לגוף כל יכול ללא בלמים ואיזונים.

צפירת הרגעה אחת ניתן בכל זאת לשחרר: המועצה הארצית לא תוכל להחליט בנוגע לגידול החסה בשטחים, וזאת מהטעם הפשוט שאלה מחוץ לתחומי מדינת ישראל.