עורכי דין Vs מתכננים

 

לפני מספר שבועות התפרסם פסק הדין בתיק עתירה 4577-22, במסגרתו עתרה עמותת אדם טבע ודין כנגד מינויו של רפי אלמליח למנהל מינהל התכנון.

התוצאה האופרטיבית של העתירה היתה פסילת המינוי.

ההחלטה מטבע הדברים עוררה כותרות, אבל נדמה לי שרפי אלמליח יכול לישון בשקט בלילה. פסק הדין למעשה פסל את הרכב ועדת האיתור שמינתה אותו, אך על מנת שלא לפגוע באלמליח עצמו, מתווה פסה"ד את הדרך לאשרור מועמדותו מחדש ומינויו למנכ"ל מינהל התכנון, אף מבלי להעמיד מולו מועמדים אחרים.

מי שצריך להיות יותר מוטרד מפסק הדין, זה אנחנו, ציבור עורכי הדין, שהסטטוריקה של תחום התכנון והבנייה הוא לחם חוקם. שלושת חברי ועדת האיתור במקרה זה היו עורכי דין. שניים מהם נפסלו על בסיס נימוקים אלה:

"כפי שציין המשיב 4 במכתב ששלח לנציבות שירות המדינה, עיקר ניסיונו בתחום התכנון והבנייה נובע מייצוג בהליכים משפטיים, אך לא במלאכת התכנון כשלעצמה. המשיב 4 אינו בעל רקע במקצועות התכנון, ובהם אדריכלות, בינוי ערים, והנדסה אזרחית, ולמעשה ניסיונו המקצועי נוגע לדיני התכנון ולהליכים הסטטוטוריים בהקשר זה. ברי כי קיים הבדל בין עיסוק בהיבטים המשפטיים של תחום זה – ב"מעטפת" המקצועית שלהם – לבין עיסוק בתכנון במובנו הגרעיני. הגם שאין להמעיט מחשיבותה של אותה "מעטפת" לתחום העיסוק, אין בכך כדי ללמד כי המומחיות בתכנון, והעיסוק בהיבטים משפטיים שנוגעים לו, חד הם. כך, כשם שעורך דין שמומחיותו ברשלנות רפואית בוודאי אינו בבחינת מומחה ברפואה, מומחיותו של המשיב 4 כעורך דין בתחום התכנון והבנייה, אינה שקולה למומחיות בתכנון לגופו. הגם שניתן להניח כי מי שעוסק בזווית המשפטית של תחום התכנון והבנייה מחזיק בכלים מסוימים לבחון את התאמתו של המועמד לתפקיד מנהל מינהל התכנון, יכולותיו להעריך את כישוריו המקצועיים של המועמד בתחום התכנון מוגבלות. בענייננו, מקום שבו ועדת האיתור פועלת מתוך מטרה להבטיח את איכותו המקצועית של בעל התפקיד שעליו תמליץ, ומקום בו ניסיונם המקצועי של המועמדים השונים עומד למבחן, סבורני כי על הגורמים אשר ממונים לוועדת האיתור נוכח מומחיותם בתחום, ובהם המשיב 4 כמומחה מטעם האקדמיה, להיות בעלי מומחיות בתחום לגופו."

 ובהמשך:

 "כאמור, מי שמחזיק בניסיון בתחום התכנון והבנייה מהזווית המשפטית הוא בעל יכולת מוגבלת להעריך את כישוריו התכנוניים-מקצועיים של המועמד לתפקיד מנהל מינהל התכנון. כפי שצוין לעיל, פרשנות אשר מגשימה בצורה מיטבית את השאיפה להבטיח את רמתו המקצועית של המועמד לתפקיד מנהל מינהל התכנון, שאיפה שעומדת ביסוד החלטת הממשלה המסמיכה, מוליכה למסקנה כי חברי הוועדה אשר ממונים אליה בשל מומחיותם בתכנון, נדרשים להיות בעלי מומחיות ספציפית בתחום התכנון כשלעצמו, חלף מומחיות בתחומים לבר-תכנוניים, ובהם הפן המשפטי שבתחום זה."

כזכור לכולנו בע"א 3213/92 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה קבע בית המשפט כי תוכנית היא חיקוק, וככזה הוא נתון לפרשנות בית המשפט, על פי כללי הפרשנות המקובלים. הלכה זו קנתה לה שבת במספר פסקי דין, והיא מקובלת על הכל.

מכאן, המוצר שיוצא תחת ידי מוסדות התכנון, הוא מוצר משפטי. גיבושו, היא פרי עשייה משותפת של מומחים רבים, מתחומי התמחות שונים התורמים את חלקם, ולבסוף "נארזים", לכדי מסמך משפטי המהווה נורמה מחייבת כלפי כולי עלמא. לכן, תהליך גיבושה של תוכנית הוא תהליך, מורכב, לעיתים ארוך, מעורבים בו לכל אורכו גם גורמים משפטיים, ולעיתים דווקא הם הגורמים הדומיננטיים בתהליך התכנון.

נוסף על כך, אין לשכוח שעל פי דין, בחר המחוקק לקבוע כי בראש ועדות הערר לתכנון ולבנייה, ישב דווקא עורך דין. זהו מוסד תכנון, שעיקר עיסוקו בענייניי רישוי, ולמרות זאת, בגלל האופי "הסכסוכי" של ההליך, הושמו בראש הועדה התכנונית בעלת הסמכויות נרחבות, דווקא עורכי דין, שהחלטותיהם עוסקות בגוף התכנון.

כך גם, אומנם לא מכח דין, עומד בראש ועדת הערר של המועצה הארצית, עורך דין, נציג משרד המשפטים. לועדה מובאים ענינים תכנונים עקרוניים מהמעלה הראשונה, מכל הועדות המחוזיות, וניתנת לה סמכות הכרעה בהם. לעוה"ד שעומד בראש הועדה תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות, והוא על פי רוב גם מי שכותב אותן.

עוה"ד ממנים כעניין שבשגרה גם כראשי ועדות מחוזיות (כרגע מרכז ודרום), עו"ד מייצגים בהליכי ייזום ובהתנגדויות, ומובילים עררים.

בדנג"ץ 5361-00 חיים פלק נ. היועמ"ש עסק בג"ץ בכשירותם של מי שמתמנה כחבר ועדה מחוזית מטעם הרשות המקומית, והאם המינוי צריך לבוא מקרב הנבחרים למועצת העיר או מקרב עובדי העיריה. בית המשפט אומר שם כחלק מדעת הרוב, את הדברים הבאים:

"מידת בקיאותו של נבחר או עובד בצרכיה התכנוניים ובמדיניותה של הרשות המקומית שבה הוא מכהן או מועסק, אינה נושא נורמטיבי אלא שאלה עובדתית. הוא הדין בדבר מידת בקיאותו בצרכיה התכנוניים והאחרים של הרשות המקומית של מי שאינו נבחר או עובד של הרשות. כשם שייתכנו עובדי ציבור שמידת בקיאותם בצורכי הרשות המקומית היא מוגבלת, כך עשויים להיות גורמים פרטיים שבזכות הכשרתם המקצועית או הידע והניסיון שרכשו בעיסוקיהם בתחומים רלוונטיים יתגלו כבעלי בקיאות מופלגת בצרכים התכנוניים של הרשות ויהיו מסוגלים ומוכשרים לייצג היטב את עניינה בוועדה המחוזית."

יתכן שעולם התכנון, ללא מעורבות עורכי דין, היה פשוט יותר, אבל ככל שהתפיסה התכנונית היא תפיסה המאפשרת שיתוף ציבור מחד, וכל עוד המוצר התכנוני המתקבל בסיום תהליך התכנון הוא דין – לעוה"ד תהייה מעורבות עמוקה בתכני התכנון. מכאן שהרחיק לטעמי לכת בית המשפט העליון בקביעותיו הנ"ל לגבי מיקום עורכי הדין בהליכי התכנון.

לנו נדמה כי יכול היה בית המשפט להגיע לאותה תוצאה, על בסיס ניתוח הכשירויות הספציפיות של חברי ועדת האיתור על פי החלטת הממשלה שהקימה אותה, מבלי לקבוע דווקא שהאוחז בפרופסיה כזו או אחרת, והמצוי בלב ליבו של הליך התכנון, אינו כשיר לכהן בועדה.

על פוליטיקה ותכנון

 להחלטות תכנוניות השפעה רבה על אורח חיינו, שווי נכסינו, איכות חיינו ולעיתים אף על בריאותנו. לכן, החלטות תכנוניות מתקבלות, על פי רוב, אגב תהליכים מוסדרים של שיתוף ציבור.

הליך התכנון הוא הליך מקצועי. מעורבים בו מתכנני ערים, אדריכלים, יועצי תנועה, שמאים, מומחי ניקוז, יועצים משפטיים ועוד. התוצר התכנוני הוא תוצאה של איזון עדין בין שיקולים מקצועיים שונים, המשקללים ומתחשבים גם בעמדות הציבור.

מנגד, מוסדות התכנון לדרגותיהם השונות, הם מוסדות קולגיאליים. מכהנים בהם לצד אנשי מקצוע נציגי ציבור ופוליטיקאים, והם מי שאמורים לקבל את ההחלטות התכנוניות, לאחר ששמעו את הציבור. מכאן הדרך קצרה מאד להפיכת הליכי התכנון לזירה פוליטית. זירה שבה שחקנים רבים, המתארגנים לעיתים בקבוצות לחץ שונות, שמבקשות לגרום לשינוי תוצאותיו של ההליך התכנוני.

בשנים האחרונות המתח שבין פוליטיקה לתכנון הלך והקצין, הן ביחס לתכנון של מגורים בהיקף נרחב בניגוד לעמדות הרשויות המקומיות, והן ביחס להקמה של מתקני תשתית הכרחיים.

