נקודת ייחוס

אחד הנושאים העומדים במרכז הממשק שבין תכנון למשפט, הוא גבולות שיקול הדעת התכנוני. הכלל המשפטי ברור וידוע. בית המשפט לא מתערב בשיקולי תכנון, אלא על רקע של חוסר סבירות קיצוני, חוסר תום לב שיקולים זרים וכיוב'. מה שפחות ברור וידוע הוא מה הגבול. כלומר באיזה נקודה שיקולי התכנון יחצו את קו חוסר הסבירות, ויובילו להתערבות שיפוטית. איתור נקודת הגבול, נבחן תמיד בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ועם זאת דומה כי לאחרונה הולכים ומתחדשים מדדים אובייקטיביים, חיצוניים להליך התכנוני, המהווים כלי לבחינת שיקול הדעת התכנוני.

כך למשל, תקן החניה החדש, המחליף את תקן החניה מ 1983. כך למשל תקן 5281 לבניה ירוקה, וכך גם המדריך החדש לחישוב שטחים לצורכי ציבור בתוכניות.

כל המסמכים הללו אינם מסמכים מחייבים, אך הם נותנים קנה מידה לסבירות, ומוסד תכנון שירצה לסטות מהם יצטרך להסביר ולנמק מדוע הוא עושה כן.

בעידן הנוכחי, בו מוסדות התכנון "מונחים מלמעלה", לנצל כל קרקע פנויה עד לרף הניצולת המקסימלי שלה, המדדים הללו מהווים כלי בחינה הכרחי ונקודת ייחוס ראויה לכל תוכנית.