בסיס רחב

כמו הפרק בחוק החדש העוסק בפגיעות תכנוניות (197 לשעבר), כך גם תאומו, הפרק הדן בהיטל השבחה, עומד לעבור מתיחת פנים בחוק החדש. הרעיון העומד בבסיס היטל ההשבחה הוא רעיון של צדק חברתי, על פיו, בעל קרקע, שמקרקעיו הושבחו כתוצאה מפעילות שלטונית משביחה, מחויב לשתף את הציבור במחצית "העושר" שהתווסף לו.

בחוק הבטל שימש עיקרון זה מרכיב משמעותי בפרשנות החוק, ואגב יישומו הרחיבה הפסיקה את בסיס המס, והחילה את ההיטל על השבחה שנוצרה כתוצאה מתוכניות מתאר ארציות (פס"ד מוע"ש) ועל השבחה שנוצרה כתוצאה מיישום תקנות חישוב שטחים והוספת שטחי שרות על פיהן (פס"ד סמפלסט). הרחבת בסיס המס והחלתו על אישור תשריט חלוקה, נבחנה אף היא על ידי ביהמ"ש ומצויה כיום בהליכי ערעור, לאחר שבית משפט השלום דחה את הדרישה לכלול בבסיס המס גם ארועים מסוג זה. (פס"ד שלום - ברליצהיימר <גילוי נאות - הח"מ מייצג את הועדה המקומית בהליכים אלה>).

העיקרון האמור לא נעלם מעיניהם של עורכי הצעת החוק, שבדברי ההסבר לחוק ציינו כי "היטל השבחה הוא מיסוי המוטל על מקרקעין כתוצאה מפעילות שלטונית משביחה". בהתאם לכך, בחוק החדש שונתה הגדרת "תוכנית", באופן המכיל גם תוכניות מתאר ארציות, הכוללות הוראות מפורטות, כחלק ממערך התוכניות המשביחות, במקרים שבהם ממומשות זכויות אלה. זאת ועוד, על מנת להסיר כל ספק, החוק החדש מבהיר כי גם אישור של תשריטים לאיחוד וחלוקה גוררים חיוב בהשבחה. בכך למעשה, יחד עם אישור הקלה ושמוש חורג, החוק החדש חובק  את מרבית הארועים התכנוניים המייצרים תוספת ערך לקרקע מכח החוק, למעט אחד - תוספת שטחי שרות על פי תקנות חישוב שטחים. במילים אחרות - פסק דין סמפלסט, וההלכה שנקבעה שם, נותרו לכאורה בחוץ. האמת היא שנוסח החוק סובל גם  פרשנות המותירה על כנה את הלכת סמפלסט, אבל נראה כי נכון יותר היה להרחיב את בסיס המס על כל החלטה של מוסד תכנון המוסיפה שמושים ו/או זכויות בנייה, על אלה שנקבעו בתוכנית. הגדרה מעין זו תחול מן הסתם גם על הקלות, גם על שמושים חורגים, גם על תוספת שטחי שרות, וגם - וזה אולי חשוב מכל - על כל סמכות עתידית שתוקנה בתוכנית או בתקנות. באופן כזה ניתן יהיה להחיל את החוק על כלל הפעילות השלטונית המשביחה, ממש כפי שהתכוונו לקבוע מציעי הצעת החוק.