האוטובוס הצהוב

פעם סיפר לי ראש מועצה אחד, נהג אוטובוס צהוב בעברו, שלהוביל מועצה זה כמו לנהוג באוטובוס, בהבדל אחד, באוטובוס כשאתה רוצה להאיץ אתה לוחץ על דוושת ההאצה, כשאתה מבקש לעצור, אתה לוחץ על דוושת הבלם.

לעומת זאת כשאתה יושב על כסא ראש המועצה יש לך רק את דוושת הבלם....

את החוכמה הזאת היטיבו להבין במטה הדיור, וברשות מקרקעי ישראל, ואם תרצו, זהו הרעיון שמאחורי הסכמי הגג. המדינה הבינה שאם לא תשתף פעולה עם ראשי הרשויות המקומיות, הם ילחצו על הברקס. אולי הם לא יוכלו למנוע אישורם של פרויקטים, אבל הם  בוודאי יכולים לעצור אותם או לפחות לעכבם.

השבוע התבשרנו שהגב' דלית זילבר, נבחרה לראשות מנהל התכנון במשרד האוצר. על סדר יומה לא מעט נושאים בוערים, אך רק  אחד מהם ביקשנו להזכיר, את מה שכינו ב"גלובס"  כ"מרד הערים".  ביטויו בהתנגדות של ערים חזקות באזור השרון לתוכניות כוללניות בתחומן, אבל לא רק בכך. ביטויו גם במספר עררים שהגישו עיריות שונות למועצה הארצית, על מנת לווסת את הבניה בעיר על פי קביעת הרשויות המקומיות ולאו דווקא על פי תכתיבי הועדות המחוזיות.

ברור לחלוטין שבמשחק הכוחות והסמכויות, ידן של הערים על התחתונה בכל מאבק תכנוני, והועדה המחוזית, כמו גם המועצה הארצית, יכולות לכפות על הערים תוכניות שהן אינן רוצות בהן. אבל התוכנית היא לא סוף הדרך, אלא רק תחילתה. כאמור, ראש העיר יושב על הבלם, יש בידו לא מעט כלים על מנת להקשות על כל יזם, והוא ישחרר את הבלם רק אם יבין שיש לו גיבוי ציבורי מהאוכלוסייה שבוחרת בו. במשחק של הורדת ידיים, כולם מותשים. אין מנצחים. הפער בין מספר היחידות המתוכננות לבין מספר היחידות שבביצוע, אינו נובע רק מסיבה זו, אך היא בוודאי חלק מההסבר.

לכן, בין משימותיה של דלית זילבר מצויה גם המשימה ליצור דיאלוג ושיתוף עם הרשויות המקומיות. לרכוש את אמון הציבור, שראשי הערים הם נציגיהם. היא צריכה להשתחרר מהצעות הזויות וכוחניות כמו ביטול זכות ההתנגדות. היא חייבת למצוא נקודת איזון ראויה בין הצורך והחובה החוקית על פי תמ"א 35 לצופף את הערים, לבין הצורך, הבא מן הערים עצמן, לשמור על מרקמי הערים ואופיין. עליה להפעיל את הכח והסמכויות הרבות שבידיה, בתבונה, על מנת לשחרר את הבלמים ....