‏הצגת רשומות עם תוויות תמ"א 38. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תמ"א 38. הצג את כל הרשומות

26 ביוני 2019

על תמ"א 38 ואמון הציבור.


"בקשר לתמ"א 38, חשוב להבין - חלק מראשי הערים לא מעוניינים לקדם פרויקטים. זו לבסוף תכנית מתאר ארצית. כשהתחלנו אותה היא היתה מוגבלת בלוח הזמנים שלה ויש ספק שהמטרה שלשמה נועדה אכן הושגה. מבחינתנו זה תכנון נקודתי שרק עושה נזק. היום יצאנו עם מכרז גדול לתוכניות כוללניות. תמ"א 38 בקונסטלציה הנוכחית מסיימת את הדרך".

לקוראי המרפסת הדברים לא חדשים. מספר שנים, אנו כותבים את הדברים. לחצו על הקישורים וקבלו תזכורת:






מכיון שנזקיה של התמ"א, הם כבר לא רק טענות בעלמא של כותבי בלוגים אנונימיים, אלא טענות הנאמרות לציטוט על ידי  מנהלת מינהל התכנון עצמה, אזי נשאלת השאלה, למה רק עכשיו. מדוע חלף כל כך הרבה זמן להודות בנזק שגורמת התמ"א ולחשוב על רעיונות חדשים.

התשובה לדעתי- היא אחת. כחלון.

כהונת כחלון עומדת בפני סיומה, ובכל מקרה כוחו האלקטורלי פחת, ויחד עם ההרפייה באחיזתו במינהל התכנון, מתחילה להתגבש ההכרה, כמו גם ההודאה, בנזק הבלתי הפיך שנגרם במשך ארבע שנות כהונתו לתכנון בישראל.

תחת ההבטחה שלא התממשה להוריד את מחירי הדיור, נפגע כל ערך תכנוני שאפשר לחשוב עליו. תמ"א 38, והעצמתה למימדים מפלצתיים, היא הדוגמה הפחות בעיתית. קחו את מחיר למשתכן, שכולנו משלמים עליו בטווח הקצר בגרעון התקציבי, ונשלם עליו בטווח הארוך בעלויות השיקום של נזקי התכנון. קחו את הותמ"ל ועוד רעיונות מבית היוצר של השר כחלון וצוותו, שהפכו למופע אימים של דמוקטטורה תכנונית, שביטלה ורמסה את כל ערכי השיתוף והקולגליאליות שבבסיס מערכת התכנון. קחו את כל אלה, והנה לכם תמונת המצב של התכנון בישראל 2019.

שיקום נזקיה של תמ"א 38, ויצירת מנגנוני התחדשות עירונית אמיתיים, הוא אתגר רציני העומד בפני מינהל התכנון. אבל, לא פחות מכך, עומד בפני מינהל התכנון והעומדת בראשו, האתגר להחזיר את ישראל למסלול של שפיות תכנונית, תוך בנייה מחדש, אבן על אבן, של אמון הציבור במערכת התכנון.

2 באפר׳ 2017

ארץ ייצורי הפרא

הדבר הזה, שנקרא תמ"א 38, נולד כמעט בחשאי, ומתוך כוונות טובות, אבל הוא התפתח להיות ייצור פרא, שהדבר האחרון שניתן להגיד עליו שהוא תוכנית, או שיש לו קשר כלשהו לתכנון. 
12 שנים חלפו מאז התמ"א אושרה בגירסתה המקורית, ודומה כי רק עתה יכולים אנשי התכנון לקחת רגע אויר ולהירגע. רק אחרי 12 שנים הכוללות תיקוני חקיקה הן בחוק התכנון והבניה, והן בחקיקה חיצונית ייעודית לתמיכה בתמ"א. ארבעה תיקונים של התמ"א עצמה. פרשנות גידרון אל מול חוות דעת היועץ המשפטי. אין סוף החלטות של ועדות ערר, ושורה ארוכה של פסקי דין. רק לאחר כל אלה, נראה כי התמ"א של המדינה, עולה על איזה מסלול, אם כי לא המסלול לו נועדה מלכתחילה.
חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, בעניין האופן לפיו יש לפרש את התמ"א, תיקון 3/א/1, שבעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי, תיקון 115 לחוק התכנון והבניה, המאפשר לגבות היטל השבחה חלקי מכח התמ"א, וחוק המארגנים שאושר בשבועות האחרונים, מכניסים את התמ"א לראשונה לתוך מסגרת, שניתן לקרוא לה תכנון.
אומנם, השנתיים האחרונות, "מצטיינות", במעורבות יתר של המחוקק בעולם התכנוני "התורמת" לשחרור של יותר מידי ייצורי פרא למרחב זה, אבל דומה כי תמ"א 38, הייתה ייצור הפרא האולטימטיבי. הסיבה לכך, הייתה גמישותה מחד, ותחולתה הרחבה על כל שטח מדינת ישראל מאידך. קחו לדוגמה את התוכניות הותמליו"ת, שהינן המועמדות הטבעיות הבאות להוביל את ארץ ייצורי הפרא. גמישותן מוגבלת, ונזקן מצומצם למרחב התכנון לגביו נוצרו. זהו נזק בר תיקון, שניתן להכיל, שלא כמו תמ"א 38 המתפרסת על תחום המדינה כולו, והשפיעה רבות על תכנון הערים בישראל, למעט אלה החשופות לפגעי רעידות אדמה.

מכל מקום, ייצור הפרא הזה שנקרא תמ"א 38 הוכנס לכלוב, ולמרות הרבה שאלות שנותרו פתוחות, שתיים מטרידות במיוחד. איך מוודאים שהשומרים של גן החיות התכנוני, מונעים מייצורי הפרא הבאים להסתובב חופשי ולפגוע במרחב הציבורי. וחשוב מכך, איך באמת יוצרים כלי אמיתי להתמודד עם נזקי רעידות אדמה צפויה, לאחר שכולם כבר הבינו שתמ"א 38, היא ממש לא הפתרון.


לפוסטים קודמים בנושא תמ"א 38 לחצו כאן.