הצטרפו אלינו לפאנל הדן במתח ש- "בין פוליטיקה לתכנון", בהשתתפות:

• אדר' פרופ' שמאי אסיף, מי שהיה מהנדס העיר תל אביב, ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, ומאבותיה של תמ"א 35, שהציג את הנושא מנקודת המבט של המתכנן, הן במישור הארצי והן במישור המקומי.
• עו"ד ארז קמיניץ, עד לאחרונה המשנה ליועמ"ש לממשלה, ומי ששרטט בעשור את הגבולות בשאלות העומדות במרכז הוובינר, שהסביר היכן לדעתו עובר קו הגבול שבין פוליטיקה ותכנון. מה בין מדיניות לפוליטיקה, ומהם גבולות המותר והאסור בהקשר זה.
• עו"ד רון צין, ראש מחלקת תכנון ובנייה, תשתיות ואיכות הסביבה, שהנחה את הוובינר, והציג את המתח המובנה המגולם בחוק בין גורמים פוליטיים ומקצועיים, ואת התייחסות הפסיקה והיועמ"ש לממשלה לסוגייה זו.

על צפיפות ותשתיות ציבוריות עירוניות

1.           בפסק הדין בעניין דני אלוני ואח' נ. ועדת העררים, שנפסק לאחרונה, עורך בית המשפט דיון ארוך בסוגיית הצפיפות העירונית.

בעתירה, שלמען הגילוי הנאות, הובלה על ידי הח"מ, מנתח בית המשפט באריכות את מדיניות הציפוף הארצית, ומגיע למסקנה כי זו נבחנה ויושמה כהלכה, לפיכך הוא מוצא לנכון מטעמים אלה (ואף אחרים) לדחות את העתירה.

יש לשבח את בית המשפט על עצם נכונותו להיכנס לסוגיות "התכנוניות" שעלו בעתירה ואף עשיתי זאת בפומבי, על אף שבית המשפט החמיץ, לדעתי הלא אובייקטיבית, את הטיעון המרכזי של העותרים בהקשר זה.

אינני יודע אם על פסק הדין יוגש ערעור, אבל למרות זאת בחרתי לשתף, את מעט הקוראים של הבלוג, באחת הסוגיות שהועלו בהרחבה בסיכומי העותרים, ושלא מצאו ביטוי, מספק, בדיו בפסק הדין עצמו.

כוונתי ליחס שבין צפיפות ותשתיות ציבוריות עירוניות

2.           אחד הכלים אותם הפעילה המדינה במאבקה (הלא מוצלח) כנגד מחירי הדיור הגבוהים, היה הכלי של הסכמי הגג. הטעם לכך ברור. למדינה היה ברור שלא ניתן להגדיל את הצע המגורים, מבלי לממן את התשתיות הציבוריות הכרוכות בכך. למדינה ברור שלרשויות מקומיות (למעט אולי במדינת תל-אביב), אין, מתוך תקציבי הפיתוח שלהם, ומתוך היטלי הפתוח שהן גובות, את היכולת לממן את כלל התשתיות הציבוריות העירוניות הנדרשות בזמן אמיתי כדי להבטיח את הקמתן של שכונות המגורים, "המיוצרות", בהמוניהן, על ידי מכונת התכנון של הותמ"ל. לכן, ברור שכדי לצופף את מרכזי הערים צריכה המדינה להסדיר את מימון התשתיות. לכן הסכמי הגג. כאן בדיוק נשאלת השאלה, כיצד מגדילים את הציפוף, ללא הסכמי גג ? מבלי שהמדינה מבטיחה את הקמת התשתיות הציבוריות העירוניות, ביחס לתוכניות מתאר מקומיות מפורטות שהיא כופה באמצעות הועדות המחוזיות על רשויות מקומיות ?

יודגש, אינני מדבר על תכנון פרוגרמטי. כאן יש להניח שהדברים נעשים. אני מדבר על מימון ויישום הפרוגרמה.

במילים אחרות, איך מוסדות התכנון ששוקלים שיקולים תכנוניים, יודעים להבטיח, שכל יחידת מגורים מתוכננת פוגשת לעת השלמתה את בית הספר המתאים, תשתיות הביוב, והגן הציבורי?

3.           תמ"א 35, מסמך העל לעניין מדיניות הצפיפות הארצית, קובעת ערכי צפיפות מינימליים, אך אינה קובעת ערכי צפיפות מקסימאליים. האם משמעות הדבר הינה ש"השמים הם הגבול"? האם בהעדר מגבלה מקסימלית לצפיפות ניתן על כל חלקה פנויה, בעידן שלאחר תיקון תמ"א 35, לתכנן מגדלים שראשם בשמיים, ללא כל הגבלה על מספר יחידות הדיור? כמובן שלא.

תמ"א 35, אינה קובעת את לוחות הזמנים להגדלת הצפיפות, ואינה קובעת כי יש להגדיל צפיפות ללא תכנון. לא ניתן לאתר בתמ"א 35 ולו הוראה אחת לפיה, מעתה ואילך, חובה, בכל חלקת קרקע פנויה המצויה בעיר פלונית, להעמיס יחידות דיור לרוב, ללא ראייה כוללת.

4.           המגבלה על הצפיפות נובעת מפרמטר אחד פשוט – כושר הנשיאה של התשתיות

כושר הנשיאה של קרקע פלונית מוגבל בקיומן של תשתיות פיסיות, דוגמת כבישים, מט"שים, שטחי ציבור, מבני ציבור ושטחים פתוחים. כושר הנשיאה תלוי גם ביכולותיה של הרשות המקומית לייצר מקורות הכנסה משטחי תעסוקה, על מנת לתמוך בתוספת התשתיות הנדרשת, להקימן ולתחזקן ברמה סבירה ובהתאם לכל דין. הוא גם תלוי בשווי הקרקע בישוב ובהכנסות מהיטלי השבחה, הנגזרים אף מסוג הבעלות על הקרקע.

5.           מאחר ולעיר נתונה או ליישוב נתון אין יכולת לסלול כמות בלתי מוגבלת של כבישים, להקצות כמות בלתי מוגבלת של שטחים פתוחים לרווחת הציבור וכן הלאה – הרי שתשתיות ציבוריות, לרבות יכולת הקמתן ותחזוקתן, הן משאב ציבורי מוגבל אשר יש לחלקו בין חברי הקבוצה הנתונה, קבוצת התושבים החיה בעיר.

חלוקה זו צריכה להיעשות לא בשיטה של "כל הקודם זוכה", אלא בשיטה של צדק חלוקתי. אשר לגביו נפסק בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25:

"עניינו של ערך זה בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים, חברתיים ואחרים. החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים.

[...]

הערך של צדק חלוקתי הינו ערך כבד משקל, אשר כל רשות מינהלית חייבת לתת לו משקל ראוי בכל החלטה שלה בדבר חלוקת משאבים ציבוריים.

בהקשר זה יצויין כי למשפט תפקיד חשוב בכל הנוגע לפיקוח על החלטות שעניינן חלוקת עושר בחברה, וכי תפקיד זה הוא לפתח מערכת נורמטיבית המבטיחה כי החלטות בעלות השלכות חלוקתיות יהיו תוצאה של הליך צודק ופתוח..."

לטעמנו, הקצאת התשתיות הציבוריות צריך לבצע תוך ראייה כוללת של כלל הדרישות בישוב, ועל פי שיקולים וקריטריונים שוויוניים בין כלל השחקנים, בשים לב להתפתחות הישוב, ומתוך הנחה שלא כל מ"ר בישוב יולבש בשלמת בטון ומלט.

(אגב – גם נתן אלתרמן בשירו "שיר בוקר" מצביע על כך ששלמת בטון ומלט, צריכה לבוא יחד עם מרבדי גנים. הנוסח המדויק של מילות השיר הוא: "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים").

עיקרון הצדק החלוקתי בפרישת צפיפות הדיור ברחבי העיר, צריך להשתקף בתכנית כלל יישובית. בתוכנית כזו, חישוב הצפיפות יעשה בהתאם לנדרש בתמ"א 35 לגבי כלל שטחי העיר המשתתפים בתכנית. ככל שלא כך נעשה, יוצר מוסד התכנון נגיסה לא שוויונית של המשאב המוגבל של תשתיות הציבוריות.

6.           בפסק הדין דן בעניין אלוני בית המשפט בהרחבה בסוגיה של יחסי שלטון מרכזי ושלטון מקומי, זאת משום שגם הרשות המקומית, התנגדה לתוכנית. הטענה של הרשות המקומית ובמיוחד של העומד בראשה, היתה לא כנגד הציפוף, אלא כנגד חלוקתו ברחבי העיר. תמ"א 35, מטילה על ערים חובת ציפוף, על בסיס כלל עירוני, ולא קובעת אם בשכונה אחת יוקמו צמודי קרקע ובאחרת גורדי שחקים. חוק התכנון והבנייה מאפשר לערים, באמצעות תוכניות כוללניות, לקבוע איך הן תראינה וכיצד הן תעמודנה ביעדי הציפוף. היכן ישקיעו מאמץ בפיתוח תשתיות ציבוריות והיכן לא.

לכן, כשבאה רשות מקומית, וטוענת כי אין מקום לאשר תוכנית, יש להקשיב לה.

בעניין אלוני, חרף הדיון העקרוני בשאלות של צפיפות, בחר בית המשפט שלא לדון בשאלה כיצד יתחלק נטל הצפיפות, בין תושבי העיר, ולא להקשיב לרשות המקומית, בין היתר משום שלעיר אין תוכנית כוללנית.

גם אם צדק בית המשפט, האם זה נתון המאפשר לפעול על פי עקרון של כל הקודם זוכה? האם נכון לאפשר ליזמים זריזים לנגוס מעוגת התשתיות על חשבון יזמים אחרים? האם נכון לאפשר ליזמים להקים פרויקטים חדשים מבלי לבחון כיצד אלה משפיעים על פרויקטים של התחדשות עירונית, שמתחרים על אותם תשתיות ציבוריות?

אכן, שאלות לרוב, לא לכולן יש תשובות ברורות, אינני בטוח שפסק הדין הוא כלי קיבול לעסוק בהן, אבל גם מוסדות התכנון לא ממש עסקו בהן, וכפי שכתבתי במקום אחר, תם ולא נשלם.....

מה לא אהבתי בפסק דין דלי דליה, ומדוע זה לא נגמר.

פסק הדין המכונן בעניין דלי דליה בע"מ, קבע כי אין מקום לשלם פיצוי על אובדן פוטנציאל תכנוני עקב תוכנית פוגעת.

