עד השינוי בחוק ב 1995, הסמכות ליזום תוכניות בניין עיר מקומיות הייתה רק של גורמים ציבוריים ובכללם, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וועדות מקומיות. בפועל, היזמים הפרטיים, היו אז, וכך גם היום, הגורם המניע של גלגלי התכנון, אלא שהם עצמם לא היו מוסמכים להגיש תכניות. כתוצאה מכך, כדי ליזום תכניות, נזקקו היזמים לחסדיהן של הרשויות המקומיות ו/או הועדות המקומיות. זו תוצאה משחיתה. היא יוצרת פרוטקציוניזם, היא מפלה ומסייעת "למקורבים", היא מהווה מצע נוח לשחיתות, והיא גורמת לסחבת. בהקשר זה, לא למיותר לציין, את חוק המקרקעין, ואת זכותו הבלתי מופרעת, הכמעט קדושה, של כל בעל זכות במקרקעין במשותף, לפרק בכל עת את השיתוף. זכות זו נקבעה מתוך מטרה לאפשר את הניצול והשימוש במקרקעין באופן יעיל. הענקת הזכות לכל "בעל עניין בקרקע" ליזום תוכנית הייתה איפה, מהלך משלים, שתרם ל"הרמוניה החקיקתית", שגם בה דובר רבות באותם שנים.
המונח "בעל עניין", לא זכה להגדרה, בחוק, ולא בכדי. זהו " מונח שסתום ", שנכלל בחוק על מנת שפרשנים יתנו לו תוכן על פי תכליתו, ובנסיבות המשתנות של יישום החוק. מה שברור הוא שהמונח "בעל עניין בקרקע" רחב מ"בעל קרקע" שהוגדר בחוק, או אף מ"בעל זכות בקרקע". הוא דורש זיקה לקרקע, ולטעמי, על רקע תכלית חקיקתו, וכלל האמור לעייל, נכון היה לפרשו, כעל "זיקת הנאה מהקרקע המתוכננת". במילים אחרות, לדעתי, כל מי שרשאי, להנות מפירות התכנון, הרי הוא בעל עניין, וזכאי ליזום תוכנית.
השינוי בחוק ב 1995, גרם לנחשול אדיר של תוכניות, מצד בעלי עניין, שרק הוכיח עד כמה היה נחוץ ונדרש השינוי החקיקתי בתחום זה. אלא שאז, כמו ביחס לחידושים רבים וטובים אחרים של תיקון 43 לחוק, נעמדו אנשי משרד הפנים על רגליים אחוריות, והעניקו למושג "בעל עניין" פרשנות מצמצמת להפליא, "והצליחו" להחזיר את הצוואר לבקבוק. כך, בתהליך איטי אך עקבי, הקשה משרד הפנים על בעלי ענין להגיש תכניות, ובמשך השנים שחלפו אימץ המשרד תפיסה תכנונית לפיה יוזמי תוכניות נאלצים, כיום להראות שיש להם זכות מהותית בכלל הקרקע המשתתפת בתוכנית. התוצאה מכך, היא שבעלי עניין בקרקע,שוב נקלעו לסרבול ממשי בהכנת תוכניות, נאלצים להשלים עם דרישות סחטניות מצד שותפיהם לקרקע, וחמור מכל אלה, עליהם לשוב ולחזר על פתחיהן של הועדות המקומיות, על כל הקשיים הכרוכים בכך, עליהם כבר הצבענו.
כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה על מנת לבשר כי החוק החדש, תוקע מסמר אחרון בארון המתים של "בעלי העניין". סעיף 177 (ג) להצעת החוק מגדיר "בעל עניין", ומעגן את הפרשנות המצרה למונח זה, כפי שהתגבשה במשך השנים על ידי משרד הפנים. חבל. יש לזכור כי התועלת מפרשנות רחבה של המונה "בעל עניין", גדולה מנזקה האפשרי. פרשנות רחבה של המונח אינה פוגעת בצדדים שלישיים, מאחר והזכות ליזום תכנית, אין פרושה שהתכנית תאושר. הזכות קיימת רק לגבי תוכניות מקומיות, הכפופות לתכניות כוללניות, ולכן אין בה כדי לפגוע באינטרסים של שימור והגנה על שטחים ירוקים. הזכות כפופה לשיקול דעת מוחלט של מוסדות התכנון עצמם, בהליכי התכנון שיתקיימו לכשתופעל הזכות, אך היא מאידך מאפשרת שקיפות, מונעת אפלייה, יוצרת הזדמנויות שוות, מקדמת צדק חלוקתי, ותורמת לניצול יעיל של מקרקעין.
לא נותר לנו אלא לקרוא – תחי המהפכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה