תובענות ייצוגיות מנהליות

ראו את התרחיש הבא.

בתוכנית חדשה שיזמה רשות מקרקעי ישראל, על חטיבת קרקע במרכז הארץ ביעוד חקלאי, ש 80% ממנה בבעלות מדינת ישראל, והיתר בבעלות פרטית, אושרו 1000יחידות דיור. הועדה המחוזית שאישרה את התכנית, יחד עם הוראות איחוד וחלוקה, הקצתה את הזכויות בהתאם ליחס הנ"ל, כלומר - 80% למדינה ו- 20% ל"פרטיים". הפרטיים, עצמם מחולקים לעשרות רבות של בעלים, ביניהם מתקיימת חלוקה לא שוויונית. אחדים נכנסו עם כמה עשרות דונמים לתכנית, ואילו לרוב יש "דונם פה דונם שם", ואף פחות מזה. כך גם ליעל, גיבורת הסיפור שלנו, שירשה שלושה דונם, אותם עיבדו אבותיה, ושבזכותם הוקצתה לה קרקע במושע בתכנית החדשה, ל-  6.74 יחידות דיור. יעל הגישה התנגדות לתכנית, משום שחשה שההקצאה מקפחת אותה, מסיבות רבות, אשר אינן חשובות לסיפור הנוכחי. התנגדותה, כדרכן של התנגדויות בכלל, וכדרכן של התנגדויות לתכניות של המדינה בפרט – נדחתה. יעל כדרכם של מתנגדים, ביקשה לעבור לשלב הבא, אבל אז, לאחר ששבה ובדקה את החלוקה עם שמאי מקרקעין, מצאה כי התוספת של 0.24% ליחידות הדיור שתקבל, אם יתקבלו טענותיה, אינה מצדיקה את עלות ההליך, שכ"ט השמאי ועורך הדין, עלויות ניהול המשפט, והזמן. יעל ויתרה. כמוה ויתרו גם כל היתר. התוצאה היא שבסיכום הכולל זכתה המדינה בתוספת של כמה יחידות דיור על חשבון הפרטיים, רק משום שאלה, אינם מאורגנים, ומשום שלכל יחיד בקבוצה הנפגעת אין תמריץ מספיק גדול לנהל את ההליך.

התרחיש הדמיוני הזה, הוא דוגמה להרבה מאד תרחישים אמיתיים, שאף ילכו ויתרבו עוד יותר, ככל שיתרבו התוכניות הגדולות שיוזמת כעת המדינה, על קרקעות חקלאיות. 
אגב – הבעיה אינה רק בעיה של פרטיים, אלא גם של חוכרים חקלאיים, הזכאים להסכמי השבה עם רמ"י.

לטעמנו התרחשות כזו אינה הוגנת ואינה סבירה.

בעידן בו מאפשרים ליחידים להתארגן ולייצג קבוצות על מנת לתבוע את הנזק המשותף לקבוצה כולה בגלל פגיעה של כמה שקלים בחיוב הריבית על ידי הבנקים, בשל פגיעה סביבתית, או בשל מצג שווא צרכני, יש מקום לטעמנו, לתת כח ליחידים לייצג קבוצות גם בנושא זה בו הפגיעה המצרפית בקניין עשויה להיות עצומה.

כאשר קוראים את סעיפי המטרה של חוק התובענות הייצוגיות, מפליא עד כמה מטרות החוק תואמות את הסיטואציה אותה תיארנו, אבל כאשר עוברים לבחון את תחולת החוק, מתברר מיד שהוא אינו יכול לחול על תביעות מסוג זה. מאידך, כל מי שמכיר בזכות הקניין, ובכוחו המוגבל של הפרט להתמודד מול הרשות, חייב להתחבר לרעיון כי לפחות בתחום הזה, של חלוקת קניין מחדש על ידי המדינה בתכנית, יש לאפשר לפרט הנפגע לפעול בשם הקבוצה הנפגעת, ולתת לו כח לסחוב את כל הקבוצה על גבו.

לכן, אנו מציעים לקבוע בחוק, בשלב זה אך ורק בהקשר של איחוד וחלוקה מחדש, מכשיר של תובענות מנהליות ייצוגיות.

בנסיבות העניין, זהו מכשיר צודק ומוצדק, אבל מאד נופתע אם בעידן הנוכחי מישהו יעצור ויחשוב על לעשות צדק עם יעל, מהסיפור שלמעלה, שכבר יש לה קרקע לכמה יחידות דיור, בעוד שלרוב הבוחרים, אין יחידות דיור בכלל.  

מחסלים את 2016

את שנת 2016 בתחום המשפט, ניתן לסכם כשנת החיסולים.

הראשונה להתחסל הייתה הלכת קנית. במשך שנים רבות התנהל עולם התכנון על בסיס הקביעה השיפוטית לפיה בר רשות על פי הסכם פיתוח מרשות מקרקעי ישראל, אינו חייב בתשלום היטל השבחה לוועדות המקומיות, ואלה זכאיות לגבות רק חלף היטל השבחה מכח סעיף 21 לתוספת השלישית. והנה בשנת 2016 התבשרנו, במסגרת פסק הדין בעניין בר יהודה, כי הגיעה העת לשנות את ההלכה. מעתה והלאה מושווה מעמדם של ברי רשות בהסכם פיתוח למעמד של חוכרים, והם יהיו חייבים בתשלום היטל השבחה, במישרין לוועדות המקומיות.

עוד בטרם הצליחו הועדות המקומיות להבין אם חיסול הלכת קנית, מעשיר את קופתן או מדלל אותה, נחת עליהן החיסול השיפוטי השני של שנת 2016, היא הלכת פרחי ביקל בע"מ. בית המשפט מחסל את הפרקטיקה הנוהגת מזה שנים רבות במוסדות התכנון לדרוש כתבי שיפוי מיזמים, והועדות המקומיות בתגובה, מצהירות על "חישוב מסלול מחדש", ביחס לתוכניות רבות המצויות על שולחנן. אומנם בענין פרחי ביקל טרם נאמרה המילה האחרונה, אבל אין ספק כי המגמה של המחוקק להמריץ את הליכי התכנון באמצעות תמריצים חקיקתיים כאלה ואחרים, ספגה מכה קשה בעקבות פסק הדין.

אבל, דומה כי החיסול המרכזי של בתי המשפט בשנת 2016, לא נעשה בפסק דין, אלא אך ורק ברמזים על מה צפוי להיות פסק הדין, בעניין עתירה שהגישו אדם טבע ודין כנגד הארכת כהונתה של ראש מינהל התכנון בינת שוורץ. לאחר שבית המשפט "רמז", כי עשוי לקבל את העתירה, הודיעה ראש מינהל התכנון לבית המשפט, אגב ניסיונות לגבש פשרה כלשהיא, כי היא מניחה את המפתחות והולכת מהיום למחר, הביתה. ההליך בבית המשפט, והתבטאות השופטים, הובילו להתפטרות הרמטכ"ל באמצע המלחמה, על מחירי הדיור.
ואחרי כל אלה חשוב לזכור. בתי המשפט אוהבים להצהיר כי הם אינם מתערבים בשיקולים תכנוניים.......

"בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים"

לפני לא מעט חודשים כתבתי כאן על מחקר שערכנו, על מנת לבחון את סיכוייה של עתירה מינהלית. להזכירכם, בחנו אז, את כל פסקי הדין שפורסמו באתר נבו בשלוש השנים, 2011-2014, בעניני תכנון ובניה, והגענו למסקנה, כי בממוצע, בכל בתי המשפט המינהליים בישראל, הסיכוי לזכות בעתירה מינהלית הוא25%.

השנה, לקראת, הכנס החמישי לתכנון ולבניה, בניהולו האקדמי של עוה״ד אייל מאמו, בחנו היבט נוסף. מתוך כלל העתירות, אותן בחנו בשנים האמורות, הוספנו ובדקנו כמה עתירות הוגשו בעניין תוכניות(להבדיל מנושאים תכנונים אחרים). מצאנו כי על פני 3 שנים, בתי המשפט פסקו ב200 עתירות בענין תוכניות. אל מול הנתון הזה בדקנו, באותן שנים, כמה תוכניות אושרו. כאן מצאנו כי בכל רחבי ישראל אושרו בתקופה הנבחנת כ-7500 תוכניות. השוואת הנתונים מלמדת כי רק כ- 2.66 מהתוכניות נבחנו בפני בתי המשפט המנהליים. גם אם נניח שלא כל ההחלטות פורסמו באתר נבו, וכן כי לא מעט עתירות נמחקות על הסף בעצת בתי המשפט, ומאידך חלק מהתוכניות, הינן תוכניות לא משמעותיות, עדיין לטעמנו, הנתון הזה לא פחות ממדהים. יתרה מכך, אם ניקח את ממצאי המחקר שלנו באשר לסיכוייה של עתירה מינהלית וניישם אותו על נתונים אלה, המסקנה שתתקבל היא שיש סיכוי של פחות מאחוז אחד (1%) להתערבות שיפוטית בהליכי התכנון.

המשמעות של הדברים האלה, גם לאחר שאנחנו עושים את כל ההנחות המתודולוגיות המתבקשות היא, שמערכת התכנון פועלת מתחת לראדאר המשפטי. המשמעות היא שהקלישאה המשפטית המקובלת לפיה ״בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים", קנתה לה אחיזה, אולי מעבר לנדרש.

הקושי העיקרי, בהעדר ביקורת שיפוטית הוא בהעדר הרתעה. מערכת מינהלית שלמה ואינטנסיבית, הפועלת ללא בקרה שיפוטית אפקטיבית, והנוגעת בנושאים רגישים כמו זכויות קנין והזכות לחיות בסביבה ראויה, עשויה לגלוש לאטימות ועריצות. לפגיעה במיעוט (לאו דווקא מיעוטים) על ידי הרוב, ולפגיעה בדורות הבאים בשל צורכי השעה. למערכת התכנון, מטעמה שלה, ( להבדיל מטעמם של נושאי התפקיד בה) נדרשת על כן בקרה שיפוטית אפקטיבית, שאם לא כן היא עשיה לדהור ולדרוס בדרכה זכויות יסוד.

הקלישאה, לפיה בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים, צריכה לטעמנו לשוב ולהבחן, לא ביחס לעצם קיומה, אלא ביחס לגבולותיה. מהן אותן גבולות, קשה להגדיר, וזה כמובן נושא שחייב להתפתח מעניין לעניין. בכל זאת, נציע שני מדדים/מבחנים לבחינת היקף ההתערבות בהחלטות מוסדות התכנון.

את המבחן הראשון נכנה ״מבחן הזכויות״. החלטות של מוסדות תכנון הן על פי רוב החלטות מקצועיות. באלה התערבות בתי המשפט צריכה אכן להיות מועטה, בהתאם לכללי המשפט המינהלי הרחבים, אם בכלל. ככל שמוסד התכנון קיבל החלטה בענינים מקצועיים, שהיא החלטה סבירה, בתום לב, שלא משיקולים זרים, ולאחר שבדק את כל הנתונים העובדתיים הרלבנטיים, בית המשפט לא יתערב בה. (ראו פוסט קודם בהקשר זה )אולם, כאשר ההחלטות של מוסדות התכנון חורגות, מתחום המשפט המינהלי אל הענף השני של המשפט הציבורי, הוא הענף החוקתי, צריך בית המשפט, להתאמץ יותר. כאן, בשיח הזכויות בישראל, המומחיות של בתי המשפט איננה פחותה מזו של מוסד התכנון, וכאשר מוסד התכנון פוגע בחופש העיסוק של פלוני, לטובת הקנין של אלמוני, או מכריע בהתנגשות בין זכויות אחרות, לא נכון שלא להתערב בהחלטה על בסיס הלכת אי ההתערבות, שצריכה להשמר בקשר להיבטים המקצועיים של הדיון. במילים אחרות – בית המשפט לא רק שאינו צריך הוא אף לא יכול להתערב בשיקולים מקצועיים של הרשות המינהלית, אך הוא בפירוש צריך ויכול לבחון עד כמה ההחלטות המקצועיות פוגעות, בשם האינטרס הציבורי, באינטרסים פרטיים, ועד כמה משקל הפגיעה הופך את ההחלטה כולה לבלתי סבירה. אם להיות ציורי, לעיתים בית המשפט משחית זמן רב לדיון על גודל האותיות בשלט הפרסום ולדיון במיקום בו הוא הוצב, מבלי לייחס דקה אחת של מחשבה למה בעצם כתוב בשלט.

