החוק החדש הטמיע בתוכו סדרה של הסדרים שבעבר היו מעוגנים בתקנות, ואפילו בכללי נוהל. התוצאה היא, שביחס למנגנונים ותיקים החוק קובע הסדרים סגורים ומפורטים, לעיתים יתר על המידה. לעומת זאת, ביחס למנגנון החדש של מכוני הבקרה, החוק כולל הסדרים חלקיים בלבד. כך למשל:
מהם התנאים להפעיל מכון בקרה ?
איך מגישים בקשה לקבל אישור למכון בקרה?
לכמה זמן ינתן האישור להפעלת מכון בקרה?
מהם תנאי הכשירות של המועסקים במכון הבקרה?
לפי איזה קריטריונים יבחן מכון הבקרה היתרי בנייה?
לפי איזה קריטריונים יבדוק מכון הבקרה את אופן ביצוע הבניה?
איזה מסמכים יוגשו למכון הבקרה?
מכון הבקרה הוא חברה, שותפות, אדם פרטי?
מהם נהלי העבודה של מכון הבקרה?
מהן שיטות העבודה?
מה ההכשרה המקצועית הנדרשת?
כמה יקבל המכון על עבודתו?
הרבה שאלות ותשובה אחת לכולן - השר יקבע !!
המשמעות של כל השאלות הפתוחות הללו היא, שנכון ליום תחילת החוק, יש סיכוי סביר שמכוני הבקרה לא יספיקו להתארגן ולא יהיו מוכנים וכשירים לפעול. מציעי הצעת החוק היו ערים לכך, ולכן כבר בהצעת החוק נתנו לכך פתרון. בפרק הדן בתחילתן של הוראות החוק, קבעו מציעי החוק כי, אם במועד תחילתו של החוק לא יאושרו מכוני בקרה במספר מספיק, יקבעו הסדרי לגבי מתן היתרים עד לאישור מכוני בקרה במספר מספיק. מי יקבע את הסדרי הביניים? נחשתם נכון ! השר יקבע ! מדוע לא ישאר ההסדר הנוכחי עד לתחילת עבודת מכוני הבקרה? כנראה לשר יש תשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה