משטרת הבניה

בנינים לא צריכים לקרוס. אם זה קורה, מישהו התרשל.

נכון להיום, ערב כניסתה לתוקף של הרגולציה החדשה, המדינה, הרשויות המקומיות, והמוסדות התכנון, כמעט ואינם מפקחים על תֶכֶן הבניה. המנגנון היחיד לפיקוח על הבנייה הוא הפחד. החשש של מתכננים/ מהנדסים/ יזמים/ קבלני ביצוע שאם יחסכו בברזל ובבטון, ולא יבנו בהתאם לתקנים, הבניין יתמוטט, והם יצטרכו לתת את הדין. הבעיה היא שבמדינת "יהיה בסדר" זה כנראה לא מספיק.

בשבוע הזה שאחרי קריסת חניון הברזל, זכה הציבור הרחב להכיר את מכוני הבקרה. אותם גופים, אשר יצר תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, שטרם התחילו לפעול בשל העדר תקנות מתאימות, ואשר אמורים להוציא מן הכח אל הפועל את מסקנות ועדת זיילר. זו שהוקמה עקב אסון ורסאי.

מכוני הבקרה, אינם תרופת פלא לרשלנות, שכן אין זה מתפקידם לשנות את תקני הבניה הקימים, אלא להבטיח את ביצועם. לעומת המצב הקיים היום, מכוני הבקרה ישפרו את המצב. הם יוסיפו מימד של פיקוח על תֶכֶן הבניה. בצד זאת הם יעכבו את תהליכי התכנון, ואת תהליכי הביצוע, ייקרו אותם, במיוחד בפרויקטים בהם ערכי הקרקע נמוכים, ואף אחד לא מבטיח שיהיה בכוחם למנוע מעשי רשלנות. יש שיאמרו שלשרשרת הרשלנים יתווסף כעת רשלן פוטנציאלי נוסף, שיחלוק את האחריות הביטוחית עם כל היתר.

כשמדינת ישראל רצתה להתמודד ברשלנות של נהגים המובילה למאות הרוגים בתאונות דרכים, היא הקימה את משטרת התנועה, והיא משקיעה המון כסף בנידות ובאמצעים. אף אחד לא העלה על דעתו להעביר את הפיקוח על התנועה למשטרה פרטית. כשמדינת ישראל החליטה להתמודד באסונות הבניה, היא פעלה הפוך. היא הקימה את מכוני הבקרה. כלומר, היא הפריטה את "משטרת הבניה". כלומר שוב קבלן, שרוצה לחסוך בעלויות, ממש כמו הקבלן שבונה את החניון. 

המדינה כנראה החליטה שבמונחי עלות תועלת, ניתן לספוג כמה הרוגים בודדים בכל כמה שנים, כתוצאה מבניין מתמוטט. מדוע לא לקבוע תנאי מינימום לזהותו של מהנדס ולכישוריו של קבלן ביצוע – למדינה פתרונים. בכל מקרה נראה שמכוני הבקרה אינם הפתרון המיטבי לבעיית הבניינים המתמוטטים, בודאי לא היחיד, אבל הם פתרון מצוין לאחריותה של המדינה. כעת, אף זיילר לא יוכל לבוא בטענות לרגולטור שהוא אינו דואג לפיקוח על תֶכֶן הבניה. בזה יתרונם המרכזי של מכוני הבקרה. כמו שאמרנו – יהיה בסדר.

מכת מדינה

בלי תכנון אין חלוקת משאבים נכונה, אין צדק חברתי, אין צדק סביבתי, אין פיתוח, אין שימור, אין צמיחה כלכלית, אין פיתוח תשתיות, אין חברה ומדינה. יש אנרכיה וכאוס. בלי רישוי לא ניתן להשיג את יעדי התכנון. בלי אכיפה, לא ניתן לאכוף את הרישוי והתכנון גם יחד. לא ניתן להבטיח כי השטחים הפתוחים ישארו פתוחים. לא ניתן להבטיח שאזורי התעשיה ישמשו לתעשייה ולא למסחר. לא ניתן לוודא שמאגרי המים לא יזוהמו על ידי תחנות תדלוק. לא ניתן להבטיח שמקום בו ביקשו לבנות דירות קטנות, לא יבנו בפועל דירות גדולות, ושדירות לנופש לא ישמשו למגורים, וכך הלאה והלאה.

שלושת היסודות של חוק התכנון והבניה, הם לפיכך, תכנון, רישוי ואכיפה. אין קיום לאחד ללא האחר.

גם אם יאשרו את החוק החדש על כל 600 סעיפיו, ומנגנוניו המורכבים. גם אם יעמידו בראש המועצה הארצית לתכנון ולבניה, הרכב מנצח ובלתי תלוי של אנשים מוכשרים ובעלי מוטיבציה. גם אם יפעילו את כל מוסדות התכנון ביעילות גרמנית, בלוחות הזמנים הקבועים בחוק, תוך תשלום פרמיות למצטיינים. גם אם יקימו אלף מכוני בקרה, וכל בקשה להיתר תשוחרר עם החלטה תוך חודש מיום כניסתה למערכת. גם אם כל זאת ועוד יקרה, הרפורמה בחוק התכנון והבניה, נדונה לכישלון, אם בקצה, בסוף כל הסופים, יעמוד פקח אחד לכל 50,000 תושבים, שאינו בעל הכשרה מספקת, שהוא בעל תלות מוחלטת ברשות המקומית שמינתה אותו,  ושאין לן כל סמכויות אכיפה של ממש.

הי מחוקקים- ת ת ע ו ר ר ו !!!

אתם עובדים כנמלים עמלניות על חוק התכנון והבניה החדש. שבוע אחר שבוע, אתם מתכנסים ברוב עם בכנסת. דנים סעיף אחר סעיף בחוק התכנון והבניה החדש, אבל אם תשאירו את מנגנוני הפיקוח, ללא טיפול שורש אמיתי, חוששני שהכל אויר חם, ומה שהיה הוא שיהיה.

בדברי ההסבר לחלק ט' לחוק החדש, שענינו "סמכויות אכיפה,עבירות ועונשין", מסבירים אומנם מנסחי הצעת החוק כי: "עבירות על חוק התכנון והבנייה, הן בין העבירות הנפוצות ביותר, ומבוצעות על ידי כל מגזרי האוכלוסיה ובכל שכבותיה. בתי המשפט התבטאו לא פעם כי מדובר ב"מכת מדינה" שיש להלחם בה ולמגר אותה".

אך האם החוק החדש נושא עימו בשורה בעניין זה? ממש לא !!

החוק החדש מציע החמרה בענישה, ואפילו מוצעים בו כמה מכשירים חדשניים נוספים שלא היו בו קודם, אבל, וזה העיקר, החוק החדש מתעלם, כאילו במכוון מהחוליה החלשה בכל מעגל האכיפה, היא חוליית הפיקוח.

הצעת החוק מנסה להסביר בקצרה כיצד נוצר המצב של תת אכיפה. היא אף קובעת כי "שותפים לכך גורמים רבים", אך אין כל קשר בין הסיבות לפתרונות. האם מישהו חושב ברצינות שהחמרת הענישה, תוביל לאיזה תוצאה, אם לא יסתובבו בשטח פקחים. הרי בסוף מישהו צריך לאתר את העבירה, לאסוף ראיות, לבנות תיק פיקוח, להעמיד לדין את העבריין, ולשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות, שיש להחמיר עם הנאשם.

האם ניתן לעשות זאת עם תקן של פקח ואפילו שניים, ל50,000 תושבים ? הצחקתם.

הסיטואציה שבה ערים שלמות מסתובבות עם תקן של פקח וחצי, ללא ידע מוקדם, ללא הכשרה מספיקה, היא הסיטואציה השכיחה. כשם שהחוק החדש עושה רפורמה מקיפה בפרק התכנון ובפרק הרישוי – כך צריך להיעשות גם בפרק  האכיפה. ללא שינוי כזה, חלק ניכר מיעדי הרפורמה לא יושגו!

העקרונות על בסיסם צריך להתבצע השינוי הם פשוטים וזמינים:

1.   הגדלת מספר הפקחים, באופן שלא יפחת מתקן מינימלי של פקח אחד לכל 5000 תושבים. במועצות אזוריות התקן צריך להיות נמוך אף יותר ולכלול גם התיחסות להיקף השטח של המועצה האזורית.

2.   קביעת תנאי כשירות מינימליים לפקחים, לרבות מספר שנות לימוד, וכן מסלול הכשרה יעודי, לרבות השתלמויות שוטפות.

3.   ניתוק התלות בין הפקח לבין הרשות המקומית המעסיקה אותו.

4.   הקניית סמכויות אכיפה מנהליות לפקחים, שעברו הכשרה כאמור.

הנימוק הרגיל, לביטול ההצעות שהוצגו לעיל, הוא: "אין כסף". חפשו תירוץ אחר, זה לא המקרה. אכיפה יעילה תוביל להעמדה לדין של עשרות עברינים. בתי המשפט מטילים קנסות בסכומים גבוהים על עברייני בנייה. הקנסות נכנסים, על פי החוק, לקופתה של הרשות המקומית. הרשעה אחת בחודש שקנס בצידה, מספיקה כדי לכסות את משכורתו של הפקח. כל היתר הוא "בונוס". בחוק החדש הראה המחוק שהוא יודע להקים, מתוך כספי ההשבחה, קרן סגורה שתשתמש למטרות מוגדרות. בין מטרות אלה הוספה המטרה של אכיפת דיני התכנון והבניה, (סעיף 454(א)(3)) להצעת החוק. ניתן להוסיף לקרן הסגורה הזו גם את כספי הקנסות הנכנסים, והאינטרס הציבורי יוכפל.

מכיוון שהבעיה כל כך ברורה, והפתרון פשוט יחסית, נשאלת השאלה למה ומדוע החוק החדש, לא מסדיר גם את הסוגיה הזו ? אולי זה נח למישהו ? אולי...ואולי לא.