מתחנת כח לתחמ"ש

הועדות המחוזיות  היו תחנות הכח של עולם התכנון. הוענקו להן מירב הסמכות, אצלן נדונו מרבית התוכניות, להן שיקול הדעת, וכל עוד הן פעלו באופן תם לב וסביר, הן אותרגו על ידי בתי המשפט.

  

אבל, להבדיל מתחנות כח לייצור חשמל הנמדדות בתפוקת הייצור בוואטים, כלומר כמה קילוואט הן מייצרות, הועדות המחוזיות צריכות להמדד במדדי איכות. כלומר מדד מורכב יותר, משולב, הבוחן את איכות התכנון על בסיס כמה פרמטרים. מדד כזה כולל גם בחינה כמותית, אבל לא רק. המדד בוחן בנוסף גם את יעילות התכנון, גם את שיתוף הציבור, את השמירה על עקרונות פרוגרמטיים, את יכולת הביצוע ועלותה, וכן הלאה.

נורת האזהרה מבחינתן של הועדות המחוזיות צריכה היתה להדלק, כאשר גורמים שונים, החל מפוליטיקאים וכלה במבקר המדינה, החלו להתייחס אל הועדות המחוזיות כמו אל תחנות כח של ממש, קרי יחידות ייצור של יחידות דיור.

הלחץ הציבורי ובמיוחד זה הפוליטי מחד, החשש מפני דוחות ביקורת מאידך, חלחל לתוך שיקוליהן של הועדות המחוזיות, והן החלו להמדד, וחמור מכך למדוד את עצמן, במדדים חד ערכיים של תפוקות ולא במדדים של איכויות.

המבחן להצלחת הועדות מחוזיות הפך להיות לא מבחן טיב התכנון, אלא כמה יחידות דיור בשנה מייצרת הועדה. במילים אחרות, הועדות המחוזיות עצמן, הפכו את השיקול הכמותי לשיקול תכנוני ראשון במעלה, ונתנו לו עדיפות על פני שיקולים אחרים, תוך שהן שוכחות את תפקידם המאזן בין גורמים ושיקולים מגוונים.

כששם המשחק הוא "כמות", כבר קצרה הדרך ליטול את הסמכות מהועדות המחוזיות, שהרי תכלית קיומן של הועדות המחוזיות היא הקולגיאליות, היכולת לשקול שיקולים שונים, המגיעים מבעלי ענין מגוונים, ולאזן בינהם, לצורך קבלת החלטה מאוזנת.

כאשר, כל המדדים והשיקולים נסוגים בפני מבחן הכמות, בשביל מה צריך את הועדות המחוזיות? הן הופכות למיותרות. סתם מדרגהבירוקרטית שניתן לוותר עליה. מדוע צריך להקשיב לציבור ולכל מיני "מפריעים", שאולי תורמים לאיכות התכנון, אך מעכבים את פס הייצור התכנוני.

במובן זה, "תוכנית כחלון", המעקרת ומחלישה את הועדות המחוזיות, היא במידה רבה תוצאה של ההתקרנפות של מוסדות התכנון, והויתור שלהן על האתוס התכנוני, לטובת "יישור השורות", עם צו השעה. כך, במו ידן תרמו הועדות המחוזיות לתהליך שהוביל אותן ממעמדן המוביל והמרכזי של תחנות כח למעמד שולי, אם בכלל, של תחנת משנה (תחמ"ש).

ברכות

איני מכיר את מר שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, אבל אי אפשר שלא להתפעל מכושרו ויכולותיו.

הנה השבוע, בצד תפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, תפקיד שכידוע קשה להשתעמם בו, הוא מונה, ונטל על עצמו (באופן זמני), את תפקיד יו"ר הועדה המחוזית מרכז,וגם, בכדי שממש לא ישתעמם, את תפקיד יו"ר הועדה המחוזית דרום.

שני התפקידים הללו, שעד היום החזיקו בהם, במשרה מלאה, הממונים על המחוזות במשרד הפנים, הם בעלי עוצמה וחשיבות במערכת התכנון. אין ספק שרק אדם בעל יכולות מיוחדות, יכול, בזמנו הפנוי, בצד תפקידו הבלתי תובעני בעליל כמנכ"ל משרד האוצר, לשמש גם יו"ר פעיל ואקטיבי, כפי שנדרש, בכל אחר ואחד ממוסדות התכנון הללו. לכן, ראוי להעלות על נס את כושרו ויכולותיו.