את עיקר פסה"ד כתבה כב' השופטת דפנה ברק ארז, שהבחינה בין שתי שאלות הצריכות הכרעה:

"השאלה הראשונה היא אפוא שאלת הפגיעה: האם פגיעה בפוטנציאל תכנוני עשויה כשלעצמה – כלומר, כאשר היא אינה נלווית לפגיעה אחרת בתכונות המקרקעין המוכרת כפגיעה לעניין סעיף 197 לחוק – להקים עילת תביעה לפי סעיף זה, ולו במצבים מסוימים? השאלה השנייה היא שאלת השווי: האם, בהנחה שקיימת פגיעה נפרדת במקרקעין (דהיינו, פגיעה בתכונות המקרקעין, ישירה או עקיפה), יש מקום להביא בחשבון פוטנציאל תכנוני בעת חישוב שווי הקרקע שנפגעה "במצב הקודם", כלומר לפני אישור התכנית הפוגעת? ואם כן – באיזה אופן?"

פסה"ד הוכרע ברוב דעות. במרכז הוויכוח בין שופטי הרוב לבין שופטי המיעוט, עומדת השקפת עולם, פוליטית, פילוסופית אם תרצו. לא בכדי, הסבירו כלל השופטים את הכרעתם כנגזרת "ממדיניות שיפוטית", או כ"הכרעה ערכית".

בסופו של דבר פסה"ד משקף העדפה של האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטי, והדברים כתובים במפורש בפסק הדין: "אין מקום לכך שהציבור יישא בעלות ציפיות של בעלי הקרקע שנכזבו".

פסה"ד קובע למעשה מדיניות משפטית, הנשענת על תפיסות עולם של השופטים המגיעות עד לדיון באופיה של מדינת ישראל, כדמוקרטיה סוציאלית או כדמוקרטיה ליברלית, ובמשמעויות הנגזרות מכך. 
לכן ניתן ואולי אף צריך להתווכח עם פסק הדין, אבל מה שהקפיץ אותי לא הייתה התוצאה אלא הדרך.

ראשית לא אהבתי את עמדת היועץ המשפטי.

כידוע, היועץ המשפטי, מכח סמכותו, התייצב להליך, והציג את עמדתו בשתי חלופות. עמדתו הקיצונית יותר שללה פיצוי אפילו בגין פוטנציאל תכנוני שנגרם בשל תוכנית מופקדת. עמדה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט, וטוב שכך. אבל בעצם הצגתה יש כדי לשקף גישה החורגת מן הראוי, באופן שיתכן ואף חלחל אל העמדה החלופית של היועץ, שבסופו של דבר אומצה על ידי בית המשפט. גישה זו שיש בה העדפה של הקופה הציבורית על פני ההגינות כלפי אזרחי המדינה אינה משקפת הפעלה ראויה של סמכות היועץ. מעט פסיקה עוסקת בסמכויות ההתייצבות של היועץ המשפטי לממשלה. אחד מפסה"ד המכוננים הוא זה שניתן בדנ"א שירותי בריאות. הדברים שכתב שם כב' השופט רובינשטיין, מבהירים מדוע אינני אוהב את עמדת היועץ המשפטי כפי שהוצגה בעניין דלי דליה. ואלה הדברים:

"כאמור לטעמי יש ליתן מקום להתערבות היועץ המשפטי לממשלה בשם האינטרס הציבורי פרשנות רחבה, שכן לא אחת יהיה הוא הקול היחיד שישמיע אינטרס זה באופן מזוקק, בלא אינטרסים נלוים; עלינו לצאת מן ההנחה, שיש לקוות כי לא תתבדה, כי בהכינו את עמדתו, ונוכח האפשרויות שבידו – שאינן בידי בית המשפט במגבלות השיפוטיות – לעמוד על כל צדי הבעיה, הוא עושה מאמץ למבט כולל ורחב. לרשות היועץ המשפטי עומדים כל מנגנוני השירות הציבורי, בייעוץ המשפטי במשרד המשפטים, במשרדי הממשלה וברשויות השונות, ולכן הן המידע הן קשת הדעות שיוכל לשקלל הם מגוונים עד מאוד. כמובן, על היועץ המשפטי בחוותו את דעתו להיזהר מדבקות יתר באינטרס פרטיקולרי ממשלתי; למשל, הקופה הציבורית היא אינטרס ממדרגה ראשונה, אך אין היא חזות הכל, ובמקרים המתאימים תיסוג, מטעמים כאלה או אחרים, כגון של הגינות כלפי כולי עלמא."

שנית לא אהבתי את ההפרדה בין ההליך כאן לבין ההליך בעניין נגור, ואת דרך ההכרעה בשאלת הפגיעה בפוטנציאל התכנוני.

 כך מתארת את הדברים כב' השופטת דפנה ברק ארז:

"בעיקרו של דבר, גם עניין נגור עסק בשאלה של אובדן פוטנציאל תכנוני בשל שינוי ייעוד, בהקשרן של תביעות שהוגשו לפי סעיף 197 לחוק על ידי בעלי זכויות במקרקעין שקודם לאישור תמ"מ 3 היו מיועדים לשימוש חקלאי. עם זאת, הנסיבות שם היו מעט שונות, במובן זה שתמ"מ 3 הותירה בתוקפן מכלול תכניות מקומיות ומפורטות שחלות בשטחה, ועל כן התכנון החדש הוסיף לאפשר שימוש חקלאי במקרקעין."

כלומר, אף לשיטתה של כב' השופטת ברק ארז, גם עניין נגור עוסק בשאלת אובדן הפוטנציאל התכנוני. מכאן הציפייה הסבירה הינה שהדיון יאוחד, על מנת שלטוענים בענין נגור תשמר זכות טיעון מהותית. 
למרות זאת, למרות שמדובר בשאלות משפטיות דומות, ההליך אינו מאוחד, אלא כקביעתה של כב' השופטת ברק ארז:

"על רקע זה יובהר כי התייחסותנו לפסק הדין בעניין נגור במסגרת פסק דיננו זה מוגבלת אך לקביעות המשפטיות העקרוניות שבו בכל הנוגע לרכיב הפוטנציאל התכנוני, ולא ליישומן בנסיבותיהן של התביעות השונות שהוגשו ביחס לתמ"מ 3."

בשפה פשוטה, המשמעות הינה, שבית המשפט מוכן לקבוע קביעות משפטיות עקרוניות, שישליכו על עניין נגור, גם בלי לשמוע את טענות הצדדים בעניין נגור, על אף שמדובר בהליך תלוי ועומד. את זה לא אהבתי.

מסתבר שאני לא היחיד שלא אהב את הדברים. בדעת המיעוט של השופט גרוסקופף הוא כותב את הדברים הבאים:

"שאלת הפגיעה", דהיינו השאלה האם, ובאילו תנאים, פגיעה בפוטנציאל תכנוני לבדה מקימה זכות לפיצוי במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה עומדת במוקד הדיון במסגרת 23 ערעורים אחרים התלויים ועומדים לפני בית משפט זה, והמתייחסים להחלטתה של כב' השופטת זהבה בוסתן בעמ"ן (מרכז) 55176-12-13 נגור נ' הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה "שרונים" [פורסם בנבו] (14.12.2017) (בר"ם 245/18 ואחרים. להלן: "ערעורי נגור"). היועמ"ש הגיש עמדה מטעמו גם בערעורי נגור, וטענות הצדדים באותו עניין לא נשמעו לפנינו. והנוכחי, אלא שהדבר אף אינו נכון. מכאן שיש לאפשר לצדדים בערעורי נגור לטעון בשאלה משפטית נכבדה זו במסגרת אותם הליכים, ואין הצדקה לקפח את זכות הטיעון שלהם על דרך של הכרעה בסוגיה שאינה נדרשת בערעורים שלפנינו."

כלומר השופט גרוסקופף, קובע כי אין מקום לדון בעניין זה בשאלת הפגיעה, וזאת משני טעמים. ראשית מהטעם שציינו לעייל, קרי שדיון בעניין דליה בשאלות שעלו בעניין נגור, מקפח את זכות הטיעון של הצדדים בעניין נגור, ושנית, משום שהשאלה של פגיעה בפוטנציאל התכנוני עלתה בעניין נגור ולאו דווקא בתיק דלי דליה.

בעניין זה כב' השופט גרוסקופף אינו לבד. כב' השופט מינץ מצטרף אליו וקובע את הדברים הבאים:

"עוד מצביע השופט גרוסקופף על כך ששאלה זו עומדת להכרעה לפני בית משפט זה בהליך אחר (בר"ם 245/18 (להלן: ערעורי נגור)) ועל כן אין זה נכון כי נתייחס לסוגיה בלא שהצדדים לערעורי נגור נשמעו לפנינו. בסוגיה זו, עמדתי כעמדתו של השופט גרוסקופף. בכל המקרים שלפנינו, שונה ייעוד הקרקע ועל כן קמה לבעלי הקרקע זכות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה רק בשל כך. השאלה לגבי פגיעה "טהורה" בפוטנציאל התכנוני אינה מתעוררת אפוא בענייננו, ואין זו העת להכריע בה."

הסיטואציה שנוצרה אם כך היא ששני שופטים (ברק ארז ופוגלמן) דנים ומכריעים בשאלת הפגיעה, ואילו שני שופטים אחרים (גרוסקופף ומינץ) אינם דנים בה, ולמעשה משאירים את ההכרעה בה פתוחה לצורך דיון בעניין נגור.

השופט החמישי שישב בדין היה כב' השופט עמית. בנסיבות שתיארתי לעייל הוא אשר ייטה את הכף, ולכן חשובה דעתו בענין שאלת הפגיעה. אלא שבפיסקה הראשונה בפסק הדין של כב' השופט עמית הוא מתייחס דווקא לשאלה השנייה היא שאלת השווי, ואומר ביחס אליה את הדברים הבאים:

" השאלה האמיתית הצריכה לענייננו היא כיצד לחשב את הפיצוי בגין הפגיעה – האם המציאות השמאית הולכת בעקבות המציאות המשפטית-נורמטיבית או להיפך (השוו לדברי השופט א' א' לוי בע"א 8736/04 כהן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה [פורסם בנבו] (24.1.2006)) וכדברי חברי, השופט ע' פוגלמן, האם השומה הולכת בעקבות הדין. לטענת בעלי המקרקעין שבפנינו, השמאות משקפת את השוק החופשי שהוא, כטענתם, "חכם" יותר מכל דין ומכל הלכה, ולכן על הדין ללכת בעקבות המציאות בשטח.

