גבולות ההפרטה

הליכי החקיקה מתקדמים, ואת הדיון הקרוב שלה, תייחד ועדת הפנים ואיכות הסביבה לדיון בפרק ד' לחלק הרישוי שבחוק, העוסק במכוני הבקרה. מכוני הבקרה הם מוסד חדש, שלא היה קיים, בחוק הישן. הקמתם, היא במידה רבה פועל יוצא של מסקנות ועדת זיילר שחקרה את אסון ורסאי. הדיון בהצעת החוק על מכוני הבקרה צריך להיות ברובו דיון על הפרטה וגבולותיה.

תפקידם של מכוני הבקרה, על פי החוק החדש הוא כפול. בשלב שלפני הוצאת ההיתר על מכון הבקרה, לבדוק את התאמת הבקשה לתכן הבניין, כלומר, לבדוק שהיא מקיימת את כל ההוראות על פי חוק שעניינן אופן הקמתו של בניין, חומריו, דרכי בנייתו, יציבותו, בטיחותו, וכן תנאים שצריכים להתקיים בו כדי לאפשר רווחה למשתמשים בו וקיימות המבנה.

בשלב השני, שלאחר הוצאת היתרי הבנייה, תפקיד מכון הבקרה הוא לבצע בקרה על אופן ביצוע עבודות הבניה על פי ההיתר שניתן, ולפי הוראות שקבע השר.

השימוש במילה "בקרה" הוא מכבסת מילים. בשלב שלפני הוצאת ההיתר מחליף מכון הבקרה את מהנדס העיר, ואילו בשלב שלאחר הוצאת ההיתר מחליף מכון הבקרה את הפיקוח העירוני. זוהי הפרטה של תפקידים ציבוריים.

צריך להודות על האמת, ולהסכים לכך, שהפקוח העירוני במרבית הועדות המקומיות בארץ מעולם לא היה מסוגל לפקח על טיב הבניה, וכי רפורמה בתחום זה הייתה והינה הכרחית. יתירה מכך, יש להניח שהפיקוח על ידי מכוני הבקרה יהיה יעיל הרבה יותר מפיקוח הנעשה על ידי הועדות המקומיות. אלא שבאופן מסורתי המדינה סבורה כי הענקת תפקידי פיקוח למי שאינם עובדי ציבור, מהווה חצייה של "גבולות ההפרטה", ולכן, בכל הקשור למכוני הבקרה היא משתדלת לעבור מתחת למכ"ם, ולהפריט בזהירות את תפקידי הפיקוח על הבנייה. מצופה היה מהמדינה שתכריז בקול גדול על כשלונה בהליכי הפיקוח על הבנייה, תסביר כי מדובר כאן בהפרטה של הפקוח העירוני, ותאפשר דיון ציבורי ראוי ביתרונותיה וחסרונותיה של ההפרטה בהקשר זה.

מעניין יהיה לראות האם המחאה החברתית, והדיון הציבורי שנפתח במסגרתה על  הפרטת שרותים ציבוריים, תחלחל לדיוני הכנסת, בהקשר להצעת החוק.