"פה זה לא רוסיה ואתה לא פוטין" – סיכום הבחירות לרשויות המקומיות

אם יש מאפיין בולט בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו השבוע, הרי הוא זה שבציטוט שבכותרת מדבריה של אופירה אסייג. הסלוגן של מספר מערכות בחירות קודמות "מושחתים נמאסתם", הוחלף "בפוטין הביתה". הציבור הוכיח שלא מרתיע אותו לעצום עיניים, או לסתום את האף, ולבחור במועמדים שמעל ראשיהם עננה של חשדות. לעומת זאת, הציבור מאס באלה שנתפסים כפוטין מקומי. באלה בעלי השררה. אלה שהשתכרו מכוחם, אלה המנותקים מרוח המקום, אלה שאינם מתחברים לאינטרס הציבורי הרחב והחמחמק שמגדיר את הקהילה היישובית ככזו, ובעיקר אלה שאינם רגישים מספיק לבאאז הציבורי.

קחו את נהריה, וראו כיצד ציבור שלם של "כפויי טובה" (לגישת ראש העיריה היוצא) החליט להחליף את ראש העיר שהשליט כלפיהם טרור לתחושתם. הדרימו לחיפה, וראו כיצד אדם חזק וכריזמטי, אינו מצליח להביא לתושביו בשורה חדה ועקבית בנושאי איכות הסביבה והתשתיות, ומוצא על כן את דרכו אל מחוץ ללשכת ראש העיריה. וראו את בית שמש. כיצד ציבור שלם בעיר בעלת רוב חרדי דתי בוחר דווקא באישה, שאסור להביט בתמונתה, אך מציגה חזון של חינוך, פיתוח ועשיה, שיחליף את ההסתגרות וההקצנה שדרדרו את המקום בעשור הקודם.

לעומת זאת ראו את תל אביב, באר שבע ונתניה. ראשי הערים החזקים שבו ונבחרו, לא בגלל שהם חזקים, אלא בגלל שהם הצליחו להראות לציבור שהם אינם פוטין. הם אכן מנצלים את כוחם, אך זאת למען המכנה הכללי המשותף והרחב של אוכלוסיית עירם, והציבור חש בזאת.

התופעה של "פוטין הביתה", באה לידי ביטוי גם בבחירות למועצות הערים. העיתונות הארצית פחות עוסקת בנושא ולכן קשה לעשות כאן חתך רוחב, אבל הסיפור של רמת השרון, שמוכר לי יותר, מצביע על אותה מגמה.

רמת השרון מוכרת בציבור כפרבר עשיר ומפונק של תל אביב. "סמולאנים". בשנים האחרונות החלה בעיר תופעה של הדתה. תושבי העיר, בעלי השקפת עולם המקבלת את האחר, חיו עם זה בשלום, ואולם זאת עד לנקודה בה החל להתברר כי האחר אינו מקבל את הנוכח. עד לנקודה בה הובהר כי ההדתה ברמת השרון היא תהליך מאורגן ומסודר, המשפיע בצורה כזו או אחרת על אורח החיים העירוני, והנעשה בכוונת מכוון. על רקע זה, החלו פעולות מחאה מצד תושבים בעיר, אלא שראש העיר לא רק שלא ספר את אותה קבוצה, אלא אף לא קלט את המסר שהיא מובילה. את אותו באזז ציבורי עליו דיברנו. כחצי שנה לפני הבחירות, החליטה אותה קבוצת תושבים לעשות מעשה ולרוץ לבחירות למועצת העיר. והנה, חצי שנה לאחר מכן, הפכה הקבוצה הזו, הבלתי מפלגתית, הבלתי מאורגנת והבלתי ממומנת, להיות הסיעה הגדולה במועצת העיר, ולהיהפך לגורם שכל קואליציה עירונית תיאלץ לחבק. היא הצליחה להוציא ביום הבחירות אלפי אנשים מאדישותם ולגרום להם לשלשל לקלפי פתק שבו מסר חד וברור לקברניטי העיר: "אנחנו הריבון. אתם נבחרתם לפעול בעבורנו, ולא על מנת לשרת אינטרסים זרים לעיר. לכן כשמראים לנו שאתם פועלים במעשה או במחדל, למען אינטרסים אחרים, נחליף אתכם, בטרם יהיה מאוחר מידי". "פה זה לא רוסיה".

המסקנה הראשונה מכל אלה היא שהציבור הרחב מרגיש מתי עובדים בעבורו ומתי עובדים כנגדו. זה לוקח זמן, וככל שהציבור גדול יותר נדרש זמן ארוך יותר, אבל בסוף כשקם גורם ומראה ומוכיח לציבור כי נבחריו מנצלים את כוחם, תוך שלמעשה הם בוגדים במה שנתפס על ידו כאינטרס החשוב לציבור בכללותו, הוא יצא מאדישותו ויחליף אותם, אם יהיה במי להחליף.

המסקנה השנייה היא שבבחירות הכלליות המשחק שונה לגמרי. בעוד שבקהילות קטנות יחסית, ניתן לזהות נושא משותף שחשוב לחלק רחב מהציבור ושמבחינתם חריגה ממנו היא להיות או לחדול, הרי שלא כך במדינה כולה. המספר הגדול של המשתתפים, הגישות הדעות והאמונות השונות הרווחות בציבור, החלוקה השבטית, בצירוף עם שיטת הבחירות השונה, מקשות על גיבוש אינטרסים אחידים וייחודיים, וגורמות להתפזרות רחבה של הדעות סביב מסרים המומים. לכן הניסיון של מומחים למיניהם להסיק מהבחירות המקומיות על הצפוי בבחינות הכלליות הוא שגוי.

אם, למרות האמור, מישהו יבקש לגזור מסקנות כלשהן מהבחירות המקומיות לבחירות הכלליות, אז אלה הן: ראשית לא בגלל שחיתות יוחלף השלטון, או השליט. שנית, בגלל שיטת הבחירות, רק אם תתגבש בקרב קבוצת תומכי השלטון מסה קריטית שתחוש שהשלטון עובד כנגד האינטרסים הבסיסיים החשובים לקבוצה. רק כאשר יקומו באותה קבוצה הרבה "משעממים" כאורנה פרץ, ורק אם יחלחל המסר של אופירה אסייג, רק אז פוטין ילך הביתה.