בסוגיה זו מצאתי להצטרף לדעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, ולדעתם של חברי השופטים ע' פוגלמן וד' מינץ ואוסיף אך מספר הערות קצרות."

כלומר בשאלת השווי משמיע כב' השופט עמית עמדה ברורה ונחרצת, ואף טורח לציין שבסוגיה זו הוא מצטרף לעמדת כל השופטים למעט השופט גרוסקופף.

לעומת זאת, בשאלת הפגיעה, עמדתו של כב' השופט עמית מעורפלת הרבה יותר. בעוד שבשאלת השווי הוא ציין במפורש שהוא מצטרף לחבריו, הרי שבשאלת הפגיעה הוא כותב את הדברים הבאים:

"כשלעצמי, אני סבור כי לגבי השאלה הראשונה נשוא דיוננו, די ברף של תוכנית מופקדת ו"דבר מה נוסף" המעיד על התקדמות של ממש בהליכי התוכנית באופן המעיד על סיכוי טוב לאישורה, רף נמוך מעט מהרף הגבוה של כמעט נקודת "אל-חזור" שציינה חברתי."

כלומר, על אף שכב' השופט עמית, אינו אומר דבר על עניין נגור, והוא אף מביע עמדה בעניין שאלת הפגיעה, הוא אינו מצטרף בעניין זה לעמדתם של כב' השופטים ברק ארז ופוגלמן, ומותיר את שאלת הפגיעה ללא הכרעה חדה, ולמשמעות הגברים נחזור המשך. 

שלישית, לא אהבתי את הרחבת צוות השופטים במהלך ההליך.

כך מתארת את הדברים כב' השופטת דפנה ברק ארז:

"כך ביום 16.12.2018, לאחר שהוגשו תשובות בכתב, התקיים דיון בארבעת התיקים בפני הרכב תלתא (אנוכי וחבריי השופטים ד' מינץ ו-ע' גרוסקופף). אף בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ) התייצב לדיון, בהמשך להגשת עמדתו בסוגיה בכתב. בשל ריבוי הצדדים והטענות, בתום הדיון אפשרנו לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב. ביום 11.6.2019, בשים לב למשקלן של השאלות שהתעוררו בפנינו ולהשלכותיהן קיבלנו, שופטי המותב המקורי, החלטה על הרחבת ההרכב. ביום 4.7.2019 הורתה הנשיאה א' חיות על כך שהמותב שידון בתיק יהיה בן חמישה שופטים ובהתאם לכך צורפו להרכב חבריי השופטים ע' פוגלמן ו-י' עמית. ביום 10.12.2019 התקיים דיון במעמד כלל הצדדים בפני ההרכב המורחב."

מבחינה משפטית אין בהרחבת ההרכב כל פגם. זה בסמכותו של ההרכב, ובדיעבד, נוכח עמדות שופטי ההרכב המקורי, כפי שהן ידועות לנו כיום, זה ברוב במקרים היה אפילו הכרחי, על מנת ליעל את הדיון ולמנוע דיון נוסף. אבל כאן המקרה שונה.

כאן המחלוקת בין שופטי ההרכב המקורי נסובה גם על המבגרת הדיונית במסגרתה תדון שאלת הפגיעה. האם בתיק זה או בתיק נגור. הרחבת ההרכב לחמישה שופטים בהליך הנוכחי, באופן המונע כל דיון נוסף בהלכה שנפסקה בעניין נגור, היא שמפריעה. זה דבר אחד לדון בשאלות עקרוניות משותפות לשני התיקים מבלי לאחדם, וזה דבר אחר, לדון בשאלות אלה בהרכב של חמישה באופן שמונע כל דיון נוסף, ובאופן שלמעשה סותם את הגולל על הטיעון בעניין נגור. את זה לא אהבתי.

נראה כי לאורך כל הדרך, החל מלשכת היעוץ המשפטי, וכלה בלשכות השופטים, למישהו אצה הדרך, לקבל הכרעה בעניין הזה של הפוטנציאל התכנוני, וזאת בין היתר על חשבון הניראות של ההליך השיפוטי.

מדוע זה לא נגמר
למרות כל הדברים האלה, קריאה של עמדות השופטים השונים בשאלת הפגיעה, מביאה, לפחות אותי למסקנה שהסיפור לא הסתיים.

אמנם בשאלת הפגיעה ישב הרכב של בית המשפט העליון בחמישה שופטים, אך ההרכב נחלק לשניים נגד שניים. השופט החמישי, כב' השופט עמית, הציג בשאלה זו, עמדה מסויגת שאינה חופפת את עמדת השופטים ברק ארז ופוגלמן, ולדעתי, מהאופן שבו נוסחו הדברים, עמדתו היא בבחינת אוביטר, קרי לא לצורך הכרעה, אלא בגדר הבעת עמדה.

לכן, שאלת הפגיעה צריכה לעלות שוב לדיון, עקרוני, בעניין נגור. 

זו הפעם, עקב התוצאות בעניין דלי דליה, תצטרך לדעתי נשיאת בית המשפט העליון להרכיב מראש הרכב מורחב, אפילו של שבעה שופטים, אשר ידונו בשאלת הפגיעה ויקבלו בה הכרעה שיפוטית חדה וברורה.

לדעתי הפסיקה בעניין נגור, לא תהייה בסופו של דבר שונה הרבה מזו שנפסקה כאן בדלי דליה, אבל כפי שראינו, גם לדרך קבלת ההחלטה, ולאופן ההנמקה יש חשיבות.

צפיפות ובריאות - תפוח אדמה לוהט

השימוש בכלים תכנוניים נעשה בין היתר על מנת לדאוג לחייו, לבטחונו, לבטיחותו, לבריאותו ולשלומו של הציבור.

ראו את תמ"א 38 שתכליתה הבסיסית היא מתן כלים לייצר עמידות של מבנים, על מנת להעניק לציבור הגנה טובה יותר בפני רעידת אדמה, כשזו תגיע למחוזותינו, והיא תגיע על פי המומחים.

ראו את המרחבים המוגנים לסוגיהם שכל תכליתם להתמודד עם פגעי מלחמה.

ראו את תמ"א 34 שכל תכליתה במניעת הצפות שטפונות ופגיעה באדם וברכוש, כמו שחווינו ממש בחורף הנוכחי.

ראו את מערכות הביוב למינהם שכל תכליתם למנוע מחלות ולשמור על בריאות הציבור.

ועכשיו הקורונה..... אתגר חדש, שלא ניתן להתעלם ממנו, גם במישור התכנון. 

איך מטמיעים, אם בכלל, את הצורך לשמור על  "ריחוק חברתי" אל תוך הרשימה האין סופית של הדרישות והתנאים לאשור המרחבים הסגורים המשמשים את כולנו.

הנה כמה הנחות יסוד:

ראשית, מגדרים את הבעייה. הגידול במספר יחידות הדיור לדונם נטו, אינו מעניין (כמעט) את הקורונה. כלומר הקורונה אינה יכולה או צריכה לשמש כטענה נגד המשך מגמת הציפוף העירוני, הנמדד בפרמטרים של מספר יח"ד לדונם. גם המרחבים הציבוריים פחות מענינים, שכן שם ההתמודדות היא באמצעות ניהול נכון של המרחב. החל משליטה על מספר הנכנסים, וכלה בסגירתו. הבעייה היא במרחבים הפרטיים. בדירות המגורים. במקום אליו הולכים כשיתר המקומות נסגרים. הבעייה  היא בצפיפות הדיור, זו הנמדדת במספר הנפשות לחדר, או אם תרצו, במ"ר בנוי לנפש.

שנית, בעיית צפיפות דיור אינה בעייה חדשה. היא לא נוצרה עקב הקורונה, היא היתה ידועה גם קודם, אלא שהקורונה מעצימה את בעיית צפיפות הדיור, וגובה קורבנות. אגב, גם קודם לקורונה צפיפות הדיור גבתה מחיר, אלא שהקורונה העצימה את הבעייה והחצינה אותה אל מעבר לגבולות הרבעים הצפופים. הקורונה שמה את צפיפות הדיור במוקד העניין הציבורי.

שלישית, קיים קושי אמיתי להתמודד בבעיה של צפיפות הדיור. כך, למרות שהנתונים בדבר צפיפות הדיור, נאספים מידי שנה ושנה על ידי הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בארץ ובעולם, ומסד הנתונים עמוס, בחתכים שונים, ועל בסיס השוואתי, ידוע וזמין, לא מצאנו אף תקן או תקנה, שעושות שימוש יישומי במידע האמור.
בימים בהם אנו מקבלים בהסכמה צווים, שבזמנים אחרים נראו דמיוניים, כמו לשמור על ממרחק של 2 מטר בין איש לרעהו, כמו לא להתרחק מעבר ל 100 מטר מהבית, וכמו שוטרי יס"מ שאוכפים סגר על בני ברק, יתכן ונהייה מוכנים לקבל גם רגולציה שתגדיר את צפיפות הדיור. 

יתכן שדווקא ימי הקורנה הקשים, דווקא מייצרים מרחב הסכמה ציבורי, לקדם רגולציה בעניין צפיפות הדיור. רגולציה שתקבע מספר מינימאלי של נפשות לחדר, ביחס לכל דירות מגורים. זה  קשה, זה דמיוני, זה אולי אפילו בלתי אפשרי, אבל יתכן שאין ברירה.

רביעית, במרבית המקרים צפיפות דיור מזוהה עם עוני. אזורים עניים הם אזורים צפופים. רגולציה שתקבע מספר מינמלי של נפשות לחדר, לא תעשה את אותם דירים המתגוררים באזורים הצפופים של העיר יותר עשירים. לכן רגולציה מסוג זה בלתי אפשרית ונדונה לכישלון, אלא אם הרגולטור יממן זאת. זה לא יקרה. בוודאי לא בעת הזו.

