מתכננים בנדמה לי

סרטוני ההדמיה שקנו להם אחיזה בעולם התכנון של השנים האחרונות, הם לא פחות מהבעיה של השנים הבאות.

בפני מקבלי ההחלטות מוצגים סרטונים נפלאים בהם נראית ממעוף הציפור השכונה המתוכננת. בנינים נפלאים, עתירי קירות מסך, וביניהם שבילים מוריקים, אצטדיונים מטופחים, כבישים וגשרים. ברקע, מתכנן קל לשון מסביר את חזונו באשר לאופן בו שטחי הבור/מגרשי הגרוטאות/הבניה הישנה/שטחי התעשייה, יהפכו לשכונה מוריקה, אשר תוסיף לעיר כך וכך יחידות דיור, הרבה שטחי ציבור, ותמשוך אגב כך אוכלוסייה חזקה של צעירים מוכשרים, שיגשימו את חזונם של פרנסי העיר לעלות את מיצוב העיר לפחות בשלוש דרגות בסולם הסוציואקונומי.
איך אפשר לעמוד בזה. 
הנה לראש העיר יש מה להראות לבוחריו. הנה מוסדות התכנון נרתמו למאמץ הלאומי, ולא רק שינו את מראית פני העיר אלא הוסיפו יחידות דיור ותרמו בכך לזוגות הצעירים, ולהגדלת הצע הדיור. תרגיל בדמיון מודרך. מציאות מדומה.

הבעיה בתרגיל הזה, שההדמיה הזו, הופכת במחי הצבעה אחת (בכפוף להתנגדויות – שידחו ברובן) לתוכנית. וכאן, בשלב הזה המציאות עולה על כל דמיון. ההדמיה הופכת למציאות חיה, וזו, שלא כמו בסרטים, הרבה פחות אוטופית.

בסרטוני ההדמיה, לא הרחנו את הריחות הנוראיים המגיעים מהמט"ש הסמוך. לא נשמנו את האבק, מהמחצבה. לא שמענו את רעשי הכביש. לא ראינו ולא נשמנו את הזיהום מתחנת הכח. לא חשנו את הרעידות מהרכבת. לא ראינו את ההצפות בחורף, ולא עמדנו בפקקים בכביש הצר המוביל אל השכונה, בהנחה שש כזה. היה לנו נח להתעלם מכל אותם מרכיבים אשר גרמו מלכתחילה לכך שהאזור הרלוונטי מעולם לא היה מוקד למשיכה, וכנראה לא יהיה בעתיד. מי רוצה לגור ליד מט"ש? מי רוצה לגור על קרקעות מזוהמות או להתעורר מרעידות מסילת הרכבת?

עכשיו השכונה תבנה. האם היא תראה כמו בסרט. ספק רב. האוכלוסיות החזקות, עבורן תוכננו השכונות, לא תגענה לישובים ושכונות הסובלים מחוסר בתשתיות, ממפגעי רעש /ריח/ וכיוב'. לעומת זאת, ספק אם אוכלוסיות פחות חזקות יוכלו לתחזק את כל אותם מבנים גבוהים עתירי קירות מסך, ולתמוך בתחזוקת השטחים הפתוחים הנרחבים. 

כנראה שגם אז נחייה בסרט, אבל יהיה זה סרט רע.