על צפיפות ותשתיות ציבוריות עירוניות

1.           בפסק הדין בעניין דני אלוני ואח' נ. ועדת העררים, שנפסק לאחרונה, עורך בית המשפט דיון ארוך בסוגיית הצפיפות העירונית.

בעתירה, שלמען הגילוי הנאות, הובלה על ידי הח"מ, מנתח בית המשפט באריכות את מדיניות הציפוף הארצית, ומגיע למסקנה כי זו נבחנה ויושמה כהלכה, לפיכך הוא מוצא לנכון מטעמים אלה (ואף אחרים) לדחות את העתירה.

יש לשבח את בית המשפט על עצם נכונותו להיכנס לסוגיות "התכנוניות" שעלו בעתירה ואף עשיתי זאת בפומבי, על אף שבית המשפט החמיץ, לדעתי הלא אובייקטיבית, את הטיעון המרכזי של העותרים בהקשר זה.

אינני יודע אם על פסק הדין יוגש ערעור, אבל למרות זאת בחרתי לשתף, את מעט הקוראים של הבלוג, באחת הסוגיות שהועלו בהרחבה בסיכומי העותרים, ושלא מצאו ביטוי, מספק, בדיו בפסק הדין עצמו.

כוונתי ליחס שבין צפיפות ותשתיות ציבוריות עירוניות

2.           אחד הכלים אותם הפעילה המדינה במאבקה (הלא מוצלח) כנגד מחירי הדיור הגבוהים, היה הכלי של הסכמי הגג. הטעם לכך ברור. למדינה היה ברור שלא ניתן להגדיל את הצע המגורים, מבלי לממן את התשתיות הציבוריות הכרוכות בכך. למדינה ברור שלרשויות מקומיות (למעט אולי במדינת תל-אביב), אין, מתוך תקציבי הפיתוח שלהם, ומתוך היטלי הפתוח שהן גובות, את היכולת לממן את כלל התשתיות הציבוריות העירוניות הנדרשות בזמן אמיתי כדי להבטיח את הקמתן של שכונות המגורים, "המיוצרות", בהמוניהן, על ידי מכונת התכנון של הותמ"ל. לכן, ברור שכדי לצופף את מרכזי הערים צריכה המדינה להסדיר את מימון התשתיות. לכן הסכמי הגג. כאן בדיוק נשאלת השאלה, כיצד מגדילים את הציפוף, ללא הסכמי גג ? מבלי שהמדינה מבטיחה את הקמת התשתיות הציבוריות העירוניות, ביחס לתוכניות מתאר מקומיות מפורטות שהיא כופה באמצעות הועדות המחוזיות על רשויות מקומיות ?

יודגש, אינני מדבר על תכנון פרוגרמטי. כאן יש להניח שהדברים נעשים. אני מדבר על מימון ויישום הפרוגרמה.

במילים אחרות, איך מוסדות התכנון ששוקלים שיקולים תכנוניים, יודעים להבטיח, שכל יחידת מגורים מתוכננת פוגשת לעת השלמתה את בית הספר המתאים, תשתיות הביוב, והגן הציבורי?

3.           תמ"א 35, מסמך העל לעניין מדיניות הצפיפות הארצית, קובעת ערכי צפיפות מינימליים, אך אינה קובעת ערכי צפיפות מקסימאליים. האם משמעות הדבר הינה ש"השמים הם הגבול"? האם בהעדר מגבלה מקסימלית לצפיפות ניתן על כל חלקה פנויה, בעידן שלאחר תיקון תמ"א 35, לתכנן מגדלים שראשם בשמיים, ללא כל הגבלה על מספר יחידות הדיור? כמובן שלא.

תמ"א 35, אינה קובעת את לוחות הזמנים להגדלת הצפיפות, ואינה קובעת כי יש להגדיל צפיפות ללא תכנון. לא ניתן לאתר בתמ"א 35 ולו הוראה אחת לפיה, מעתה ואילך, חובה, בכל חלקת קרקע פנויה המצויה בעיר פלונית, להעמיס יחידות דיור לרוב, ללא ראייה כוללת.

