בלי וישרים

כשישבתי השבוע בפקקים, בגשם השוטף, מתבונן במגבי הרכב, הנעים מצד לצד, אחרי עוד ישיבה בעניני תכנון, לא יכולתי שלא לחשוב כיצד מדיניות התכנון בישראל, כמו וישרים, נעה מצד לצד. פותרת בעייה בצד אחד, על ידי יצירת בעייה בכוון אחר.

בשנות ה - 90, על רקע העליה הגדולה מברית המועצות, הוכתבה מדיניות התכנון על ידי ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל 533, 611, ו״הבואינגים״ למיניהם. כתוצאה ממדיניות זו, ישראל פרברה עצמה לדעת. "הבונטון", היה אז חלקת אדמה +בית עם גג אדום במושב, רצוי במושבי הנדל"ן שבמרכז הארץ.

״ההתפכחות״ לכאורה, באה בשנות ה-2000  בדמותה של תמ״א 35. בתפיסת המרקמים החדשה שיצרה התמ"א, וחיזוק המטרופולינים.  לא עוד פיתוח במושבים. לא עוד צמודי קרקע. לא עוד הפרת שטחים פתוחים. אלא שהמדיניות שהכתיבה תמ״א 35, על אף שהייתה נסיון לראות את דמותה של ישראל בראייה קדימה, הייתה יותר מכך, נסיון לעצור את מה שקרה בישראל בשנים שקדמו לתמ״א, בראייה אחורה. התוכנית "שברה" חזק שמאלה ועצרה באופן חד וחזק את הפיתוח במרכז הארץ. את התוצאות של תפיסת התמ״א אנחנו רואים היום במחירי הדיור.  החסמים שהתמ״א יצרה על הכנת תוכניות וקידום תוכניות יצרו מחסור במלאי קרקע מתוכננת וזמינה במרכז הארץ. מחסור כידוע מביא לעליית מחרים והנה אנחנו שוב במשבר דיור, ממש כמו שהיינו לפני 25 שנה.

זה הזמן להפעיל שוב את ״מדיניות הוישר״. שוב עוברים מהקצה אל הקצה.  הפעם שוב סטייה חדה ימינה.

אם בעבר קראו לזה 533, היום יש למדיניות הזו שמות אחרים.  ״תמ״א 38״, ״התחדשות עירונית״, ״בינוי פינוי״, כולם שמות שונים לאותו דבר, לציפוף על חשבון תכנון. אם בעבר, מוקד התכנון היו הפרברים. הפעם המוקד הוא מרכזי הערים, אבל כמו אז כך עתה, הציפוף בא על חשבון התכנון.

החברים שעל יד הגה התכנון במדינת ישראל, צריכים לחשוב רגע ובמקום להפעיל וישרים, ללחוץ על הברקס. לעצור בצד ולחשוב.  לחשוב איך מצופפים על בסיס תשתיות מתאימות.  איך מצופפים תוך שמירה על מרקמי הערים ואופיים הייחודי של איזורי מגורים שונים. איך מצופפים אך שומרים על מספיק שטחים פתוחים לא רק מבחינה סטטיסטית אלא מבחינת חווית המשתמש. איך יוצרים מטרופולינים מגוונים ולא גוש בטון יצוק וחד גוני.

כל זה לא ממש קורה.

על מנת להגדיל את מלאי יחידות הדיור החסר, ועל מנת לספק מענה לדרישות הממשלה ולרצונות הפוליטיקאים בענין זה, מוסדות התכנון, כופים יום יום על רשויות מקומיות ציפוף, במקום שהן אינן מעוניינות בו, ואין להם או את הרצון או א היכולת לבצעו. מוסדות התכנון, לא תמיד ממלאים את תפקידם כנאמני  הציבור בשמירה על קרקע למטרות תשתית לאומית, כמו, שדות תעופה, כבישים , נמלי ים, מסילות ברזל ותחנות כח.  יזמים שמגיעים למוסדות התכנון לאחר הכנה מדויקת של תוכניות עם הרשות המקומית, ותהליכי שיתוף ציבור ארוכים, מקבלים להפתעתם, מהועדות המחוזיות הוראות להכפיל ואף לשלש את מספר יחידות הדיור המוצעות. הציפוף של מרכזי הערים, הפך להיות חזות הכל.  

על רקע כל אלה, אין ספק שהזגזוג הבא יבוא אף הוא. הבעיה בתכנון ובנייה שלפעמים הדברים בלתי הפיכים ונזק של היום לא תמיד ניתן לתיקון מחר.  

הנהיגה, או תרצו ההנהגה של מוסדות התכנון, צריכה להיות מאוזנת עם כוון ברור, בתנאי ראות טובים, ישר, קדימה ובמהירות המותרת. לא מהר מידי. לא לאט מידי, ואם אפשר בלי וישרים....