כולנו כחלון

חברים נכבדים במוסדות התכנון, איך זה להרגיש כ"כלי עבודה"?

מצד אחד, בטח נפלא !!

פעם היו מי שחשבו אתכם לפקידים אפורים במשרד הפנים, והנה פתאום, אתם במרכז הקלחת הפוליטית.  מעולם לא העזתם לחלום שיפוצצו מו"מ קואליציוני, בגללכם.

הנה זה קרה.

פתאום כל חבר מרכז ליכוד, מכיר אתכם. אתם המרכז. אצלכם הכח. המלחמה היא עליכם.

מצד שני, אתם כלי עבודה ?

אתם ??

הרי קודם כל, אתם רואים בעבודתכם שליחות. במקום לשבת במשרדי תכנון חשובים, אתם יושבים במשרדי ממשלה מעיקים, סופגים ביקורת ציבורית על כל מה שתעשו ולא תעשו, מושמצים בכל כתב התנגדות, ובכל זאת מושכים את העגלה הכבדה הזו, בתקציבים קטנים, ובלחצים עצומים.

ובאמת, אתם לא טועים. אתם באמת חשובים, משום שאתם מצויים באמת במרכז עיצוב המדיניות הציבורית, וקובעים את דמותה של מדינת ישראל. זו הפיסית, אבל לא רק. אתם לא הכלי, אתם העניין עצמו.

מעבר לענייני הכבוד (או הפחתתו) יש בראייה שלכם "כ"כלי עבודה", גם פגיעה בבסיס הכח שלכם. בנקיון שיקול הדעת.

עד היום, כלומר עד מערכת הבחירות האחרונה, חשבתם וחשבנו כולנו (לא המפלגה) שמוסדות התכנון הם אי של עצמאות. שיקול דעת תכנוני קוראים לזה. הוא מנותק לכאורה משיקולים פוליטיים, והוא הכלי שדרכו אתם מאזנים בין שיקולים ואינטרסים שונים. מוסדות התכנון, כך חשבתם וחשבנו, כפופים לשר מינהלית, אך שיקול הדעת שלכם עצמאי.

כולנו (המפלגה) מגלה לכם שכולנו (לא המפלגה) טעינו. אתם בעצם מגלים שאתם רק כלי עבודה. כולכם בעצם  כחלונים. כולכם בעצם יד ימינו של המיניסטר, האיש הפוליטי, בדרכו להשיג את מטרותיו, על פי שיקול דעתו שלו, על פי האינטרסים שלו. לא שלכם. אתם עושי דברו. אם חשבתם ששיקול הדעת שלכם הוא עצמאי, אז חשבתם. אתם בסך הכל כלי. כלי עבודה.