לעיתים דומה כי בתי המשפט מתבלבלים בין הבחינה המינהלית לבחינה החוקתית. בית המשפט לעיתים נכנס לעיון בתשריטים ולבחינת חוות דעת מומחים, כאשר באלה הוא אמור לא לעסוק. לעומת זאת, לשיח הזכויות בית המשפט כלל אינו נכנס. תוצאת הבלבול הזה של בית המשפט, בין תפקידיו השונים, היא מיעוט העתירות – מיעוט המצביע, בין היתר, על כך שהציבור מבין כי סיכוייו לשנות את החלטת מוסד התכנון, אפסיים.

את המבחן השני נכנה "מבחן הביקורת הפנימית״. על פי מבחן זה, ככל והחלטות מוסדות התכנון, עמדו בביקורת של ערכאות ערר חיצוניות ובלתי תלויות, כך יקטן היקף ההתערבות בהן ולהיפך. כך לדוגמה, כאשר תוכנית מתאר בסמכות ועדה מקומית, שיש לגביה זכות מוקנית להתנגדות, נבחנת על ידי ועדת הערר, ממלאים גופי הביקורת הפנימיים את ״כלי ההרתעה״, ולכן, ומאחר וועדות הערר הן גופים חיצוניים לועדות המקומיות, ובראשן אדם הכשיר לכהונה כשופט, ניתן להניח  שתהליך הבחינה המהותי אכן נעשה. לעומת זאת, כאשר ועדה מחוזית מקבלת החלטות, שלא לדבר על הות״ל והותמ״ל, היקף הבקרה המשפטית, הוא אפסי. הוא נבחן על ידי היועץ המשפטי הפנימי במדדים של חוקי/לא חוקי, בלבד, ובאירועים מסוג זה, עוצמת הנכונות של בתי המשפט להתערב צריכה להיות גבוהה יותר.

הנתונים שהצגנו לעיל, הם נתונים שנבדקו ביחס למערכת התכנון של לפני תיקון – 101 לחוק התכנון והבנייה, ועוד קודם לתחילת עבודת הותמ״ל והגדלת קצב העבודה בות״ל. כאשר מביאים בחשבון את הצטרפותם לתהליך של מוסדות אלה, יחד עם הפחתת מנגנוני הבלימה והאיזון בתיקונים האחרים של החוק, אתה מוצא מערכת שמחפשת מחדש את נקודת שיווי המשקל שלה. לבית המשפט תפקיד מרכזי בכך.

    

הליכה על פי התהום

לפני שבועיים פרסמנו כאן פוסט תחת הכותרת "כסף זו לא מילה גסה". טענתנו שם הייתה כי הענקת זכויות בניה ליזם, שקולה להענקת כסף ליזם. הענקת זכויות בניה ליזם, (כלומר הענקת כסף ליזם), צריכה תמיד להיעשות כנגד הגשמת אינטרסים ציבוריים. כנגד תמורה מתאימה של היזם לציבור. אלה צריכים להיעשות בשקיפות, בתום לב, במידתיות ובשויון, והם לעולם לא מטרת התכנון אלא אמצעי להגשמתו. משהדברים נעשים כך, יש לאפשר אותם ובכך לאפשר את הגשמתן של מטרות ציבוריות שבאופן אחר לא היו מוגשמות. הסיבה שהפוסט נכתב הייתה סדרת ההחלטות של בית המשפט לענינים מנהליים ושל בית המשפט העליון בענין העתירה שהוגשה על ידי גדעון לרמן בענין מגדל נווה צדק, שבסיומן נותרה השאלה הזו ללא הכרעה.

לפני שבוע פרסמנו כאן פוסט, תחת הכותרת "תוכנית המתאר של תל אביב - הפער בין חזון ומציאות", שעסק בתוכנית המתאר של תל אביב, ובמתח המובנה המתקיים בתוכניות מתאר כוללניות עקב הזיקה שיצר החוק בין מהות התוכנית לבין שאלת הסמכות. באותו פוסט כתבנו כך:

"אחד הנושאים המעניינים שמבקשת התוכנית להסדיר הוא נושא "המטלות הציבוריות" עליו כתבנו כאן בשבוע שעבר. בתוכנית  נעשה נסיון "להלבין", ולהטמיע בתוך עולם התכנון, פרקטיקות נהוגות בעיריית תל אביב בהקשר זה, אשר ספק, אם ניתן להסדירן בתוכנית ללא הסמכה מפורשת".

בפוסט שאנו מפרסמים השבוע, אנו מבקשים לקשור בין הדברים ולסגור את המעגל.

שכתבנו על הנסיון להלבין את המטלות הציבוריות כוונו לסעיף 3.1.3 לתוכנית 5000 הקובע כך:

"הועדה רשאית לקבוע בתכנית שטחי בניה העולים על שטח הבניה הבסיסי (להלן: "תוספת שטחי בניה"), בכפוף לאמור בסעיף זה להלן, ובלבד שלא יעלו על מכפלת הרח"ק המרבי בשטח המגרש (להלן: "שטח הבניה המרבי"). הועדה תקבע תוספת שטחי בניה אשר יכולה להגיע עד לשטח הבניה המרבי רק בהתקיים כל התנאים המפורטים בסעיפים קטנים א' עד ד': 

(א) התכנית קובעת הקצאה לשטחי ציבור הנדרשים כתוצאה מתוספת שטחי הבניה כאמור בסעיף .4.1. 

(ב) בהחלטה בדבר מתן תוספת שטחי הבניה נשקלו כל השיקולים הבאים: 

(1) גודל המגרש וצורתו; 

(2) התאמת הבינוי המבוקש, לרבות גובהו, נפחו ועיצובו, לאופי הבינוי המתוכנן בסביבה; 

(3) שימור ככל שיימצאו ערכים לשימור בתחום התכנית; 

(4) התאמת התשתיות לתכנית המוצעת; 

(5) שיקולים תחבורתיים וסביבתיים; 

(6) שיקולים הנובעים מהוראות פרק 5 להלן. 

(ג) התכנית תורמת למרקם העירוני על ידי לפחות שניים מהמרכיבים הבאים: 

(1) תרומה משמעותית לעיצוב העירוני; 

(2)תרומה משמעותית למרחב הציבורי; 

(3) יצירת תועלות חברתיות הנובעות מאופי הבינוי כגון תמהיל יחידות דיור, דיור בר השגה, טיפוס בינוי וכדומה. 

(4)תרומה משמעותית לעיר על ידי הכללת הוראות לשימור אתר בתכנית או הפיכת חניון לכשיר לשימוש כמקלט ציבורי .

 (ד) באזורי ייעוד לתעסוקה, בגין עמידת התכנית בהוראות ס"ק א - ג לעיל ניתן להוסיף זכויות בניה בהיקף של עד מחצית ההפרש שבין הרח"ק הבסיסי למרבי. מעבר לכך ניתן להוסיף זכויות בניה עד למלוא הרח"ק המרבי אם התכנית קובעת אחת או יותר מההוראות הבאות:

(1) תועלת ציבורית מעבר להקצאה לצרכי ציבור הנדרשת על פי סעיף קטן א' לעיל סעיף 4.1, כגון הקצאת קרקע נוספת לשימושים ציבוריים, בניית יחידות דיור בהישג יד, שימור (מעבר לאמור בסעיף קטן ג(4) לעיל) , בניית חניה ציבורית שיכולה לשמש גם כחלק ממערך המיגון הציבורי וכדומה. 

(2)הוראה בדבר מתן זכויות בניה בגין ניוד זכויות בהתאם לתכנית השימור העירונית. 

(3) הוראה בדבר הוספת שטחים לשימושי מלונאות."

הסעיף הזה בתוכנית המתאר של תל אביב הוא לא פחות מהליכה מעל פי התהום, והוא מהווה אתגר לא פשוט לכלל השחקנים במשחק התכנוני.

המאותגרת הראשונה היא עיריית תל אביב עצמה, אשר מעמידה כאן למבחן את הפרקטיקה המקובלת אצלה מזה שנים, ואשר עד עתה לא זכתה לגיבוי משפטי. זהו משחק על כל הקופה. אם תפסיד, תאלץ העירייה להפסיק את הפעלת הפרקטיקה על פיה היא נוהגת שנים ארוכות וסעיף 3.1.3 שצוטט לעיל עשוי להמחק מהתוכנית, ולהותיר את העירייה ללא זכות להתנות תכנון במטלות ציבוריות.

המאותגרת השניה היא הועדה המחוזית. בעניין לרמן, הציגה הועדה המחוזית עמדה ראויה בפני בית המשפט מחד, אך מאידך, הרחיקה את עצמה מההסכמים שבין היזמים לעירייה, וגם לא עמדה על רגליים אחוריות על מנת להאבק על עמדתה. הועדה המחוזית לא הייתה בין המערערות על ההחלטה, ומתוך תוצאת הדיון בבית המשפט העליון, ניתן אפילו היה לחשוב, שהיא מסכימה לתוצאה זו. מעניין יהיה לראות כיצד הועדה המחוזית, שהפקידה את התוכנית כשהיא כוללת את סעיף 3.1.3 , תנהג כעת ביחס להתנגדויות, שיוגשו, המבוססות על פסה"ד בענין לרמן בבית המשפט לענינים מנהליים.  בהקשר זה נציין כי פסק הדין אומנם אינו תקדים מחייב, אך הוא בפירוש מחייב את גורמי המינהל, ולא ניתן יהיה להתעלם ממנו.

הקבוצה המאותגרת השלישית, היא קבוצת המתנגדים. אלה כמובן לא עשויים עור אחד. יזמים מכאן, וירוקים משם. בעלי קרקע וארגונים חברתיים. כולם כולם, ניגשים לענין הזה ברגשות מעורבים. מחד, יש כאן הסדר ליצירת ומקסום תועלות ציבוריות. מאידך יש כאן הטבות ליזמים. מחד יש כאן עלויות, ספק לגיטימיות, מעבר לקבוע ביחס להיטלי השבחה, מאידך ניתנות בגינן זכויות. בקיצור, על משקל השאלה שכבר נשאלה באין ספור ורסיות בעבר, להתנגד או לא להתנגד זו השאלה?

הגורם המאותגר הרביעי הוא שר הפנים. יתערב או לא יתערב ? יפעיל סמכויות לפי סעיף 109, ככובעו כשומר סף חוקיות המינהל או לא יפעיל ?

ואחרונה חביבה היא מערכת המשפט. היא המאותגרת הגדולה מכולם. היא זו שתצטרך להכריע בשאלות המשפטיות שעולות מהוראות סעיף 3.1.3 לתוכנית. כשהענין הגיע לפתחה בענין לרמן, היא התחמקה מהכרעה  בשאלות אלה. נראה שכעת לא ניתן יהיה עוד להתחמק, וההכרעה תצטרך להתקבל.

עוד כשלושה שבועות יגיע המועד האחרון להגשת התנגדויות לתוכנית 5000. פעילים שונים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי, מארגנים קבוצות של מתנגדים. לפחות על פי ההצהרות המוקדמות, שרמזים להם, כבר ראינו בעיתונים הכלכליים של סוף השבוע האחרון, המילה האחרונה בפרשת לרמן עוד לא נאמרה. 

כסף - זו לא מילה גסה.

ביום 4.14.2005 (התאריך הוא לא טעות - הסיפור הוא דמיוני) עתרה "עמותת הבתים הלבנים בתל אביב" (אין עמותה כזו), כנגד החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה לאשר את תמ"א 38.

במרכז העתירה עמדה טענת העמותה לפיה, מטרת התוכנית היא אמצעי תשלום של המדינה לביצוע מטלה ציבורית, הזרה לדיני התכנון והבנייה. תכליתה העיקרית של התוכנית, טענה העמותה, כפי שצוין בדברי ההסבר בעת הפקדת התוכנית לעיון הציבור, היא "מתן תמריצים שיעודדו את את החיזוק ויאפשרו אותו מבחינה כלכלית". מתוך כך טענה העמותה, כי אם המדינה סבורה שהאחריות לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה, היא אחריותה שלה, לא יעלה על הדעת כי המדינה תתנתק מאחריות זו על ידי הימנעות מלהעביר תקציבים לשם כך. תמ"א 38, כך טענה העמותה, מגלמת בתוכה עיסקה ענקית שלפיה יפעלו בעלי המבנים לחיזוקם, ובתמורה ייהנו מזכויות בנייה מוגדלות. העותרים הוסיפו כי הגשמת מטרות ציבוריות כמו חיזוק מבנים כנגד הוספת אחוזי בניה, היא מטרה לא חוקית הזרה לדיני התכנון והבניה.

העתירה של עמותת הבתים הלבנים דומה לעתירה אחרת (דמיונית אף היא). זו הפעם הייתה עמותת הבנים הלבנים, בין המשיבים, משום שהעותרים, "עמותת מגדלי תל אביב", עתרה נגד תוכנית השימור של תל אביב תוכנית 2650 ב'. במרכז העתירה טענות דומות לאלה שהושמעו בעתירה הקודמת. על פי העותרים, התוכנית יוצרת מסגרת ארגונית למסחר בזכויות בניה. זכויות בנייה אינן יכולות להיות מנותקות מהמקרקעין ביחס אליהן ניתנו. אם חפצה העירייה בשימור מבנים, עליה לגרוע את זכויות הבניה מהמבנים, ולשלם פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, אך שם עליה לעצור. המסגרת הארגונית שמאפשרת את ניוד זכויות הבניה זרה למטרות התכנון, והופכת את הועדה המקומית לבית מסחר בזכויות בניה. הרעיון של מתן תמריצים כלכליים ו"תשלום" בזכויות בניה,לשם הגמת מטרות ציבוריות, זר וחורד מסמכויות מוסדות התכנון.

שתי העתירות התקבלו. הנימוקים לקבלת העתירות היו פחות או יותר דומים וכך גם הרציונל שלהם. בתי המשפט שדנו בעתירות, קבעו כך:

"לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין העירייה ו/או הועדה המקומית רשאיות להתפרק מחובותיהן הציבוריות ולהעניק זכויות בנייה תמורת ביצוע חובות אלה, המוטלים עליהן."
וכן...

"אין לאפשר למוסדות התכנון להתייחס לאחוזי בניה כאל שטרות כסף המצויים בידן, ואין לאפשר לעיריה לגייס מימון חוץ-תקציבי לפעילויותיה, באמצעות קידום תוכניות נקודתיות. קבלת תוכנית שתכליתה מימונית נוגדת גם לדיני העיריות".

בית המשפט גם הוסיף וקבע כי הוא ער לתוצאת החלטתו ולהשלכות הרוחב שלה, אך משהובא העניין לפתחו הוא מחויב להכריע על פי דין, וכשהוא מונחה על ידי ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון בתיק דירות יוקרה, הוא קובע את שקבע.

ואכן להחלטה מסוג זה יש השלכות רוחב, ועל כן  הוגש עליה ערעור.

למרות זאת, משהובא העניין בפני בית המשפט העליון, הוא לא דן בו לגופו, ופסה"ד, בין שורה אחת שיצא תחת ידיו, סיכם את הדיון כך: 

לאור הודעת ב"כ המערערת, "הערעור נמחק בלא שאנו מחווים דעה בשאלות שהתעוררו בו."

המשמעות המידית של שתי ההחלטות הנ"ל הייתה אחת. התוכניות בטלות. בהעדר מימון חוץ תקציבי, לא ניתן להגשים את המטרות הציבוריות של חיזוק מבנים בישראל ושל שימור מבנים בתל אביב, וזאת אלא אם יתוקן חוק התכנון והבניה ויעניק סמכויות ייחודיות לשם כך.

שתי העתירות הנ"ל הן כאמור דמיוניות, לא היו ולא נבראו, אבל אם זיהיתם בסיפור, תבניות טיעון מוכרות, הרי שלא טעיתם. 

בשבוע שעבר, בפוסט שפורסם תחת הכותרת "איפה הכסף?", ונכתב לכבוד הפרסום הצפוי בחודשים הקרובים של הפרק הכלכלי בחוק התכנון והבניה, טענו שניתן לראות את חוק התכנון והבניה תמיד תמיד דרך החור שבגרוש.
הפוסט הנוכחי הוא המשכו הישיר והמתחייב של הפוסט הקודם, וכקודמו, הטענה המרכזית שלנו נטענת בהתייחס לפסיקה חדשה מהשבועות האחרונים.(על מת לרענן את זכרונכם בקשר למה שנכתב שם, לחצו כאן).

חלק מהציטוטים והמסר העיקרי של הסיפור הדמיוני שלנו, לקוחים מפסה"ד של השופטת גדות בענין גדעון לרמן ועמותת תושבים למען נווה צדק נגד הועדה המחוזית תל אביב.

באותו פס"ד פסל בית המשפט תוכנית שתכליתה הוספת זכויות בניה כנגד התחייבות היזם לפנות שטח ציבורי של העיריה. גם ההחלטה של בית המשפט העליון בסיפור הדמיוני שלנו אינה דמיונית כלל ועיקר, שכן זו בדיוק תוצאת הערעור שהוגש על פסק הדין בעתירה בענין לרמן, ואשר ניתנה ביום 30.12.2013.