מעבר לשאלת המימון הענקית, הסדרה רגולטיבית של צפיפות הדיור, פוגעת בזכויות יסוד, בנכסים תרבותיים, ואף באמונה דתית. המשמעות היא למעשה מגבלה על הילודה. זה נעשה בסין, אבל פה זה לא סין. כאן "ילדים זה ברכה". לכן, גם מטעם זה, זה לא יעבוד. 

כאילו לא די בכך, רגולציה בנושא צפיפות דיור, היא תפוח אדמה לוהט פוליטית, באופן שמסביר מדוע עד היום לא נוצל מדד זה באופן יישומי, ומדוע דווקא ימי הקורונה הם כאמור אלה שיוצרים מודעות, ואיתה גם הזדמנות.

איך יוצרים רגולציה שתאפשר ריחוק חברתי במרחב הפרטי:

על בסיס ארבע הנחות היסוד האלה, המנוגדות כל כך, ברור לחלוטין שהפתרון לא יכול להיות בשיטת זבנג וגמרנו. זהו תהליך. את התהליך צריך להתוות באמצעות רגולציה. רגולציה רכה.

אנו מציעים לקבוע תקן לצפיפות דיור. התקן יהיה משתנה בשים לב למאפייני הדיור, המיקום ומאפייני האוכלוסיה. 

התקן לא יהיה מחייב אלא תקן מומלץ. כך, לדוגמא, לאחר תיקוני חקיקה מתאימים, כל היתר בנייה, יקבע ביחס לכל יחידת דיור, מהי צפיפות הדיור המינימלית המומלצת לגביה. כך, על פי חוק מכר דירות, יחוייב כל מוכר דירת מגורים לציין באותיות ברורות, מה המספר המקסימלי של בני אדם שרשאים לגור בדירה על פי התקן. כך כל רשות מקומית תחויב בכל חשבון ארנונה להזכיר למחזיק כי בדירה מתגוררים יותר נפשות מהמומלץ לפי התקן. כך בלשכת רישום המקרקעין ירשם ביחס לכל דירה התקן המומלץ למגורים ביחס אליה.

כל הפעולות הללו, ואחרות, תצורנה מודעות. לא רק אצל הדירים, ובעלי הדירות אלא גם אצל הרשויות עצמן. כל אלה, בניהול נכון, יתכן ויובילו לצמצום הבעייה. יתכן ובעתיד אף ניתן יהיה להתקדם ולהפוך את התקן לבסיס למתן תמריצים והקלות, או שלילתם. לא כעת, לא ללא הסכמה.

אם כך, נשאלת השאלה, מה הטעם לקבוע תקן, אם הוא אינו מחייב? ובכן, ראו את תמ"א 38. זוהי תוכנית מתאר ארצית, באמצעותה בחרה המדינה לתת לציבור כלי שיסייע בהתמודדות עם אסון טבע. עם רעידת אדמה. הכלי בו המדינה משתמשת הוא אופציונאלי. הוא לא מחייב והוא לא בכל תנאי. כלומר בתמ"א 38, המדינה קודם כל מכירה בבעיה. אחר כך, היא נותנת ארגז כלים להתמודד עם הבעייה. תמ"א 38, בהגדרה לא נועדה למגן את כל הבנינים בישראל בפני רעידת אדמה, אבל היא בהחלט מצמצמת את הבעייה.
ראו את התקנות בעניין מרחבים מוגנים. הן אינן ממגנות את כל הבנינים שנבנו לפני שהן אושרו. הן מצמצמות בעיה, ולא פותרות בעייה.

כך כם התקן המוצע על ידינו. הוא לא יפתור את בעיית צפיפות הדיור, אבל הוא יצור מודעות מעשית ויום יומית לגביה. למעשה תקן צפיפות הדיור, דומה במקצת למדבקות האדומות המופיעות על מוצרי המזון שאנו צורכים. הן לא אוסרות עלינו לאכול את אותם מוצרים, אבל מזהירות אותנו שאם כך נעשה, תוך התעלמות מהמדבקות, זה לא יועיללבריאותנו ויתכן ונחלה. 

תקן הצפיפות אינו פתרון לבעיית הצפיפות. הוא בודאי יהפוך את כולנו לבעלי מודעות כלפיה, ויתכן שיצמצם אותה, עקב כך.

בכל מקרה, הדיון הציבורי, סביב תקן כזה, חשוב כשלעצמו, והאלטרנטיבה שלא לעשות דבר, תשיג כנראה פחות.

תכנון בימי קורונה

נגיף הקורונה מצא את מינהל התכנון כשהוא לא מוכן.

מצד אחד -  העשייה התכנונית בשיאה.

מוסדות התכנון הארציים פועלים במרץ רב, מיום ליום, בעשרות תוכניות לפרויקטים נרחבים של תשתית: רכבות, רכבות קלות, תחנות כח, שדות תעופה, וכך הלאה ועוד....

הותמ"ל, לקראת תאריך התפוגה שלה, דנה בתוכניות, בהיקף כולל של עשרות אלפי יחידות דיור.

הועדות המחוזיות דנות ומאשרות תוכניות כוללניות ואחרות, ואילו בוועדות המקומיות, לחץ עצום לאשר היתרים לפרוייקטים של תמ"א 38 והתחדשות עירונית.

 מצד שני – אפס היערכות למצב חירום !!!!!!

אז מה עושים?

מאלתרים!!!!

תחילה - הושבתה המערכת לחלוטין (בצדק אם אפשר להעיר הערה אישית).

בהמשך - הודעה לא ברורה של מנהלת מינהל התכנון על הפעלה חלקית של מוסדות התכנון, שכלל לא ברור מה כוחה, איך היא מבוצעת, ומתוך איזה סמכות הוצאה.

ובעתיד – תקנות לשעת חירום, שכנראה ינסו לעשות סדר בעניין המועדים.

ברור לכל שמערכת התכנון צריכה לעבוד גם בימי חירום. אסור שמערכת התכנון תיכנס למצב של סחרור וחוסר ודאות, ובוודאי שאסור שכל פעילותה תושבת, שכן מערכת התכנון היא מנוע מרכזי ליציאה ממצב החירום.

איך יוצאים מזה?

ובכן, כשם שבמערכת בתי המשפט אושרו כבר ב - 1991 תקנות המגדירות מהו מצב חירום מיוחד, מי מפעיל אותו, ומה תוצאות הפעלתו, כך צריך היה להיעשות גם ביחס למערכת התכנון.

 כדי לייצר תקנות כאלה, צריך לתקן את חוק התכנון והבניה, ולהסמיך את השר האחראי על מערכת התכנון להתקינן.

הנה הצעה:

לא להתבלבל, זו הצעה בלתי מחייבת שלנו, כדוגמה בלבד, ושנהייה בריאים.

חלק ד' לפקודת בריאות העם - לא נגענו

חלק ד'

(תיקון מס' 12) תשנ"ב-1991

מחלות מידבקות, מוסדות רפואיים והרכבת אבעבועות

מיום 13.11.1991

תיקון מס' 12

ס"ח תשנ"ב מס' 1371 מיום 13.11.1991 עמ' 10 (ה"ח 2024)

חלק ד' מחלות מידבקות, בתי חולים מוסדות רפואיים והרכבת אבעבועות

פירוש

11.  בחלק זה –

          "מגע" פירושו אדם שהיה במגע עם אדם הנגוע במחלה מידבקת, או שהרופא הממשלתי חושדו בכך;

          "חיטוי" פירושו השמדת אורגניסמים בקטריים, או גורמי הידבקות, או הוירוס של מחלה העוברת מאדם לאדם, ע"י שרית גופם של בני אדם בתמיסות אנטיספטיות וכן ע"י חיטוי מלבושים, בדים, לבנים, מרבדים, חדרים, ארונות, בנינים או אוהלים, צרכי מאכל ומשקה ומים, אם בחום ואם בקיטור ואם בתמיסות או באדים כימיים בצורה שנתאשרה ע"י המנהל כדי למנוע את הפצת המחלות המידבקות;

          "האדם הנגוע" פירושו אדם הנגוע במחלה מידבקת או הנתון במצב שבו היה יכול להפיץ מחלה מידבקת;

          "מחלה מידבקת" פירושה כל מחלה מן המחלות המפורטות בתוספת השניה לפקודה זו; בתנאי שהמנהל רשאי להכריז במודעה ברשומות שכל מחלה אחרת תהא מחלה מידבקת לצורך הפקודה הזאת ובאותה מודעה יפרט את האזור אשר בתחומיו יהא למודעה תוקף ואת תקופת תקפה של המודעה;

          "בית חולים למחלות מידבקות" פירושו בית-חולים קבוע או ארעי של המשרד או אגף מבודד של בית-החולים העירוני או בית-חולים אחר שהמנהל התיר לשכן בו מספר מפורש של חולים במחלות מידבקות או חולים מיוחדים במחלות מידבקות;

          "בידוד" פירושו עצירת אדם או מגע בבית חולים למבודדים או בבית, באוהל או במקום מבודדים בצורה ובתנאים שנתאשרו ע"י המנהל;

          "השגחה" פירושה מסירת הודעה על בני אדם לרופאים הממשלתיים של המקומות השונים שאליהם פניהם מועדות ובדיקתם הרפואית כדי לברר מהו מצב בריאותם והחזקתם בקו הבריאות, והטלת השגחה על מצב בריאותם.

שינוי התוספת השניה פק' 54 לש' תש"ט-1949

11א.  שר הבריאות רשאי, על ידי צו שיפורסם ברשומות, לשנות את רשימת המחלות המידבקות שבתוספת השניה לפקודה זו, להוסיף עליה ולגרוע ממנה.