יותר קשה לנו להתפעל מעצם העובדה שמנכ"ל משרד האוצר האוצר, שאינו בעל ניסיון בתכנון, מתמנה לעמוד בראש מערכות התכנון המחוזיות. אומנם החוק שונה רק לאחרונה, והוא מאפשר לשר האוצר למנות את נציגו כיו"ר הועדות המחוזיות, אלא "שנציגו" של השר נרשם בחוק, ולא "איש אמונו". מינוי אנשי אמון, ולא נציגים בעלי כשרון וניסיון מוכח מהווה, לטעמנו, פגיעה במערכת עצמה, וחוסר הבנה למבנה התכנוני, להיררכיה התכנונית, ולמערכת הבלמים והאיזונים שיצרה המערכת, וסופה יצירת מפגעי תכנון בלתי הפיכים.

כתבנו על כך כבר לפני כשנתיים. הימים היו ימי תחילת כהונתו של שר האוצר לפיד, שמינה את "צוות 90 הימים", הצוות הציע רפורמות מבניות במשק, לרבות בענייני תכנון ובנייה. אז, כמו עכשיו חשבנו, שכשם שלא היינו נותנים לרואה החשבון שלנו לתכנן לנו את דירת המגורים, כך לא היינו רוצים להפקיד את התכנון הלאומי בידי אנשי האוצר (אם תלחצו עלהקישור תוכלו לקרוא את הפוסט ההוא).

הימים חלפו, הלפיד כבה, והשר כחלון נכנס ללשכת שר האוצר, לא לפני שארגן לעצמו ארגז כלים ראוי (גם כאן לחיצה על הקישור תוביל לפוסט קודם שמכתב בנושא). חלק מהרפורמות שהוצעו בתקופת של לפיד, מיושמות כעת, ובאגרסיביות רבה, והאמת היא, שמה שמפריע יותר מכל במינוי של מר באב"ד ליו"ר הועדות המחוזיות זו האגרסיביות.

המינוי של מר באב"ד, לתפקיד יו"ר שתי הועדות הללו, שקול להדחה של דיויד גילה, מרשות ההגבלים העיסקיים, של אורית פרקש הכהן מרשות החשמל, לסאגה של מינוי מפכ"ל חדש, ואיך שהוא, עבר באדישות ללא רעש תקשורתי או דיון ציבורי.

המינוי הזה הוא ביטוי נוסף לפגיעה במינהל הציבורי, ולאובדן התרבות הדמוקרטית של מדינת ישראל. בצד ממשלות ושרים, שבאים והולכים, המינהל הציבורי נשאר. הוא אוצר את הידע הארגוני של מדינת ישראל, את המקצוענות, ואת ההגנה על האינטרס הציבורי. להבדיל משרים, למינהל הציבורי לא אמורה להיות אג'נדה פוליטית, ולכן פקיד בכיר, הוא לעולם גורם מאזן מול השר הממונה עליו. מינוי של אנשי אמון, להבדיל מאנשי מקצוע בעלי נסיון, לעמוד בראש מוסדות מינהליים, יוצרת תרבות שמחסלת את המינהל הציבורי. תרבות שאינה מאפשרת לגורמים בעלי עמוד שדרה ויכולת מקצועית מוכחת לצמוח בשירות הציבורי ולייצר מינהל ציבורי ראוי ומאזן. תרבות לא דמוקרטית.

אל תטעו, לא אמרנו שהכל מושלם במינהל הציבורי, ואכן לעיתים נדרשת טלטלה באירגונים שונים. אבל, מינוי אנשי אמון לעמידה בראש מערכות אלה, סותרת את מהותם כחסרי אג'נדה פוליטית, ופוגעת במינהל עצמו.

ברקע כל אלה אנו מאחלים למר באב"ד הצלחה בכל שלושת תפקידיו, ודומה כי הצלחתו העיקרית תהיה בכך שיצליח לקצר את המינוי שלו ככל שניתן, ולמנות תחתיו יו"ר ועדות מחוזיות, במשרה מלאה. 