31 באוק׳ 2015

שיח חדש על תמ"א 38

הסוף ידוע מראש. המועצה הארצית לתכנון ולבניה תדון בחודשים הקרובים בשינוי לתמ"א 38, תאשר את תחשיב השטחים שיציע לה מינהל התכנון, ויבוא לציון גואל. היזמים ינשמו לרווחה, וכל המהומה שיצרה פרשנותו המצרה של היועמ"ש לממשלה להוראות התמ"א, תשכח כלא הייתה. רכבת הדיור תמשיך במירוץ המטורף לתוספת עוד ועוד יחידות דיור, כשהיא מתודלקת ב"שיקול הדעת התכנוני" של המועצה הארצית, ואגב כך רומסת בדרכה עקרונות בסיסיים.
אין ספק שישראל, החשופה לסיכוני רעידת אדמה, זקוקה לתוכנית לחיזוק מבנים בפני רעידת אדמה, כפי שתמ""א 38, התכוונה להיות. אין גם ספק, שישראל ניצבת בפני מחסור חמור ביחידות דיור, ושהתחדשות עירונית היא צורך ציבורי חשוב ודחוף. אבל תמ"א 38 איננה תוכנית להתחדשות עירונית, והפיכתה לכזו היא החמצה של העיקר. התוכנית, כפי שהתפתחה להיות, מזיקה הן לחיזוק המבנים והן להתחדשות העירונית.
לכן – כשהתייצב היועץ המשפטי לממשלה בפני בית המשפט, ובצעד נדיר, הודיע כי ועדת הערר, אותה הוא עצמו מייצג, שגתה, הוא הניח בפני בית המשפט שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה של איך לפרש את התוכנית.
בעיית היסוד של תמ"א 38, כתוכנית לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה, היא מערכת תמריצים, חסרת התכנות דווקא באזורי הסיכון. כך יצא, שחיזוק מבנים איננו רלבנטי דווקא בישובים כמו בית שאן, טבריה ואילת, שיושבים ממש באזורי הפורענות, על קו השבר הסורי אפריקני.
שיטת התמריצים יוצרת אפליה פסולה בין אזרחים. כך, תושב רמת גן או תל אביב, יזכה למבנה מחוזק בפני רעידות אדמה, ולתוספת ערך למקרקעיו, ואילו חברו המתגורר בערד, דימונה, או עפולה, יהיה חשוף לנזקי רעידות אדמה, רק משום שערך הקרקע בישוב בו הוא מתגורר נמוך. כך גם, מי ששפר גורלו וזכה להיות בעל קרקע באזורי ביקוש יהיה זכאי להטבה כלכלית מהמדינה בדמות זכויות בניה, בנוסף לבית ממוגן, ואילו חברו, המתגורר מחוץ לאזורי הביקוש, לא יזכה לאותה הטבה. העיקרון הבסיסי של מתן הטבות ותמריצים בתקציב, על פי חוק התקציב, נעלם. זכויות בניה הפכו להיות מטבע עובר לסוחר, המתגלגל לקבוצות מסוימות, על בסיס גיאוגרפי, הפוך לבסיס הגיאוגרפי שאליו התכוונה התמ"א מלכתחילה. השימוש ב"זכויות הבניה", כמטבע עובר לסוחר, הוא מדרון חלקלק, ומחר יתחילו מוסדות התכנון לחלקם כתמריצים, למטרות שונות וזרות.  
האפליה בחלוקת ההטבות בין ישובים שונים, היא תוצאה של יישום התמ"א, ושיטת התמריצים, אבל היא אינה האפליה היחידה שיוצרת התמ"א. גם בתוך אזורי הביקוש מפלה התמ"א בין תושבים. כך, התמ"א מאפשרת מימוש רק לגבי מבנים שהיתר הבניה להקמתם ניתן עד 1.1.1980, אז נכנס לתוקף התקן המחייב בנייה עמידה בפני רעידות אדמה. התוצאה היא שיתכן מצב בו שני בנינים סמוכים, באותו רחוב, אחד נבנה ב-1979, והאחר ב-1981, היו זכאים לזכויות בניה נוספות. כאשר מסתכלים על התמ"א כתוכנית להתחדשות עירונית, הופכת האבחנה האמורה, שבמקורה הייתה סבירה, לאבחנה פסולה. וכי ניתן לומר כי הבניין הראשון זקוק יותר להתחדשות עירונית מאשר הבניין השני? מדוע הבניין הראשון ויושביו יזכו להתחדש (ולהתעשר) ואילו דיירי הבניין השני, יישארו ללא כל הטבה? בכלל, האם התחדשות עירונית היא התחדשות של העיר או של בניינים בעיר? במובן זה תמ"א 38, לא רק שאינה תוכנית להתחדשות עירונית היא תוכנית אנטי התחדשות עירונית. היא מקבעת מבנים במקומם. היא מאפשרת חידוש של מבנים לסירוגין, על בסיס קריטריון לא רלוונטי להתחדשות עירונית, של תקן הבניה בפני רעידות אדמה. היא אינה מתנה הסדרת בניני ציבור ושטחי ציבור כתנאי להקמת מבנים. היא מאפשרת בנייה על בסיס שיטת "כל הקודם זוכה", כלומר מי שיבקש ויקבל היתרים לפני שיקרסו התשתיות, יבנה, והאחרים לא.
תשתיות ציבוריות, שהם כל מה שעיר מספקת או צריכה לספק, חוץ מבניני המגורים המסחר והתעשייה עצמם, הם מוצר ציבורי מובהק וסופי. כחלק מתמריציה פוטרת התמ"א אף מתשלום היטל השבחה. בעיניים של תמריצי חיזוק זה פתרון ראוי, בעיניים של התחדשות עירונית מדובר באיוולת לשמה. הרי מהותו ומטרתו של היטל ההשבחה ביצירת תקציב עירוני להתחדשות העיר. שלילתו מקדשת את התחדשות הבניין הבודד על חשבון התחדשות העיר, ומבהירה בצורה ברורה עד כמה תמ"א 38 והתחדשות עירונית הינם עירוב מין בשאינו מינו.
חיזוק מבנים הוא אינטרס ציבורי, שצריך להיות ממומן מהקופה הציבורית באופן שוויוני. התחדשות עירונית הוא אינטרס ציבורי שונה, שנדבך מרכזי בו הוא גביית היטל השבחה, על מנת להתקין את כלל התשתיות שהתחדשת עירונית מחייבת. קיים יחס ישר בין עצם האפשרות להגדלת צפיפות לבין הצורך בגביית היטל השבחה, וזאת בניגוד גמור לעקרונות שנקבעו ליישום תמ"א 38. העיקרון המרכזי לפיו תמ"א 38 מאפשרת חיזוק מבנים על בסיס היתר בלבד, צריך להיות בשוליים. את המרכז צריכות דווקא לתפוס תוכניות לפי העיקרון שבסעיף 23 לתמ"א, אבל תוך חיוב בהיטל השבחה מלא.
השיח על תמ"א 38, מזכיר את השיח שהתנהל בתחום התכנון ערב ההחלטה בבג"ץ הקשת הדמוקרטית (בג"ץ עמותת שיח חדש). באותו ענין עתרה הקשת הדמוקרטית לבג"ץ, בטענה כי מתן תמריצים והטבות בקרקעות מדינה למושבים וקיבוצים, נוגדת את עיקרון השוויון ופוגעת בעקרונות של צדק חלוקתי. אז כמו היום, עמד ברקע התהליך שהוביל להחלטת בג"ץ, חוסר ביחידות דיור, שנוצר עקב גל העליה העצום מברית המועצות המתפרקת. אז כמו עתה, הרעיון בבסיס מדיניות הממשלה, שבוצעה באמצעות החלטות של מועצת מקרקעי ישראל, היה יצירת תמריצים לקבוצה מסוימת של מחזיקים בקרקע. אז כמו עתה התייצב היועץ המשפטי לממשלה והביע עמדה בפני בית המשפט, לפיה החלטות ממ"י, אינן סבירות. על רקע כל אלה, קיבל בג"ץ את העתירה, ופסל את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, תוך שהוא קובע בין היתר כך:
"על הרשות הקובעת את אופן חלוקת המשאבים שעליהם היא מופקדת, להביא בחשבון את מכלול ההשלכות וההקשרים שיש להחלטתה ולתת להם משקל ראוי במסגרת סדר העדיפויות שבחרה בו. בהקשר זה יצוין כי למשפט תפקיד חשוב בכל הנוגע לפיקוח על החלטות שעניינן חלוקת עושר בחברה, וכי תפקיד זה הוא לפתח מערכת נורמטיבית המבטיחה כי החלטות בעלות השלכות חלוקתיות יהיו תוצאה של הליך צודק ופתוח, בייחוד לנוכח הסכנה שהחלוקה תיטיב רק עם קבוצות לחץ מאורגנות היטב."

