חשמל זורם בכפות ידיך - על הצעות חוק לביטול תכניות ישנות

ב - 31.5.1994 נכנס לתוקפו חוק מכונן -  לא פחות - ביחס לעולם התכנון בישראל. לא, אני לא מתכוון לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה, ואפילו לא לתיקון 26 לאותו חוק. אני מתכוון לחוק תחנת הכוח תל אביב (ביטול), התשנ"ד – 1994.

למי שלא מכיר, אז הנה הסיפור.

ישראל של אותה תקופה סבלה ממגבלה של כושר הייצור בחשמל, מגבלה חמורה אפילו מזו הקיימת כיום. כדי להגדיל את כושר הייצור תוכננה תחנת הכוח של רידינג ד', אלא שסדרה של התנגדויות וצווי מניעה יצרו מכשולים בפני הקמת התחנה. כדי להתגבר על המכשולים הללו, החליטה הממשלה לחוקק "חוק עוקף תכנון", שישתיק את כל המתנגדים, ימנע צווים שיפוטיים ויאפשר את הקמת תחנת הכוח ללא דחיות נוספות. כך נולד חוק תחנת הכוח תל אביב תשכ"ז – 1967, שלימים כונה חוק רידינג ד'.

הוראות החוק הם חלומו הרטוב של כל גורם הפועל בתחום התכנון בכלל ובתחום התשתיות בפרט. הוראות החוק מפלסות דרך להקמת תחנת הכוח, ללא מכשולים,ללא חסמים בירוקרטים, וללא התנגדויות. הן מסמיכות את הממשלה לאשר את התוכנית תוך יידוע בלבד של הועדה המחוזית. הן פוטרות את תחנת הכח מהוצאת היתר בניה ומרשיון עסק, והן מסמיכות את הממשלה לקבוע תקנות לפיקוח על העבודות.

תחנת הכוח רידינג ד' אכן הוקמה מכוחו של חוק זה.

למרות שתחנת הכח הוסיפה לכושר הייצור של חשמל בישראל, הרי שמבחינת עולם התכנון, תהליך אישורה בחוק ולא בתוכנית, סימן חושך גדול.

חוק רידינג ד' היה מצוי עמנו בספר החוקים של מדינת ישראל, כמעט 30 שנה, עד שב 1994 התקיים אותו אירוע מכונן של ביטול החוק, שלא רק שגירש את החושך והחזיר אותנו לאור, אלא אף האיר באור גדול את האיוולת, על מנת שלא תחזור שוב.

את הפרשה כולה סיכמו יפה מציעי החוק, בדברי ההסבר לחוק המבטל, שם כתבו:

"חוק תחנת הכוח תל אביב אושר בשנת 1967 במטרה לאפשר את הקמת תחנת הכח רידינג ד' תוך עקיפת חוק התכנון והבניה. מצב זה שבו תחנת כוח פועלת על סמך חוק מיוחד הינו מצב בלתי רצוי. מוצע, על כן, לבטל את החוק המיוחד שנחקק בנושא זה, ולהכפיף את תחנת הכוח לחוק התכנון והבנייה ולחוקים אחרים שענינם שמירה על איכות הסביבה."

הליכי תכנון הם עניין המסור כולו למוסדות התכנון. אמנם כוחה של הכנסת עימה והיא מוסמכת להתערב, באמצעות חקיקה, גם בתוכן התכנון, כפי שנעשה בפרשת רידינג ד', אך לא ראוי שהיא תעשה כן.

הגדרנו את ביטול חוק רידינג ד' כאירוע שהינו לא פחות מאירוע מכונן, משום שחשבנו, שבאישור החוק המבטל, הכירה הכנסת דה פאקטו במגבלת כוחה, וכי למרות שהיא מוסמכת לעשות כן, היא לא תפעיל יותר את סמכותה על מנת להתערב בשיקולי תכנון באמצעות חקיקה ייחודית. כוחם העצמאי והבלתי תלוי של מוסדות התכנון הוא ערך קונסטיטוציוני, ראוי להגנה. ההתערבות בקביעותיהם, באמצעות חקיקה - פסולה ולא ראויה. נראה כי לאחר פרשת רידינג ד' התערבות מסוג כזה, לא תתרחש פעם נוספת.

נזכרנו בפרשת רידינג ד' על רקע הצעות החוק השונות העולות לדיון לביטול או לבחינת תוכניות ישנות.

מדובר ביוזמות חקיקה שונות שמטרתן להביא לביטולן של תוכניות שאינן תואמות את ערכי התכנון העכשוויים. אכן יש תוכניות שהזמן לא היטיב איתן ויש מקום לבטלן, אלא שהחוק הנוכחי מסמיך את מוסדות התכנון לבטל תוכניות. ביטול תוכניות, ממש כמו אישורן הוא שיקול תכנוני, ויש להותיר שיקול זה למוסדות התכנון, ולא להתערב בו באמצעות חקיקה, אפילו מטרתה חיובית.

יתירה מכך, תוכניות מעניקות זכויות. ביטולן כרוך בפגיעה בזכויות שלצידה פיצויים. ביטול זכויות ללא פיצויים אף היא מהווה פגיעה קונסטיטוציונית בקניין, וגם בכך לא צריך להתערב בחקיקה. ככל ומוסדות התכנון מזניחים את תפקידם, ואינם עוסקים בביטול תוכניות בכלל או תוכניות מסוימת בפרט, ניתן להמריץ אותם לפעול. ניתן ליזום תוכניות מבוטלות. ניתן ליזום הליכי ביטול שבאמצעותם ניתן, לאחר שמוע כדין, התנגדויות ותשלום פיצויים, לבטל תוכנית. ניתן להקפיא תוכניות. דבר אחד לא ניתן – לבטל תוכניות באמצעות חקיקה או כתוצאה ממנה. גם אם הכוונה טובה – הדרך פסולה.