4.           המגבלה על הצפיפות נובעת מפרמטר אחד פשוט – כושר הנשיאה של התשתיות

כושר הנשיאה של קרקע פלונית מוגבל בקיומן של תשתיות פיסיות, דוגמת כבישים, מט"שים, שטחי ציבור, מבני ציבור ושטחים פתוחים. כושר הנשיאה תלוי גם ביכולותיה של הרשות המקומית לייצר מקורות הכנסה משטחי תעסוקה, על מנת לתמוך בתוספת התשתיות הנדרשת, להקימן ולתחזקן ברמה סבירה ובהתאם לכל דין. הוא גם תלוי בשווי הקרקע בישוב ובהכנסות מהיטלי השבחה, הנגזרים אף מסוג הבעלות על הקרקע.

5.           מאחר ולעיר נתונה או ליישוב נתון אין יכולת לסלול כמות בלתי מוגבלת של כבישים, להקצות כמות בלתי מוגבלת של שטחים פתוחים לרווחת הציבור וכן הלאה – הרי שתשתיות ציבוריות, לרבות יכולת הקמתן ותחזוקתן, הן משאב ציבורי מוגבל אשר יש לחלקו בין חברי הקבוצה הנתונה, קבוצת התושבים החיה בעיר.

חלוקה זו צריכה להיעשות לא בשיטה של "כל הקודם זוכה", אלא בשיטה של צדק חלוקתי. אשר לגביו נפסק בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25:

"עניינו של ערך זה בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים, חברתיים ואחרים. החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים.

[...]

הערך של צדק חלוקתי הינו ערך כבד משקל, אשר כל רשות מינהלית חייבת לתת לו משקל ראוי בכל החלטה שלה בדבר חלוקת משאבים ציבוריים.

בהקשר זה יצויין כי למשפט תפקיד חשוב בכל הנוגע לפיקוח על החלטות שעניינן חלוקת עושר בחברה, וכי תפקיד זה הוא לפתח מערכת נורמטיבית המבטיחה כי החלטות בעלות השלכות חלוקתיות יהיו תוצאה של הליך צודק ופתוח..."

לטעמנו, הקצאת התשתיות הציבוריות צריך לבצע תוך ראייה כוללת של כלל הדרישות בישוב, ועל פי שיקולים וקריטריונים שוויוניים בין כלל השחקנים, בשים לב להתפתחות הישוב, ומתוך הנחה שלא כל מ"ר בישוב יולבש בשלמת בטון ומלט.

(אגב – גם נתן אלתרמן בשירו "שיר בוקר" מצביע על כך ששלמת בטון ומלט, צריכה לבוא יחד עם מרבדי גנים. הנוסח המדויק של מילות השיר הוא: "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים").

עיקרון הצדק החלוקתי בפרישת צפיפות הדיור ברחבי העיר, צריך להשתקף בתכנית כלל יישובית. בתוכנית כזו, חישוב הצפיפות יעשה בהתאם לנדרש בתמ"א 35 לגבי כלל שטחי העיר המשתתפים בתכנית. ככל שלא כך נעשה, יוצר מוסד התכנון נגיסה לא שוויונית של המשאב המוגבל של תשתיות הציבוריות.

6.           בפסק הדין דן בעניין אלוני בית המשפט בהרחבה בסוגיה של יחסי שלטון מרכזי ושלטון מקומי, זאת משום שגם הרשות המקומית, התנגדה לתוכנית. הטענה של הרשות המקומית ובמיוחד של העומד בראשה, היתה לא כנגד הציפוף, אלא כנגד חלוקתו ברחבי העיר. תמ"א 35, מטילה על ערים חובת ציפוף, על בסיס כלל עירוני, ולא קובעת אם בשכונה אחת יוקמו צמודי קרקע ובאחרת גורדי שחקים. חוק התכנון והבנייה מאפשר לערים, באמצעות תוכניות כוללניות, לקבוע איך הן תראינה וכיצד הן תעמודנה ביעדי הציפוף. היכן ישקיעו מאמץ בפיתוח תשתיות ציבוריות והיכן לא.

לכן, כשבאה רשות מקומית, וטוענת כי אין מקום לאשר תוכנית, יש להקשיב לה.

בעניין אלוני, חרף הדיון העקרוני בשאלות של צפיפות, בחר בית המשפט שלא לדון בשאלה כיצד יתחלק נטל הצפיפות, בין תושבי העיר, ולא להקשיב לרשות המקומית, בין היתר משום שלעיר אין תוכנית כוללנית.

גם אם צדק בית המשפט, האם זה נתון המאפשר לפעול על פי עקרון של כל הקודם זוכה? האם נכון לאפשר ליזמים זריזים לנגוס מעוגת התשתיות על חשבון יזמים אחרים? האם נכון לאפשר ליזמים להקים פרויקטים חדשים מבלי לבחון כיצד אלה משפיעים על פרויקטים של התחדשות עירונית, שמתחרים על אותם תשתיות ציבוריות?

אכן, שאלות לרוב, לא לכולן יש תשובות ברורות, אינני בטוח שפסק הדין הוא כלי קיבול לעסוק בהן, אבל גם מוסדות התכנון לא ממש עסקו בהן, וכפי שכתבתי במקום אחר, תם ולא נשלם.....

"פה זה לא רוסיה ואתה לא פוטין" – סיכום הבחירות לרשויות המקומיות

אם יש מאפיין בולט בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו השבוע, הרי הוא זה שבציטוט שבכותרת מדבריה של אופירה אסייג. הסלוגן של מספר מערכות בחירות קודמות "מושחתים נמאסתם", הוחלף "בפוטין הביתה". הציבור הוכיח שלא מרתיע אותו לעצום עיניים, או לסתום את האף, ולבחור במועמדים שמעל ראשיהם עננה של חשדות. לעומת זאת, הציבור מאס באלה שנתפסים כפוטין מקומי. באלה בעלי השררה. אלה שהשתכרו מכוחם, אלה המנותקים מרוח המקום, אלה שאינם מתחברים לאינטרס הציבורי הרחב והחמחמק שמגדיר את הקהילה היישובית ככזו, ובעיקר אלה שאינם רגישים מספיק לבאאז הציבורי.

קחו את נהריה, וראו כיצד ציבור שלם של "כפויי טובה" (לגישת ראש העיריה היוצא) החליט להחליף את ראש העיר שהשליט כלפיהם טרור לתחושתם. הדרימו לחיפה, וראו כיצד אדם חזק וכריזמטי, אינו מצליח להביא לתושביו בשורה חדה ועקבית בנושאי איכות הסביבה והתשתיות, ומוצא על כן את דרכו אל מחוץ ללשכת ראש העיריה. וראו את בית שמש. כיצד ציבור שלם בעיר בעלת רוב חרדי דתי בוחר דווקא באישה, שאסור להביט בתמונתה, אך מציגה חזון של חינוך, פיתוח ועשיה, שיחליף את ההסתגרות וההקצנה שדרדרו את המקום בעשור הקודם.

לעומת זאת ראו את תל אביב, באר שבע ונתניה. ראשי הערים החזקים שבו ונבחרו, לא בגלל שהם חזקים, אלא בגלל שהם הצליחו להראות לציבור שהם אינם פוטין. הם אכן מנצלים את כוחם, אך זאת למען המכנה הכללי המשותף והרחב של אוכלוסיית עירם, והציבור חש בזאת.

התופעה של "פוטין הביתה", באה לידי ביטוי גם בבחירות למועצות הערים. העיתונות הארצית פחות עוסקת בנושא ולכן קשה לעשות כאן חתך רוחב, אבל הסיפור של רמת השרון, שמוכר לי יותר, מצביע על אותה מגמה.

רמת השרון מוכרת בציבור כפרבר עשיר ומפונק של תל אביב. "סמולאנים". בשנים האחרונות החלה בעיר תופעה של הדתה. תושבי העיר, בעלי השקפת עולם המקבלת את האחר, חיו עם זה בשלום, ואולם זאת עד לנקודה בה החל להתברר כי האחר אינו מקבל את הנוכח. עד לנקודה בה הובהר כי ההדתה ברמת השרון היא תהליך מאורגן ומסודר, המשפיע בצורה כזו או אחרת על אורח החיים העירוני, והנעשה בכוונת מכוון. על רקע זה, החלו פעולות מחאה מצד תושבים בעיר, אלא שראש העיר לא רק שלא ספר את אותה קבוצה, אלא אף לא קלט את המסר שהיא מובילה. את אותו באזז ציבורי עליו דיברנו. כחצי שנה לפני הבחירות, החליטה אותה קבוצת תושבים לעשות מעשה ולרוץ לבחירות למועצת העיר. והנה, חצי שנה לאחר מכן, הפכה הקבוצה הזו, הבלתי מפלגתית, הבלתי מאורגנת והבלתי ממומנת, להיות הסיעה הגדולה במועצת העיר, ולהיהפך לגורם שכל קואליציה עירונית תיאלץ לחבק. היא הצליחה להוציא ביום הבחירות אלפי אנשים מאדישותם ולגרום להם לשלשל לקלפי פתק שבו מסר חד וברור לקברניטי העיר: "אנחנו הריבון. אתם נבחרתם לפעול בעבורנו, ולא על מנת לשרת אינטרסים זרים לעיר. לכן כשמראים לנו שאתם פועלים במעשה או במחדל, למען אינטרסים אחרים, נחליף אתכם, בטרם יהיה מאוחר מידי". "פה זה לא רוסיה".

המסקנה הראשונה מכל אלה היא שהציבור הרחב מרגיש מתי עובדים בעבורו ומתי עובדים כנגדו. זה לוקח זמן, וככל שהציבור גדול יותר נדרש זמן ארוך יותר, אבל בסוף כשקם גורם ומראה ומוכיח לציבור כי נבחריו מנצלים את כוחם, תוך שלמעשה הם בוגדים במה שנתפס על ידו כאינטרס החשוב לציבור בכללותו, הוא יצא מאדישותו ויחליף אותם, אם יהיה במי להחליף.

המסקנה השנייה היא שבבחירות הכלליות המשחק שונה לגמרי. בעוד שבקהילות קטנות יחסית, ניתן לזהות נושא משותף שחשוב לחלק רחב מהציבור ושמבחינתם חריגה ממנו היא להיות או לחדול, הרי שלא כך במדינה כולה. המספר הגדול של המשתתפים, הגישות הדעות והאמונות השונות הרווחות בציבור, החלוקה השבטית, בצירוף עם שיטת הבחירות השונה, מקשות על גיבוש אינטרסים אחידים וייחודיים, וגורמות להתפזרות רחבה של הדעות סביב מסרים המומים. לכן הניסיון של מומחים למיניהם להסיק מהבחירות המקומיות על הצפוי בבחינות הכלליות הוא שגוי.

אם, למרות האמור, מישהו יבקש לגזור מסקנות כלשהן מהבחירות המקומיות לבחירות הכלליות, אז אלה הן: ראשית לא בגלל שחיתות יוחלף השלטון, או השליט. שנית, בגלל שיטת הבחירות, רק אם תתגבש בקרב קבוצת תומכי השלטון מסה קריטית שתחוש שהשלטון עובד כנגד האינטרסים הבסיסיים החשובים לקבוצה. רק כאשר יקומו באותה קבוצה הרבה "משעממים" כאורנה פרץ, ורק אם יחלחל המסר של אופירה אסייג, רק אז פוטין ילך הביתה.  

נוסיפה קיסם למדורה

על רקע המתח בין התכנון הארצי לבין התכנון המקומי, אושר בימים האחרונים תיקון לחוק התכנון והבניה, המאפשר לועדות מחוזיות להכין תוכניות לגבי מרחבי תכנון מקומיים.

משמעות הדברים הינה, שרשות מקומית "סוררת", כלומר כזו, שלא תהייה מוכנה להוסיף יח"ד לתחומה, תיאלץ לקבל תכתיבים של השלטון המרכזי, באמצעות תוכניות מתאר מקומיות שיאושרו בעיר כנגד רצונה של העיר עצמה.

עד היום קבע חוק התכנון והבניה, כי "משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפיתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית)", הם הרשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת.

במסגרת תיקון 118 לחוק התכנון והבניה, הוספה גם הועדה המחוזית לרשימת המוסמכים להגיש תוכנית מתאר מקומית או מפורטת, וכך נקבע: "ועדה מחוזית רשאית להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת, שהן בסמכות ועדה מחוזית, אם התקיים אחד מאלה:......." הסעיף מונה מספר תנאים להפעלת הסמכות. לעניננו, מעניין התנאי הבא שבסעיף 62 א (ב3)(3) (ב) לחוק: "(ב)   הוועדה המחוזית הודיעה לוועדה המקומית על כוונתה להגיש תכנית, ככל שלא תוגש על ידה תכנית בשטח האמור בתוך פרק הזמן שנקבע לכך בהחלטת הוועדה המחוזית, והוועדה המקומית לא הגישה תכנית כאמור בתוך אותו פרק הזמן".

אפשר להניח כי המקרים בהם הועדה המחוזית תוציא כסף מתקציבה להכין תוכנית, יהיו נדירים (למרות שבמקרים כאלה, בטח יופעל סעיף 69(12) לחוק). לכן, עיקר חשיבותו של הסעיף, בכך שהוא סוג של אקדח מאיים על הרשויות המקומיות לפיו, אם לא תתכננו, אנחנו נתכנן בעבורכם, ותאמינו לנו, זה יעלה לכם יותר.

המאבק הזה הופך להיות מעניין, משום שלמאבק, שבין השלטון המרכזי לזה המקומי, נכנס, ממש בימים שבהם פורסם התיקון לחוק, מוקד כח שלישי, של התארגנות תושבים, חוצה ישובים. ועד הועדים הזה, המובל על ידי אד' אורנה אנג'ל, מירית שקד ואח', הצהיר שמטרתו המוצהרת להיאבק בתוכניות הבנייה הממשלתיות. על פי התקשורת, מונה ההתארגנות כבר 25 ישובים, ואם הועד הזה, לא יתמסמס, כדרכם של מרבית ועדי הפעולה, בשל מחלוקות פנימיות ו/או קשיים תקציביים, הוא יכול להיות גורם רלוונטי במאבקים אלה, בדרך לאיזון חדש שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.

האוטובוס הצהוב

פעם סיפר לי ראש מועצה אחד, נהג אוטובוס צהוב בעברו, שלהוביל מועצה זה כמו לנהוג באוטובוס, בהבדל אחד, באוטובוס כשאתה רוצה להאיץ אתה לוחץ על דוושת ההאצה, כשאתה מבקש לעצור, אתה לוחץ על דוושת הבלם.

לעומת זאת כשאתה יושב על כסא ראש המועצה יש לך רק את דוושת הבלם....

את החוכמה הזאת היטיבו להבין במטה הדיור, וברשות מקרקעי ישראל, ואם תרצו, זהו הרעיון שמאחורי הסכמי הגג. המדינה הבינה שאם לא תשתף פעולה עם ראשי הרשויות המקומיות, הם ילחצו על הברקס. אולי הם לא יוכלו למנוע אישורם של פרויקטים, אבל הם  בוודאי יכולים לעצור אותם או לפחות לעכבם.

השבוע התבשרנו שהגב' דלית זילבר, נבחרה לראשות מנהל התכנון במשרד האוצר. על סדר יומה לא מעט נושאים בוערים, אך רק  אחד מהם ביקשנו להזכיר, את מה שכינו ב"גלובס"  כ"מרד הערים".  ביטויו בהתנגדות של ערים חזקות באזור השרון לתוכניות כוללניות בתחומן, אבל לא רק בכך. ביטויו גם במספר עררים שהגישו עיריות שונות למועצה הארצית, על מנת לווסת את הבניה בעיר על פי קביעת הרשויות המקומיות ולאו דווקא על פי תכתיבי הועדות המחוזיות.

ברור לחלוטין שבמשחק הכוחות והסמכויות, ידן של הערים על התחתונה בכל מאבק תכנוני, והועדה המחוזית, כמו גם המועצה הארצית, יכולות לכפות על הערים תוכניות שהן אינן רוצות בהן. אבל התוכנית היא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתה. כאמור, ראש העיר יושב על הבלם, יש בידו לא מעט כלים על מנת להקשות על כל יזם, והוא ישחרר את הבלם רק אם יבין שיש לו גיבוי ציבורי מהאוכלוסייה שבוחרת בו. במשחק של הורדת ידיים, כולם מותשים. אין מנצחים. הפער בין מספר היחידות המתוכננות לבין מספר היחידות שבביצוע, אינו נובע רק מסיבה זו, אך היא בוודאי חלק מההסבר.

לכן, בין משימותיה של דלית זילבר מצויה גם המשימה ליצור דיאלוג ושיתוף עם הרשויות המקומיות. לרכוש את אמון הציבור, שראשי הערים הם נציגיהם. היא צריכה להשתחרר מהצעות הזויות וכוחניות כמו ביטול זכות ההתנגדות. היא חייבת למצוא נקודת איזון ראויה בין הצורך והחובה החוקית על פי תמ"א 35 לצופף את הערים, לבין הצורך, הבא מן הערים עצמן, לשמור על מרקמי הערים ואופיין. עליה להפעיל את הכח והסמכויות הרבות שבידיה, בתבונה, על מנת לשחרר את הבלמים ....

המודל הסיני - המלצות צוות 90 הימים.

זהו הפוסט ה - 100 של המרפסת. לכבוד הארוע חשבנו לפרסם פוסט חגיגי. אבל, בעוד אנו מתלבטים - אם לכתוב על נתוני הצמיחה של הבלוג במהלך למעלה מהשנתיים וחצי האחרונות (מספר הקוראים שלו, שהם אני ועוד שניים, שכנראה נכנסים כל פעם מחדש ומריצים את המונה) או לחזור אל פוסטים נבחרים - בעוד כל זה קורה, פורסמו המלצות צוות 90 הימים שמינתה הממשלה.

"תוכנית אחת ועדה אחת", זהו הקופירייטינג של צוות 90 הימים, ובבלוג שעוסק בתכנון ובניה, אי אפשר לחגוג כשמתפרסמות כאלה ססמאות. לכן, מאחר וכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ומי כמו קוראי הבלוג הזה יודעים זאת, את החגיגות נדחה למועד אחר, והיום נעסוק בהמלצות הצוות.

חשוב להדגיש שאת ההמלצות המלאות טרם ראינו, ויתכן שנגלה, שהן נפלאות. אבל, בינתיים, הצוות הסתפק בפרסום ססמאות ואנו נשיב לכך בפרסום כמה ססמאות משלנו.

קיימת אגדה אורבנית, על המודל התכנוני הסיני. על פי האגדה, בסין, כשרוצים לתכנן פרויקט גדול, מגיע הפקיד הממשלתי המוסמך, ומודיע למיליוני הכפריים שיושבים על ציר הדרך המתוכנן ומעבדים את שדותיהם, כי עוד שלושה ימים הם לא שם. מי שבכל זאת נשאר, מועלה על משאית ומוסע משם ליעד רחוק...

אין לי מושג מה אמת ומה אגדה בסיפור הזה. אני רוצה להניח שגם בסין, לפחות זו של היום, סוג כזה של "ניוד" אוכלוסיות, אינו אפשרי. בכל מקרה נזכרתי בסיפור כששמעתי על המלצותיו של הצוות. נזכרתי בסיפור משום שלטעמי, תכנון אינו מתמקד רק בתוצאה אלא גם בדרך. התכנון בשיטת המודל הסיני, אם זה קיים, הוא תכנון ממוקד תוצאה. הוא אינו מתייחס בכלל לדרך. הוא אינו מחויב בכלל לבלמים והאיזונים שכל תכנון ערים מודרני מחויב אליו. הוא אינו מחויב בכלל לשמירת זכויות קניין, לצדק סביבתי, להגנה על זכויות סביבתיות וזכויות חברתיות. לכן, התכנון בשיטה הסינית אינו תכנון המתאים לשיטת התכנון במדינות דמוקרטיות, בכלל ובישראל בפרט.

אפשר להסכים על כך שבתכנון בישראל של העשור האחרון, המחויבות לדרך גברה על המחויבות לתוצאה. יתכן שכתוצאה מכך, האיזונים הקיימים בחוק הופרו, ונקודת האיזון הוסטה למקום לא נכון. ניתן גם להסכים על כך שכתוצאה מהשינוי בנקודת האיזון התכנוני, נוצר מחסור בהיצע של יחידות דיור, ועל כן יש מקום לתיקון בחוק, ולאיזון והתאמה מחדש של המנגנונים הקבועים בו. למטרה זו בדיוק מקודמת הרפורמה בחוק. הנסיון לעשות רפורמה מקיפה המשנה את החוק לחלוטין - נכשל. כעת מצויה בהליכי חקיקה רפורמה אחרת ששמה לה למטרה לא להחליף את החוק, אלא להכניס בו שינויים. לפתוח סתימות. להסיר חסמים. הרפורמה הזו קיבלה רוח גבית ממרבית הגורמים המקצועיים העוסקים בתחום, והליכי החקיקה שלה החלו להתקדם, אז למה לקלקל ??

הצעת צוות 90 הימים היא קלקול. לא ניתן להבין ולא ניתן לקבל מצב בו מחד מובלת רפורמה חשובה שבבסיסה ביזור סמכויות תכנון, והורדת סמכויות תכנון לשלטון המקומי, ומצד שני מבקשים להציג רפורמה מקבילה, שלפחות על פי הקופירייטינג שלו, מבקשת לייצר את מוסד התכנון הכי ריכוזי במזרח התיכון. 

בהצגת שתי רפורמות מנוגדות במקביל, עלול משרד הפנים, לאבד את האשראי הציבורי שהוא מקבל על הצעת תיקון 102 לחוק - חבל.   

מעבר לכך - נניח שמה שפורסם ביחס להמלצות הצוות נכון, וכדי לקדם את הרעיון של "תוכנית אחת ועדה אחת, הולכת הממשלה להליכי חקיקה. לא ברור מדוע. היי חברים, תקראו את החוק הקיים. יש היום ועדה אחת, שקוראים לה "המועצה הארצית לתכנון ולבנייה". הועדה הזו, מוסמכת לאשר כל תוכנית, אפילו ברמה מפורטת, ויכולה אגב כך לשנות כל תוכנית אחרת. הועדה הזו לא שומעת התנגדויות, אם כי מנהלת הליך שמוע, ואין עליה כל זכות ערר. יותר מכך, על החלטות הועדה הזו אי אפשר להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אלא לבג"צ בלבד, שעל החלטתו כידוע אין ערעור. אז חברים רוצים "ועדה אחת תוכנית אחת", יש לכם כזו.

מכיוון שאלה הם פני הדברים, ומכיוון שאני לא "חושד", בחברי הצוות שאינם יודעים לקרוא את החוק ואינם מכירים את הסמכויות שמוקנות בו מתגנב לליבי החשש שבעצם הסיסמה שפורסמה, "תוכנית אחת ועדה אחת", היא סיסמה חלקית לבד, ואילו את כוונתם האמיתית של חברי הצוות, לפחות חלקם, ניתן לסכם בסיסמה אחרת, שהיא "תוכנית אחת ועדה אחת - הרכב אחר". 

כלומר מאחר והאפשרות החוקית ל"תוכנית אחת ועדה אחת", למעשה קיימת, אי אפשר להמנע מלחשוב על כך שהרצון להקים מוסד תכנון מקביל למועצה הארצית לתכנון ולבניה, נובע, מהרצון להחליף בדרך אלגנטית את ההרכב של המוסד, על ידי יצירת מוסד חדש מקביל בסמכויותיו. לכך אסור לתת יד.

כידוע המועצה הארצית היא גוף גדול, הפועל גם במסגרת ועדות משנה, וכולל בתוכו ייצוג של מגזרים שונים בחברה הישראלית, האמורים לייצר החלטות מאוזנות. במועצה הארצית קיים ייצוג הולם לשלטון המרכזי, ובצידו, נציגי שלטון מקומי, נציגי גופים ירוקים, נציגים של ארגונים מקצועיים ועוד. אין כל בטחון שכל תוכנית שתובא למוסד התכנון הזה, תקבל על ידו "אור ירוק". המועצה הארצית איננה (בדרך כלל) חותמת גומי, ולכן הפתרון הקל הוא למנות לה גוף מקביל, הכולל ייצוג פחות בעייתי, ושבעלי התפקידים בו לא יהיו כאלה המחויבים למסורת של המועצה הארצית.

מוסד חדש כזה , "עוקף המועצה הארצית" יהווה את מכונת הייצור של קרקעות מתוכננות בעבור הממשלה, אך במהותו הוא אנטי מוסד תכנון. הוא כלי תכנון שמאפייניו יותר דומים לשיטה הסינית מזו הישראלית, ואם בססמאות עסקינן, מוסד תכנון כזה, הוא סוג של "בלי בג"צ ובלי בצלם" תכנוני.

כשמסתכלים על המלצות צוות 90 הימים אי אפשר שלא להתייחס גם לתוכן הסמכות. תכנון של מגורים בהיקפים שלא יפחתו מ - 500 יח"ד. אין דבר כזה. תוכניות גדולות מחייבים תשתיות. תשתיות ביוב, תשתיות כבישים, תשתיות חינוך, אזורי תעסוקה. אי אפשר לתכנן יחידות דיור בלי תכנון כל מעטפת התשתית, בלי תקצוב כל מערכת התשתית, בלי שיתוף פעולה של כלל הגורמים הרלבנטיים, ובראש ובראשונה הרשויות המקומיות, שעליה עומד ליפול התיק, של ניהול אזורי המגורים החדשים לאחר אכלוסם. אין ספק, שחייבים להגדיל את הצע הדיור, אבל, והנה לכם עוד סיסמה, לא בשיטת "זבנג וגמרנו". "לאט לאט". "סיגה סיגה".

והנקודה האחרונה היא תפקידה של רשות מקרקעי ישראל. האמת היא שעל כך צריך בהזדמנות לכתוב פוסט נפרד. תוציאו את רשות מקרקעי ישראל מהמשחק. אין ולא צריכות להיות לרשות מקרקעי ישראל סמכויות תכנוניות. היא צריכה ליזום תכנון אך אין היא יכולה להיות חברה בגוף המאשר תכנון. זה אינו חלק מהמנדט שלה. זה כמו שמשרד האוצר יחליט על שיעורי הריבית שבסמכות נגיד בנק ישראל. זה פשוט עקום.

נסכם כך:

ראשית - זה לא יהיה תקדים, אם המלצות הצוות יגנזו כמו המלצות של צוותים קודמים, אלא שמקרה הזה, זה יהיו אפילו מוצדק.

שנית - אכן ניתן לייעל באמצעות חקיקה את עבודת המועצה הארצית, כולל לתת סמכויות ייזום לרמ"י לתכניות גדולות שידונו במישרין במועצה הארצית, אבל להחליף את הרכבה תחת כסות של חוק חדש, אסור.

שלישית - פיזרנו סיסמאות לכל אורך הפוסט ומתבקש שנסיים בזו המתאימה מכולן : "תזהרו לא לשפוך את המים עם התינוק".