מיום 4.2.1949

מס' 54 לשנת תש"ט-1949

ע"ר מס' 48 מיום 4.2.1949 תוס' א עמ' 169

הוספת סעיף 11א

הודעת מחלות מידבקות

12.  (1) אחד מדרי בית שחלה במחלה מידבקת, נוהגים בו לפי ההוראות דלקמן:

(א)  ראש המשפחה שאותו אדם (הקרוי לקמן "החולה") שייך לה, ואם לא עשה זאת - קרובי החולה הקרובים ביותר המצויים בבנין או היושבים ליד מיטתו של החולה, ואם הם לא עשו זאת - המחזיק בבנין, חייבים מיד לכשיוודע להם כי החולה נגוע במחלה מידבקת, ולעולם - תוך שתים עשרה שעה משעה שנודע להם הדבר, לשלוח מודעה על כך לרופא הממשלתי של המחוז או למוכתר הכפר או הרובע בו אירע המקרה והמוכתר חייב להודיע את דבר המקרה לרופא הממשלתי של המחוז תוך שתים עשרה שעה משעה שהודיעו לו או שנודע לו;

(ב)  רופא המטפל בחולה או אשר נקרא לבקר חולה חייב, מיד בהיוודע לו כי החולה נגוע במחלה מידבקת, ולעולם - תוך שתים עשרה שעה משעה שהודיעו לו או שנודע לו דבר המקרה, למסור הודעה בטופס הקבוע לרופא הממשלתי של המחוז.

          (2) כל אדם הנדרש בסעיף זה למסור הודעה על מחלה מידבקת ולא עשה זאת בתוך הזמן הקבוע, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס לא יותר מחמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

בידוד חולה הנגוע במחלה מידבקת

13.  כל אדם הנדרש עפ"י סעיף 12 למסור הודעה על מחלה מידבקת חייב, לכשיארע המקרה, להוציא לפועל פעולות בידוד זמניות ככל אשר יקבע הרופא הממשלתי.

הסמכות לבדוק מקום שלפי הסברה פשטה בו מחלה מידבקת

14.  המנהל או רופא ממשלתי או מפקח רשאי בכל שעה נאותה משעות היום להכנס לבית או למקום אשר יש לו יסוד להאמין כי קיימת בו מחלה מידבקת או כי לא מכבר היתה קיימת בו מחלה מידבקת, ולבדוק אותם וכן רשאי הוא לבדוק כל אדם שנמצא באותם הבתים או באותו המקום. אם מסרבים להרשותו להכנס או לבדוק, מותר לקבל משופט שלום צו המתיר את הכניסה. משנתקבל והוצג צו כזה יהא כל אדם המסרב להרשותו להכנס או השם מכשולים על דרך הבדיקה האמורה אשם בעבירה ויהא צפוי לקנס לא יותר משתי לירות על כל עבירה ועבירה.

העברת אנשים נגועים לבית-החולים

15.  (1) כל הנגוע במחלה מידבקת שאין לו דירה או אכסניה מתאימה או אשר, לדעת המנהל או רופא ממשלתי אין צורת איכסונו מאפשרת לנקוט באמצעי זהירות נכונים כדי למנוע את התפשטותה של המחלה או שהוא מאוכסן באוהל או בקרון או בחדר שמצויים בו גם אנשים אחרים זולת אותם האנשים אשר מן ההכרח כי יטפלו באותו אדם, או הנוסע באניה, מותר, על יסוד תעודה חתומה ע"י הרופא הממשלתי, להעבירו לבית חולים למחלות מידבקות או למקום-בידוד מתאים אחר ומותר לעצור אותו אדם באותו בית חולים או מקום כל זמן שהוא נגוע במחלה מידבקת. אם מתנגד החולה או האדם האחר להעברה כזאת או אם הוא מעמיד מכשולים על דרכה, רשאי שופט שלום, על יסוד בקשה מאת רופא ממשלתי, ליתן צו להוציא את ההעברה לפועל מיד.

          (2) כשסבור הרופא הממשלתי כי אין ההעברה אפשרית או רצויה, רשאי הוא להוציא לפועל או לצוות להוציא לפועל כל פעולות בידוד זמניות שיאבה לקבוע.

          (3) רשאי המנהל או רופא ממשלתי להעמיד כל אדם הנמצא במגע עם אדם נגוע תחת השגחה בתנאים אשר יאבה לקבוע או תחת פיקוח לאותה תקופה (ולא יותר מתקופת הדגירה המכסימלית של המחלה, החל מן היום שבו היה המגע בפעם האחרונה נתון בסכנת התנגעות מאותה מחלה) שיראה צורך לקבוע כדי לצמצם את ההתנגעות.

הסמכות להכנס ולחטא

16.  המנהל או רופא ממשלתי או מפקח רשאי בכל עת מתאמת להכנס לכל בית או מקום שבו אירע מקרה של מחלה מידבקת ורשאי הוא להוציא לפועל או לצוות להוציא לפועל כל פעולת חיטוי או כל פעולה להשמדת עכברים או משחיתים אחרים אשר, לדעתו, יש צורך בה.

סמכויות המנהל ושר הבריאות לגבי מחלות ידועות

17.  (1) במקרה של חולירע, דבר, טיפוס הבטן ובת-טיפוס הבטן (para typhoid) ודמית, רשאי המנהל או רופא ממשלתי להוציא לפועל או לקבוע את אחת הפעולות דלקמן, כדי למנוע את הפצת המחלה:

(א)  חיטויים, בנייתם מחדש, תיקונם, החלפתם או סגירתם של כל הספקת-מים ביתית, בית-כסא, משתנה, אסלה, מיתקן-ביוב או מיתקן סניטרי, וההוצאות הכרוכות בכל פעולה מן הפעולות האלה תוטלנה על בעל הבנין או ייגבו ממנו אם סבור המנהל כי היה הכרח לנקוט באמצעים אלה מחמת שהספקת המים, בית הכסא, המשתנה או האסלה הנ"ל היו בנויים או מוחזקים באופן שיש בו סכנה לבריאות;

(ב)  טיהורה או הגנתה של כל הספקת-מים פרטית או ציבורית;

(ג)   סילוקם ואופן ביעורם של כל אשפה, צואה ופסולת מכל בנין פרטי או ציבורי או מכל דרך, רחוב או מקום ציבוריים, ורשאי הוא לדרוש או לצוות כי הדברים הנ"ל יסולקו ויבוערו על חשבון המחזיק בבנין הפרטי או על חשבון הרשות  המקומית.

          (2) אם בכל מקרה מן המקרים המוזכרים בסעיף-קטן (1) דלעיל סבור המנהל כי יש צורך לסגור כל הספקת מים ציבורית, יגיש המנהל דין וחשבון לשר הבריאות על דבר האמצעים שלפי דעתו יש צורך לנקוט בהם ושר הבריאות רשאי לצוות את הרשות המקומית או רשות אחרת הממונה על הספקת המים לנקוט באמצעים האלה כולם או מקצתם.

הספקת נוחויות סניטריות לפועלים במקרים ידועים

18.  בעל עיר או כפר, או בכל שטח שעובדים בו פועלים וכל מקום שסבור המנהל כי שוררים או עלולים לשרר טיפוס הבטן, דמית, מחלת תולעת הוו (Ankylostomiasis) או מחלת השסועיות (Shistomiasis) רשאי הוא, במודעה שתצא מטעם הממונה על המחוז, לדרוש מאת בעל הבנין או מאת בעל הקרקע שבאותו שטח להספיק למחזיקי הבנין או לעובדי הקרקע נוחיות סניטריות מאותו סוג ובאותו מספר ובמשך אותו זמן שהמנהל יראה לנחוץ. אם לא ימלא הבעל אחרי הוראות המודעה הנ"ל במשך המועד הקבוע, רשאי המנהל או בא-כוחו המורשה לדאוג להספקת הנוחויות הסניטריות הנ"ל והוצאות העבודה תשולמנה ע"י הבעל ויגבו אותן ממנו כדרך שגובים מסים עפ"י הוראות פקודת המסים (גבייה).

הרכבת נסיובי-מגן

19.  בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

סמכויות לשעת-חירום פק' 53 לש' 1947 (תיקון מס' 17) תשס"ג-2003

20.  (1) אם נראה כי מרחפת על איזה חלק של ישראל סכנה של מחלה איומה אפידמית, מקומית או מידבקת או כי הוא נגוע במחלה כזאת, דהיינו, דבר, חולירע, קדחת צהובה, אבעבועות, טיפוס הבטן או מחלה אחרת שהכריז עליה שר הבריאות, במודעה ברשומות כי היא מחלה מידבקת מסוכנת, רשאי שר הבריאות להכריז במודעה כנ"ל כי סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה כזאת בישראל או בארצות השכנות, ומשפורסמה הכרזה זאת יהא המנהל מוסמך לסדר, או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי ייעשו על ידי כל אדם, לרבות קופת חולים:

(א)  ביקורים מבית לבית;

(ב)  הגשת עזרה רפואית, חלוקת רפואות, הספקת מקומות-שיכון, טיפוח הנקיון, האיורור והחיטוי ושמירה בפני התפשטות המחלה;

(ג)   כל ענינים או דברים שימצאם רצויים לשם מניעתה או הקלתה של המחלה;

ורשאי הוא להטיל את הסידורים או הקביעות האלה, כולם או מקצתם, על כל הארץ או על כל חלק או חלקים ממנה ועל כל אניות הנמצאות בחופי הארץ הפנימיים או במימיה הטריטוריאליים.

מיום 18.10.1947

מס' 53 לשנת 1947

ע"ר מס' 1623 מיום 18.10.1947 תוס' 1 עמ' 245

(1) אם נראה כי מרחפת על איזה חלק של ישראל סכנה של מחלה איומה אפידמית, מקומית או מידבקת או כי הוא נגוע במחלה כזאת, דהיינו, דבר, חולירע, קדחת צהובה, אבעבועות, טיפוס הבטן או מחלה אחרת שהכריז עליה שר הבריאות, במודעה ברשומות כי היא מחלה מידבקת מסוכנת, רשאי שר הבריאות להכריז במודעה כנ"ל כי סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה כזאת בישראל או בארצות השכנות, ומשפורסמה הכרזה זאת יהא המנהל מוסמך להנהיג את הסידורים דלקמן לסדר, או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי ייעשו:

(א) ביקורים מבית לבית;

(ב) הגשת עזרה רפואית, חלוקת רפואות, הספקת מקומות-שיכון, טיפוח הנקיון, האיורור והחיטוי ושמירה בפני התפשטות המחלה;

(ג) כל ענינים או דברים שימצאם רצויים לשם מניעתה או הקלתה של המחלה;

ורשאי הוא להטיל את הסידורים או הקביעות האלה, כולם או מקצתם, על כל הארץ או על כל חלק או חלקים ממנה ועל כל אניות הנמצאות בחופי הארץ הפנימיים או במימיה הטריטוריאליים.

מיום 1.6.2003

תיקון מס' 17

ס"ח תשס"ג מס' 1892 מיום 1.6.2003 עמ' 475 (ה"ח 25)

(1) אם נראה כי מרחפת על איזה חלק של ישראל סכנה של מחלה איומה אפידמית, מקומית או מידבקת או כי הוא נגוע במחלה כזאת, דהיינו, דבר, חולירע, קדחת צהובה, אבעבועות, טיפוס הבטן או מחלה אחרת שהכריז עליה שר הבריאות, במודעה ברשומות כי היא מחלה מידבקת מסוכנת, רשאי שר הבריאות להכריז במודעה כנ"ל כי סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה כזאת בישראל או בארצות השכנות, ומשפורסמה הכרזה זאת יהא המנהל מוסמך לסדר, או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי ייעשו על ידי כל אדם, לרבות קופת חולים:

פק' 53 לש' 1947

          (2) בלא לפגוע בסמכויות המסורות למנהל בסעיף-קטן (1) לעיל, רשאי המנהל, לאחר ההכרזה מאת שר הבריאות שתפורסם במודעה כנ"ל, לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, את ביצועו של כל אמצעי מן האמצעים המפורטים בסעיף-קטן זה שיראה צורך בו כדי למנוע את חדירתה או התפשטותה של המחלה, דהיינו:

(א)  לסלק, לבודד, לעצור, להעמיד לפיקוח, לבדיקה רפואית ולטיפול רפואי אנשים נגועים ואנשים העומדים במגע עמהם, ואנשים שיש עליהם חשד כי היו בזמן האחרון נתונים להידבקות, ולעשות את הפעולות הדרושות, כדי לקבל דוגמאות לבדיקת מעבדה מכל אחד מן האנשים הנזכרים לעיל;

(ב)  להרכיב נסיוב-מגן או הרכבה אחרת באנשי הציבור, בעולי רגל, בעולים, בנוסעים, בכלי-מגע או באנשים החשודים כי היו בזמן האחרון נתונים להידבקות;

(ג)   להכנס בכל עת שהיא לכל בנין ציבורי או פרטי ולבדוק בו כדי לברר אם נמצאים בו אנשים חולים וכדי לנקוט שם בכל האמצעים הנחוצים למניעת התפשטות ההדבקה;

(ד)   להנהיג פיקוח סניטרי ולהסדיר ולחטא הספקות מים ציבוריות או פרטיות;

(ה)  לתפוס, לעצור, לחטא או להשמיד חפצים נגועים או נתונים להידבקות או העלולים להדביק, בתנאי שיהא מותר לשלם פיצויים בעד חפצים בדרך זו;

(ו)   לקבור את המתים או לבערם בדרך אחרת;

(ז)   להעמיד להשגחה רפואית נוסעים מאזורים נגועים;

פק' 30 לש' 1945

(ח)  רכישה באנגריה – תמורת תשלום – של קרקע או בניינים לשם שיכונם של בני-אדם הטעונים מעצר או בידוד או של בני-אדם הזקוקים לשיכון בתוצאת כל צעדים שננקטו לפי סעיף זה;

(ט)  לתפוס, על יסוד תשלום, בנינים או קרקעות כדי להתקין בהם בתי-חולים זמניים בקשר לאמצעים שנקטו בהם לשם הדברתה או מניעתה של מחלה;

(י)   לתפוס באנרגיה, על יסוד תשלום, אמצעי-הובלה הדרושים בקשר עם האמצעים להדברת מחלה;

בתנאי שאם נתגלע סכסוך ביחס לתשלומים הנזכרים בפסקאות (ח), (ט) ו-(י) דלעיל יחליט הממונה על המחוז בענין הסכום שיש לשלמו.

מיום 18.12.1941

מס' 34 לשנת 1941

ע"ר מס' 1154 מיום 18.12.1941 תוס' 1 עמ' 118

(ח) לתפוס בנינים באנגריה, על יסוד תשלום, לשיכון אנשים שדרוש לעצרם או לבודדם או של בני אדם הזקוקים לשיכון כתוצאה מכל פעולה שנקטו בה עפ"י סעיף זה;

מיום 4.9.1945

פק' 30 לשנת 1945

ע"ר מס' 1436 מיום 4.9.1945 תוס' 1 עמ' 133

החלפת פסקה 20(2)(ח)

הנוסח הקודם:

(ח) לתפוס בנינים באנגריה, על יסוד תשלום, לשיכון אנשים שדרוש לעצרם או לבודדם או של בני אדם הזקוקים לשיכון כתוצאה מכל פעולה שנקטו בה עפ"י סעיף זה;

מיום 18.10.1947

מס' 53 לשנת 1947

ע"ר מס' 1623 מיום 18.10.1947 תוס' 1 עמ' 245

(2) בלא לפגוע בסמכויות המסורות למנהל בסעיף-קטן (1) לעיל, רשאי המנהל, לאחר ההכרזה מאת שר הבריאות שתפורסם במודעה כנ"ל, להוציא לפועל לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, את ביצועו של כל אמצעי מן האמצעים המפורטים בסעיף-קטן זה שיראה צורך בו כדי למנוע את חדירתה או התפשטותה של המחלה, דהיינו:

פק' 53 לש' 1947

          (3) רשאי המנהל או רופא ממשלתי לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי שום מת לא ייקבר בעיר או בכפר או באזור נגועים, עד אם נבדקה הגופה ע"י רופא ממשלתי או ע"י מפקח על הבריאות, ורשאי הוא לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי יינקטו אמצעים, כדי להבטיח שגופות אשר לא נבדקו כאמור בזה לא תיקברנה בשום בית-קברות או מקום-קבורה.

מיום 18.10.1947

מס' 53 לשנת 1947

ע"ר מס' 1623 מיום 18.10.1947 תוס' 1 עמ' 245

(3) רשאי המנהל או רופא ממשלתי לקבוע לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי שום מת לא ייקבר בעיר או בכפר או באזור נגועים, עד אם נבדקה הגופה ע"י רופא ממשלתי או ע"י מפקח על הבריאות, ורשאי הוא לנקוט באמצעים לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי יינקטו אמצעים, כדי להבטיח שגופות אשר לא נבדקו כאמור בזה לא תיקברנה בשום בית-קברות או מקום-קבורה.

          (4) (א)  על יסוד דרישה מאת המנהל או רופא ממשלתי, רשאי הממונה על המחוז לצוות לסתור או להרוס כל מבנה או מחסה המשמש למשכן אדם או בהמה שמחמת מצבו הבלתי סניטרי הוא מהוה, לדעת המנהל או הרופא הממשלתי מרכז להפצת מחלה. מותר לשלם לבעליו פיצויים בעד סגירתו או הריסתו של כל מבנה או מחסה כנ"ל, בסכום שייקבע ע"י בוררות לכשאין הסכם; בתנאי שכאשר יעמדו להחליט בשאלה אם יש לשלם פיצויים כאלה ומה הסכום שישולם, יביאו בחשבון את השאלה עד לאיזה שיעור יש לזקוף לרשלנותו של הבעל את המצב הבלתי סניטרי של המבנה או המחסה.

(ב)  אם פרצה מגפה באזור מוגבל, רשאי הממונה על המחוז לצוות כי שום אדם לא יצא מן האזור שהוגבל ורשאי לנקוט באמצעים, כגון הקפת האזור בשרשרת סניטרית או באמצעים אחרים, ככל אשר ימצא לנחוץ כדי להגשים למעשה את הצו, ולתכלית זו רשאי לדרוש את עזרת המשטרה.

בדיקת מחלבות וסמכות לאסור הספקת חלב (תיקון מס' 5) תשל"ג-1973

21.  (1) אם יש לו לרופא ממשלתי של כל מחוז הוכחות כי איזה אדם סובל ממחלה מידבקת שיש ליחסה לחלב הנמכר במחוז ע"י איזו מחלבה או כי החלב של כל מחלבה כזאת עלול להביא את המחלה המידבקת על כל אדם הגר במחוז, חייב רופא ממשלתי לבקר את המחלבה ולבדוק אותה ואת כל אדם ואדם העובד בה או הגר בבנין המחלבה או הגר בכל בנין אשר מתגורר בו כל אדם העובד באותה מחלבה, ולהגיש מיד דו"ח על תוצאות בדיקתו לרופא המחוזי של המשרד אשר באותו מחוז, והרופא המחוזי, לאחר שיעיין בדו"ח הנ"ל ובדו"ח של פקיד וטרינרי ממשלתי בדבר מצב בריאותו של העדר ובכל עדות אחרת שתוגש לפניו ע"י הצדדים הנוגעים בדבר, יעשה אחת משתי אלה: או שיתן צו הפוקד על בעל המחלבה לא לספק חלב מאותה מחלבה, בתוך המחוז או מחוצה לו עד לביטול הצו ע"י הרופא המחוזי, או שיחליט כי אין צורך במתן צו כזה.

(תיקון מס' 5) תשל"ג-1973

          (2) כל צו כזה יבוטל מיד לכשיווכח הרופא המחוזי כי החלב מן המחלבה הנ"ל שוב אינו עלול לגרום למחלה מידבקת.

(תיקון מס' 5) תשל"ג-1973

          (3) הרשות לכל בעל מחלבה המוצא את עצמו נפגע ע"י צו כזה לערער בפני הממונה על המחוז, והממונה על המחוז רשאי ליתן צו הדורש מאת בעל המחלבה לחדול מלספק חלב או יוכל לשנות או לבטל כל צו שניתן ע"י הרופא המחוזי, ורשאי הוא בכל עת שהיא לבטל כל צו שניתן עפ"י סעיף זה. עד שתינתן ההחלטה בכל ערעור כזה ישאר הצו בתקפו.

          (4) כל המסרב להרשות לרופא הממשלתי לערוך את הבדיקה כפי שנקבע לעיל או שלאחר נתינת כל צו עפ"י סעיף זה הוא מוסיף לספק חלב בניגוד לצו, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות ואם הוא ממשיך בעבירה זו יהא צפוי לקנס נוסף שלא יעלה על חמש לירות לכל יום שבו הוא ממשיך בעבירה.