עצלנות

הנה מאמר שפורסם בסוף השבוע בדה מרקר, המסכם (....ומחדד) את שני הפוסטים האחרונים שפורסמו כאן.

http://www.themarker.com/realestate/1.2663683

למרות הכותרת, אנחנו כבר שוקדים על הפוסט הבא, שיעסוק בשוק השכירות, וינסה להסביר איך הופכים לימון ללימונדה.

נזכיר שכל הפוסטים מתפרסמים גם בדף הפייסבוק של המרפסת, וכל מה שצריך על מנת לקבלם באופן שוטף, הוא ללחוץ כאן, ולהציע חברות. השאר עלינו.

מטה הקסם.

אני מאמין לו. הוא באמת חושב שהוא יכול להוריד את מחירי הדירות באמצעות מטה קסם, או באמצעות מטה הדיור המורחב, או באמצעות כל מטה אחר. מישהו בקרבתו צריך לצבוט אותו, ולהסביר לו שדיור זה לא סלולר. ההבדל ברור. בסלולר, ואתם יודעים מה אפילו בבנקים, המומנט הציבורי היה איתו. המלחמה הייתה "טהורה", האינטרס של הציבור נגד האינטרסים של כמה תאגידים פרטיים. תמיד ניתן לזהות את הטייקון התורן בדמותו של האיש הרע, ועם קצת רוח גבית מדה מרקר אתה על הסוס. בשוק הדיור זה שונה. האינטרס הציבורי לא כל כך טהור לא כל כך מובהק, ולא כל כך ברור. האם אנחנו מוכנים להקריב את האיכות למען הכמות. האם למען תוספת יחידות דיור ניהיה מוכנים להקריב שטחים פתוחים? האם נכון להוסיף יחידות דיור, מבלי שמורידים קודם לכן את מספר התלמידים בכיתה מ - 40 ל - 30, ונותנים חינוך ראוי יותר? יש לו חושים פוליטיים חדים, אבל זו הפעם כדאי שיקשיב גם לח"כ זנדברג ולח"כ חנין, אחרת הוא ימצא את עצמו בדמות האיש הרע, ואז לא יעזור החיוך. 

הרעיון עליו התבשרנו השבוע, להעביר את סמכויות מוסדות התכנון למטה הדיור הוא לא הבעייה, אומנם חוקיותו של המהלך, מוטלת בספק ענק, ומעניין יהיה לראות אם משרד המשפטים יתן לה גיבוי באמצעות לולינות משפטית כזאת או אחרת, אבל, מעבר לסוגיה המשפטית, מוקד הבעייה בשלילת שיקול הדעת של מוסדות התכנון.
תכנון הוא איזון. איזון בין שיקולים שונים, ואחד מהם הוא הצורך בהגדלת הצע הדיור, אך זהו, כאמור, רק שיקול אחד בין רבים אחרים. זה לא משנה אם המוסד ששוקל את השיקולים הרלבנטיים נקרא מטה הדיור, או ועדה מחוזית. מה שמשנה הוא איזה שיקולים הוא שוקל. מוסד תכנון שנותן עדיפות מראש לשיקול אחד הוא פסול מיסודו. בסלולר היה שיקול ציבורי אחד - הורדת מחירים. תיפול חברה אחת תבוא אחרת. אין נזק ציבורי. בשוק הבנקאות התמונה כבר משתנה. כאן יש אינטרס ציבורי לשמור על יציבות הבנקים. כאן שיקולי מחיר יבחנו מול שיקולי יציבות. כאן יש מבוגר אחראי ששומר. יש נגידה. היא נהנית מעצמאות, ואי אפשר לכופף אותה כמו את הממונה על ההגבלים העסקיים. בשוק הדיור התמונה אפילו מורכבת יותר. האם יצמח כאן מבוגר אחראי שיהיה מעונין להתייצב ולהסביר שהורדת מחיר לא יכולה ולא צריכה להעשות בכל מחיר. שזה לא יצליח. שאת המחיר הציבורי כולנו נשלם/תשלם.