על אף קווי הדמיון בין התפתות מערכת התמריצים במגזר החקלאי, לבין התפתחות מערכת התמריצים ביחס לתמ"א 38, ועל אף ששם כמו גם כאן, מדובר בחלוקת שימוש במשאבים ציבוריים מוגבלים, הרי שביחס לתמ"א 38 לא נוצר עדיין שיח חדש, ואולי עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין הצורך לצמצם את פרשנות התמ"א, היא שתצית אותו.

2 באוק׳ 2015

רעידת אדמה

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שתמ"א 38 חרגה מכל פרופורציה, והשאלה מתי יתפוצץ הבלון הזה, הייתה שאלה של זמן.
לקראת פורים האחרון פרסמנו בעיתון הארץ מאמר דעה בשם "לקרוע את המסיכה מעל תמ"א 38", וזאת בהמשך לפוסט שפורסם כאן בשם "לא כל יום פורים", שגם בו ביקשנו בקשה דומה -  לקרוע את המסכה מעל תמ"א 38.


חלפו חודשים ספורים ולקראת סוף עונת החגים, נראה שבקשתנו התקבלה, והמסיכות אכן הוסרו.
לאחר מספר החלטות חדשות של יו"ר ועדות הערר החדשות ביחס לפרשנות הנכונה והשונה לדעתן לתמ"א 38, התפרסמה בימים האחרונים עמדת היועץ המשפטי לממשלה בענין הפרשנות הראויה של תמ"א 38, המפרשת בצמצום את  הוראות התכנית ומחזירה אותה לפרופורציה הנכונה ולמיקומה הנכון.

אבל - אסור להתבלבל - עמדת היועץ המשפט לממשלה איננה סוף פסוק. ראשית העמדה של היועץ המשפטי הוגשה לבית המשפט, ועל בית משפט לומר את דברו. שנית, גם אם תתקבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה על ידי בית המשפט, הרי שבסופו של דבר מדובר בפרשנות לתכנית, וכידוע תכניות ניתן לשנות.....

בכל מקרה תהא התוצאה הסופית אשר תהא, בעצם קריעת המסיכה מעל תמ"א 38, וההבנה שמדובר כאן בתכנית להתחדשות עירונית במסווה של תוכנית לחיזוק מבנים כבר הושגה מטרה אחת חשובה, והיא התובנה שבעצם אין בישראל תוכנית אמיתית להתמודדות עם רעידות אדמה באזורי הסיכון......

28 בפבר׳ 2015

לא כל יום פורים

הימים שבין דו"ח מבקר המדינה בעניין משבר הדיור, לבין פורים, הם הזדמנות מצוינת להסיר את המסיכה והתחפושת מתמ"א 38.
תמ"א 38, כזכור, היא תוכנית לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה. זו מטרתה, כך היא תוכננה ולכך היא נועדה. אלא, שבעידודם של לא מעט גורמים, יזמים מכאן, ומוסדות תכנון משם, עטתה על עצמה התמ"א, תחפושת של תוכנית מתאר ארצית להתחדשות עירונית, על אף שהיא אינה כזו. היא בדיוק ההיפך מזה. תוכנית לחיזוק מבנים, רואה מטבע הדברים את המבנה היחיד שאותו צריך לחזק. היא אינה רואה את הסביבה העירונית שהבניין חלק ממנה. יותר מכך, תמ"א 38, היא תוכנית אנטי התחדשות עירונית, מפני שהיא מקבעת מבנים ישנים במקומם, גם אם הבנין נהרס ונבנה מחדש. התחדשות עירונית אמיתית מחויבת לאפשר הריסת שכונות שלמות ובניית מתחמים חדשים במקומם, הכוללים, תשתיות ומבני ציבור חדשים ועדכניים, ותמ"א 38 מסכלת מטרה זו.
לתמ"א 38 היה פשוט מזל. היא הייתה במקום הנכון ובזמן הנכון, וכשמשבר הדיור הלך והחריף, היא הייתה הכלי הזמין היחיד בשטח, שדרכו אפשר היה ליצור יחידות דיור. מה לזה ולחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה ? כלום. חס וחלילה שלא יקרה. טפו טפו טפו, אבל אם תהייה פה רעידת אדמה, אני יכול כבר עכשיו לכתוב את תמצית דו"ח המבקר על הטיפול הכושל בחיזוק מבנים בכלל ובאזורי סיכון בפרט. אבל שבעתם דוחות, וחוץ מזה את סגנון הכתיבה היבש של דוחות המבקר לא באמת קל לחקות.
לכן אחרי דו"ח המבקר, ומיד אחרי פורים, צריך להסיר את המסיכה מתמ"א 38, לפוצץ אץ הבלון הזה, ולראות אותה רק בהקשר הצר שלה. אסור לאפשר את קידומה מקום בו יש פוטנציאל להתחדשות עירונית מהותית יותר. אין גם מקום, להרחבתה, אלא בעיקר ביחס לאזורי סיכון בפני רעידות אדמה. במקום זאת, יש לקדם תוכנית מתאר ארצית שתקבע עקרונות להתחדשות עירונית, תמריצים לקידומן של תוכניות מפורטות כאלה, וסילוק יד של רמ"י, מכל אמירה ביחס לתכניות אלה.

גירסה של פוסט זה פורסמה בדה מרקר, והנכם מוזמנים לקרוא אותו במקור על ידי לחיצה על קישור זה.