          (5) בעל מחלבה לא יהא צפוי לעמוד למשפט על הפרת חוזה אם נבעה ההפרה מתוך צו שניתן עפ"י סעיף זה.

מיום 27.7.1973

תיקון מס' 5

ס"ח תשל"ג מס' 710 מיום 27.7.1973 עמ' 232 (ה"ח 1029)

(1) אם יש לו לרופא ממשלתי של כל מחוז הוכחות כי איזה אדם סובל ממחלה מידבקת שיש ליחסה לחלב הנמכר במחוז ע"י איזו מחלבה או כי החלב של כל מחלבה כזאת עלול להביא את המחלה המידבקת על כל אדם הגר במחוז, חייב רופא ממשלתי לבקר את המחלבה ולבדוק אותה ואת כל אדם ואדם העובד בה או הגר בבנין המחלבה או הגר בכל בנין אשר מתגורר בו כל אדם העובד באותה מחלבה, ולהגיש מיד דו"ח על תוצאות בדיקתו לרופא הממשלתי הראשון הרופא המחוזי של המשרד אשר באותו מחוז, והרופא הממשלתי הראשון והרופא המחוזי, לאחר שיעיין בדו"ח הנ"ל ובדו"ח של פקיד וטרינרי ממשלתי בדבר מצב בריאותו של העדר ובכל עדות אחרת שתוגש לפניו ע"י הצדדים הנוגעים בדבר, יעשה אחת משתי אלה: או שיתן צו הפוקד על בעל המחלבה לא לספק חלב מאותה מחלבה, בתוך המחוז או מחוצה לו עד לביטול הצו ע"י הרופא הממשלתי הראשון הרופא המחוזי, או שיחליט כי אין צורך במתן צו כזה.

(2) כל צו כזה יבוטל מיד לכשיווכח הרופא הממשלתי הראשון הרופא המחוזי כי החלב מן המחלבה הנ"ל שוב אינו עלול לגרום למחלה מידבקת.

(3) הרשות לכל בעל מחלבה המוצא את עצמו נפגע ע"י צו כזה לערער בפני הממונה על המחוז, והממונה על המחוז רשאי ליתן צו הדורש מאת בעל המחלבה לחדול מלספק חלב או יוכל לשנות או לבטל כל צו שניתן ע"י הרופא הממשלתי הראשון הרופא המחוזי, ורשאי הוא בכל עת שהיא לבטל כל צו שניתן עפ"י סעיף זה. עד שתינתן ההחלטה בכל ערעור כזה ישאר הצו בתקפו.

עונשים על העמדת אנשים וחפצים נגועים גלויים לעין כל

22.  (1) כל אדם –

(א)  הסובל ממחלה מידבקת והוא מגלה עצמו, ביודעין, בצורה שיש בה סכנה לבריאות הציבור בכל רחוב, מקום ציבורי, חנות, בית מלון, כלי-רכב ציבורי או בכל מקום שהשימוש בו משותף לאנשים, פרט לבני המשפחה או לאנשי הבית שהאיש הסובל כנ"ל משתייך אליהם, או כשהוא נתון במצב העלול לסכן את בריאות הציבור, הוא נכנס לכל כלי רכב ציבורי מבלי להודיע תחילה לבעליו, למפקחו או לנהגו כי הוא סובל כנ"ל; או

(ב)  הממונה על אדם הסובל כנ"ל והוא מגלה אותו ברבים כאמור לעיל; או

(ג)   הנותן, משאיל, מוכר, מעביר או מגלה כל כלי מיטה, מלבושים, סחבות או דברים אחרים העלולים להסתיר בתוכם את נגע ההידבקות, או המתיר לכבס אותם או לגלותם בכל מכבסה או בכל מקום שהשימוש בו משותף לכמה אנשים, פרט לבני המשפחה או לאנשי הבית שהאיש הנגוע משתייך אליהם, מבלי שיחטא אותם תחילה להנחת דעתו של הרופא הממשלתי,

יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות.

          (2) כל בעל או נהג של כלי רכב ציבורי ידאג לחיטוי כלי הרכב כדי הנחת דעתו של הרופא הממשלתי מיד לאחר שהוביל, לפי ידיעתו אדם הסובל ממחלה מידבקת ולפי סוגה או מצבה של המחלה עלול כלי הרכב להצפין או לשמור בתוכו את ההידבקות או את גורם ההידבקות; ואם לא יעשה כן יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות; אלא שלא יידרש מאת בעל כלי הרכב או מאת נהגו להוביל בכלי הרכב כל אדם הסובל כנ"ל אלא אם כן שולם לו סכום שיש בו כדי לכסות כל הפסד או הוצאה העלולים להגרם לו ע"י ביצוע הוראות סעיף זה.

          חובתו של המשרד תהא, לכשיידרש על ידי בעל כלי הרכב או על ידי נהגו, לדאוג לחיטוי כלי הרכב הציבורי כנ"ל, והמשרד רשאי לעשות זאת בחינם.

          (3) כל המשכיר ביודעין בית, חדר או חלק של בית שבו סבל אדם ממחלה מידבקת, בלא שחיטא, להנחת דעתו של הרופא הממשלתי או מפקח הבריאות, את הבית, החדר או החלק של הבית וכל החפצים שבו העלולים לשמור בהם את ההידבקות, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשרים לירות.

          לצרכי סעיף-קטן זה רואים את בעליו של בית מלון כאילו השכיר חלק של בית לאדם שנתקבל כאורח לאותו בית מלון.

(תיקון מס' 12) תשנ"ב-1991

          (4) הוריו של ילד או אדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הסובל או שסבל מאחת המחלות המידבקות המפורטות בתוספת השלישית של פקודה זו או מכל מחלה אחרת שיכריז עליה המנהל, במודעה שתפורסם ברשומות, כעל מחלה מידבקת בכל אזור מסויים ולמשך כל תקופה מסויימת לצרכי סעיף-קטן זה, או הוריו של ילד או האדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הגר בבית שבו שוררת או שררה מחלה כזאת במשך שלושה חדשים, וביודעין או מתוך רשלנות הם מרשים לילד לבקר בבית הספר בלא שיקבלו ויראו למורה או לאדם אחר הממונה על בית הספר תעודה מרופא בעל רשיון כי מותר לילד לבקר בבית הספר, ייאשמו בעבירה ויהיו צפויים לקנס.

          (5) כל אדם הסובל ממחלה מידבקת או הגר בבית מנוגע או שהוכח כי הוא מצפין בגופו את גורם ההידבקות של מחלה מידבקת באופן המהווה סכנה לאחרים:

(א)  לא יעסוק בכל מלאכה הקשורה בהספקת מזון אם לא נקטו באמצעי-זהירות מתאימים נגד הפצת המחלה; או

(ב)  לא ינהל כל עסק או מסחר באופן העלול להפיץ את המחלה.

          כל העובר ביודעין על הוראות סעיף-קטן זה יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות.

          (6) (א)[1] אם מת אדם ממחלה מידבקת בבית חולים או במקום זמני לשיכון חולים, והרופא הממשלתי או רופא בעל רשיון מעיד כי כדי למנוע כל סכנה של העברת המחלה או הפצת ההידבקות רצוי, לפי דעתו, שלא להוציא את הגופה מבית החולים או המקום הנ"ל אלא אם כן עומדים לקבור אותה מיד, הרי יהא אסור לכל אדם להוציא את הגופה אלא לצורך זה בלבד; ומשהוצאה הגופה מבית החולים או מהמקום הנ"ל תילקח מיד ישר למקום הקבורה ושם תיקבר;

(ב)  כל העובר ביודעין על הוראות סעיף-קטן זה יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות;

(ג)   שום דבר האמור בסעיף-קטן זה לא ימנע העברת גופת מת מבית החולים לחדר-המתים, ולצרכי סעיף-קטן זה רואים את חדר-המתים כחלק מבית החולים.

מיום 13.11.1991

תיקון מס' 12

ס"ח תשנ"ב מס' 1371 מיום 13.11.1991 עמ' 10 (ה"ח 2024)

(4) הוריו של ילד או אדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הסובל או שסבל מאחת המחלות המידבקות המפורטות בתוספת השלישית של פקודה זו או מכל מחלה אחרת שיכריז עליה המנהל, במודעה שתפורסם ברשומות, כעל מחלה מידבקת בכל אזור מסויים ולמשך כל תקופה מסויימת לצרכי סעיף-קטן זה, או הוריו של ילד או האדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הגר בבית שבו שוררת או שררה מחלה כזאת במשך שלושה חדשים, וביודעין או מתוך רשלנות הם מרשים לילד לבקר בבית הספר בלא שיקבלו ויראו למורה או לאדם אחר הממונה על בית הספר תעודה מאת הרופא הממשלתי (ועל הרופא הממשלתי ליתן תעודה זו בחנם) או מאת כל רופא בעל רשיון, האמורת כי נקטו באמצעי זהירות ראויים נגד הפצת המחלה או ההידבקות וכי מותר לו לילד לבקר בבית הספק בלא חשש-סכנה להדביק אחרים, יאשמו בעברה ויהיו צפויים לקנס שלא יעלה על חמשה פונטים. כל מורה אשר ירשה לילד, ביודעיון, לבקר בבית ספר מתוך הפרת הוראות סעיף-קטן זזה, יאשם בעברה ויהא צפוי לקנס לא יותר מחמשה פונטים מרופא בעל רשיון כי מותר לילד לבקר בבית הספר, ייאשמו בעבירה ויהיו צפויים לקנס.

תקנות פק' 53 לש' 1947

23.  רשאי המנהל, באישור שר הבריאות, להתקין מזמן לזמן תקנות שיראה צורך בהן בענין בידודם, שיכונם וריפויים של אנשים הנגועים או העלולים להיות נגועים בכל מחלה אפידמית, מקומית או מידבקת ובענין מניעת התפשטותן, הכנסתן לישראל, או התחלתן של המחלות האלה, הן בימיה, בנהרותיה ובמימיה של הארץ והן ביבשה שלה; ורשאי הוא להכריז מי היא הרשות או מי הן הרשויות אשר תטלנה ותבצענה את התקנות האלה.

---

[1] הוראה זו לא תחול על גוויה לפי סעיף 4 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953.