כשהתחלתי
לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי על חוק הגנת הדייר.
חשבתי עד כמה חוק הגנת הדייר מהווה
עוד פינה אפילה, שצריך להאיר בחקיקה הישראלית. חקיקה שהייתה אולי נכונה לזמנה, אך אינה נכונה לזמננו. חשבתי על כל אותם בנינים בלב תל אביב, שאלמלא היו מאוכלסים
במאות דירים מוגנים, ניתן היה לשפצם ולשקמם, ולבנות במקום כל דירה מוגנת (בחישוב
גס) לפחות עוד דירה שאינה מוגנת, ובכך לתרום עוד אלפי יחידות דיור להיצע הדירות
שבמרכז תל אביב.
חשבתי גם על בעלי העסקים המוגנים, שאת ההגנה עליהם לא ניתן
להבין כלל. חלקם עסקים משגשגים, ועל אלה ברור שאין להחיל את חוק הגנת הדייר ולתת
להם יתרון על מתחריהם. חלקם, ואלה רבים, עסקים הפסדיים, שתכליתם העסקית העיקרית להנות מהגנת החוק, בהמתנה ליום בוא בעל הבית לא יוכל להחזיק מעמד יותר,
ויכנע לדרישות הפיצוי הלא סבירות של המחזיקים. כך או כך, אלה גם אלה, מחזיקים בתי
מלאכה מוזנחים, בלב אזורים שזועקים להתחדשות עירונית, מבלי שחוק התכנון והבניה
מצליח לחצות את משוכת ההגנה של החוק להגנת הדייר, שהפך לחוק להזנחת העיר.
אבל אז
ראיתי שבעצם אין לי מה לחדש. נתקלתי במקרה במאמר של אהוד מנירב מ – 1999, שכבר
לפני 16 שנה פרסם מחקר בשם המקורי "חוק הגנת הדייר", במסגרת המכון
ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, שאומר בעצם את מה שביקשתי לומר. המאמר של
אהוד מנירב קיבל פרסום על ידי דליה טל בגלובס כבר ב - 2003, ואילו מאמר חדש
שפורסם, שוב בגלובס, ממש לפני חצי שנה על ידי דפנה ברמלי, בשם "200 שקל שכ"ד בחודש: על מאבקי 15 אלף הדיירים המוגנים", מסכם את הדברים בצורה די מוצלחת.
לכן, במקום לכתוב את הדברים מחדש,
החלטתי להפנות את קוראי "המרפסת" אל הפרסומים הנ"ל, כך שבאמצעות לחיצה על הקישורים הצבעוניים למעלה, תגיעו היישר לפרסומים האלה, ותוכלו לקרוא אותם במקור.
כפי שבוודאי הבנתם, הרבה דברים חיוביים ביחס לחוק הגנת הדייר, אין לי לומר, עם זאת היבט תכנוני חשוב אחד יש לזקוף לזכותו. כוונתי לתרומתו של חוק הגנת הדייר לנושא השימור.
הקיפאון,
שלא לומר השיממון התכנוני, שהחוק הזה המיט על מרכז תל אביב, גרם לכך שמאות בנינים,
שאוכלסו בדירים מוגנים, ללא יכולת של בעלי
הבתים לפתחם, נשמרו במצבם ההיסטורי, וצלחו את גלי הפיתוח הקודמים. כך, משחלחלה התובנה בקרב אנשי התכנון באשר לחשיבותו של השימור, הם מצאו תחת ידיהם אוצר תכנוני, שנשמר ככזה, לאו דווקא משיקולי שימור. קל לדמיין סיטואציה בה, ללא דיירים מוגנים, היו
בעלי הבנינים, במהלך השנים, הורסים את "הבניה הישנה", משנות ה-30 ומחליפים אותה בבניה "החדישה והמודרנית" של שנות ה-70 ,וה-80, והרי היו דברים מעולם...
כך או כך, חוק הגנת הדייר, אינו חוק השימור. על הערכים
השימוריים מגנים באמצעים אחרים, ואילו להגנה על דירים מוגנים בכלל, ובתי עסק
מוגנים בפרט, יש לומר די !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה