מתחנת כח לתחמ"ש

הועדות המחוזיות  היו תחנות הכח של עולם התכנון. הוענקו להן מירב הסמכות, אצלן נדונו מרבית התוכניות, להן שיקול הדעת, וכל עוד הן פעלו באופן תם לב וסביר, הן אותרגו על ידי בתי המשפט.

  

אבל, להבדיל מתחנות כח לייצור חשמל הנמדדות בתפוקת הייצור בוואטים, כלומר כמה קילוואט הן מייצרות, הועדות המחוזיות צריכות להמדד במדדי איכות. כלומר מדד מורכב יותר, משולב, הבוחן את איכות התכנון על בסיס כמה פרמטרים. מדד כזה כולל גם בחינה כמותית, אבל לא רק. המדד בוחן בנוסף גם את יעילות התכנון, גם את שיתוף הציבור, את השמירה על עקרונות פרוגרמטיים, את יכולת הביצוע ועלותה, וכן הלאה.

נורת האזהרה מבחינתן של הועדות המחוזיות צריכה היתה להדלק, כאשר גורמים שונים, החל מפוליטיקאים וכלה במבקר המדינה, החלו להתייחס אל הועדות המחוזיות כמו אל תחנות כח של ממש, קרי יחידות ייצור של יחידות דיור.

הלחץ הציבורי ובמיוחד זה הפוליטי מחד, החשש מפני דוחות ביקורת מאידך, חלחל לתוך שיקוליהן של הועדות המחוזיות, והן החלו להמדד, וחמור מכך למדוד את עצמן, במדדים חד ערכיים של תפוקות ולא במדדים של איכויות.

המבחן להצלחת הועדות מחוזיות הפך להיות לא מבחן טיב התכנון, אלא כמה יחידות דיור בשנה מייצרת הועדה. במילים אחרות, הועדות המחוזיות עצמן, הפכו את השיקול הכמותי לשיקול תכנוני ראשון במעלה, ונתנו לו עדיפות על פני שיקולים אחרים, תוך שהן שוכחות את תפקידם המאזן בין גורמים ושיקולים מגוונים.

כששם המשחק הוא "כמות", כבר קצרה הדרך ליטול את הסמכות מהועדות המחוזיות, שהרי תכלית קיומן של הועדות המחוזיות היא הקולגיאליות, היכולת לשקול שיקולים שונים, המגיעים מבעלי ענין מגוונים, ולאזן בינהם, לצורך קבלת החלטה מאוזנת.

כאשר, כל המדדים והשיקולים נסוגים בפני מבחן הכמות, בשביל מה צריך את הועדות המחוזיות? הן הופכות למיותרות. סתם מדרגהבירוקרטית שניתן לוותר עליה. מדוע צריך להקשיב לציבור ולכל מיני "מפריעים", שאולי תורמים לאיכות התכנון, אך מעכבים את פס הייצור התכנוני.

במובן זה, "תוכנית כחלון", המעקרת ומחלישה את הועדות המחוזיות, היא במידה רבה תוצאה של ההתקרנפות של מוסדות התכנון, והויתור שלהן על האתוס התכנוני, לטובת "יישור השורות", עם צו השעה. כך, במו ידן תרמו הועדות המחוזיות לתהליך שהוביל אותן ממעמדן המוביל והמרכזי של תחנות כח למעמד שולי, אם בכלל, של תחנת משנה (תחמ"ש).