ניתן לחשוב שיהיו מי שיאמרו שהסיפורים הדמיוניים שלנו לא דומים לסיפור שבמרכז עתירת לרמן, וכי צריך להכיר בדיוק את הפרטים של פרשת לרמן כדי להבין מדוע הדברים אינם דומים.

יתכן - אבל העיקרון ברור ודומה, והוא זה שמעניין אותנו. 

האם לא בכסף מדובר כשעוסקים בתכנון ? הרי אחד מהכלים המרכזיים של חוק התכנון והבניה הוא מנגנון האיחוד והחלוקה. מהו המנגנון הזה אם לא, מנגנון מובנה של הענקת זכויות בניה, לצורך הקצאת קרקע לצורכי ציבור, ללא זכויות בניה ? מהו התהליך של היטל השבחה, המזכה הוצאות מימוש של קרקע כנגד  השבחתה ? 
מה המשמעות של "שיקולים כלכליים" בתכנית, בהם מכיר בית המשפט, גם בעניין לרמן, אם לא הענקת זכויות בניה בהיקף מספיק, העושה את תוכנית ראויה למימוש ?

אין ההבדל בין הענקת זכויות בניה מורחבות ליזם, על מנת לתת הצדקה כלכלית למימוש תוכנית באזור הררי, קשה לביצוע מבחינה הנדסית, לבין הענקת זכויות בניה מורחבות ליזם, באזור עירוני, נגוע בפלישות, הקשה לביצוע מבחינה משפטית.

בתי המשפט צריכים להשתחרר ממחשבה שכסף זו מילה גסה וזרה לתכנון. זכויות בניה אינן שונות מזכויות כרייה, מזכויות לתדרים, מזכויות להפעיל בתי חוליים סיעודיים, מזכות להפעיל כביש, ומשאר זכויות מוחשיות וערטילאיות שהמדינה מקצה לגורמים פרטיים, בכינויים שונים ומשונים (BOT, זכיון, רשיון הפעלה, זכויות שידור). הרעיון המשותף לסל הזכויות הללו הוא שכנגד תמורה מגשימה המדינה מטרות ציבוריות. החל מפרישת רשת סלולר, וכלה בכבישים ורכבות.

בפרשת לרמן, ניתן היה לכאורה "לשחרר" את היזם מחובת הפינוי, ולתת לו את זכויות הבניה, ללא חובת פינוי של המגרש הציבורי. בכספי היטל ההשבחה, יכולה הייתה העירייה לעשות שמוש על מנת לפנות את המגרש הציבורי. כל זה לכאורה בלבד, משום שבפועל היה היזם, מקבל את זכויות הבניה הנוספות, אך המגרש הציבורי, לא היה בהכרח מתפנה. יצירת קשר ובתניה בין שתי הפעולות היא בפירוש חלק מסמכות מוסדות התכנון. יצירת זכויות בניה מותנות, היא מעשה יום יומי ומקובל. זהו כלי תכנוני רב משמעות.
 "תבנה אם תשמר". "תקבל זכויות בניה מוגדלות אם לא תתבע פיצויים". "זכויות הבניה יעמדו עד ליום כלך וכך ויופחתו אם לא ימומשו עד אז...", כל אלה הם תנאים /תמריצים, המאפשרים השגת מטרות תכנוניות. סילוק פולשים ממקרקעי ציבור(מכת מדינה משל עצמה), היא כלי לגיטימי נוסף בהקשר זה.

כסף זו לא מילה גסה. הענקת זכויות בניה ליזם, שקולה להענקת כסף ליזם. הענקת זכויות בניה ליזם, (כלומר הענקת כסף ליזם), צריכה תמיד להיעשות כנגד הגשמת אינטרסים ציבוריים. כנגד תמורה מתאימה של היזם לציבור. אלה צריכים להיעשות בשקיפות, בתום לב, במידתיות ובשויון, והם לעולם לא מטרת התכנון אלא אמצעי להגשמתו. משהדברים נעשים כך, יש לאפשר אותם ובכך לאפשר את הגשמתן של מטרות ציבוריות שבאופן אחר לא היו מוגשמות.

לטעמי אין בסוגיות אלה כל ספק, אבל אם מישהו חושב שיש ספק, אז הנה ההזדמנות לתקן, במסגרת הדיון בפרק הכלכלי של חוק התכנון והבניה.