דופקים ת'ערבים

לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות ולדעת שבתחום התכנון והבניה דופקים את הערבים. מספיק לעבור בישובים ערביים בישראל, לראות את התשתיות המוזנחות, את הבניה האקראית ואת עירוב השימושים הבלתי אפשרי,  כדי להבין שמשהו דפוק פה.

עשרות פרופסורים, מאות סטודנטים ואלפי ועדות מצאו מליון סיבות לכך שדופקים את הערבים. החל מחוסר בתקציבים, המשך בהעדר תוכניות מתאר ו"בחוסר התאמה של עקרונות התכנון לתרבות הערבית", וכלה בנרטיב של הסכסוך הלאומי שבין היהודים לערבים.

חברים הכל שטויות. מי שדופק את הערבים הם בראש ובראשונה ראשי הציבור שלהם. במקום לחזר על פתחי משרד הפנים, בנסיון לקבל תקציבים ושאר סוכריות, במקום להיות תלויים בעסקנים פוליטיים שבאים והולכים, במקום לתת תירוצים -  הם צריכים לעמוד על זכויותיהם. הם צריכים לדרוש סמכויות ואחריות. הם צריכים לדרוש ועדות מקומיות ואוטונומיה תכנונית.

המגזר הערבי אינו נהנה מאוטונומיה בתחום התכנון והבניה, אלא פועל בעיקר באמצעות ועדות מקומיות מרחביות, שבראשן יו"ר ממונה מטעם משרד הפנים. מועצות מקומיות ערביות אינן יכולות לפעול בתחום התכנון והבניה, באופן זהה למועצות יהודיות, קטנות מהן בגודלן ובשטחן. העובדה הזו אינה בגדר סוד. זהו מצב בלתי אפשרי. זו אפלייה צועקת, אבל אין פוצה פה ומצפצף.

מצופה היה מראשי הרשויות הערבים שיפציצו את בג"צ בעתירות ובדרישות לקבל ועדות מקומיות עצמאיות – אבל הם שותקים. הם שותקים כי נוח להם לבכות שדופקים אותם. הם שותקים כי נוח להם  לקבל תקציבים במקום לדאוג לתקציבים בעצמם. הם שותקים משום שללא סמכות אין אחריות. נוח להם לא לגבות אגרות בנייה, לא להתעסק עם היטלי השבחה, לא להתאים עצמם לתכנון המרקמי בישראל, לרבות לדרישות הבנייה לגובה. נוח להם לא להפעיל הליכי אכיפה.

זו בדיוק הסיבה שצריך לשחרר את הישובים הערביים מהועדות המקומיות המרחביות, ולכונן ועדות מקומיות עצמאיות. יחד עם הסמכות, תבוא האחריות. נבחר ציבור במגזר הערבי צריך לדעת שיחד עם בחירתו לתפקיד הרם והנישא של ראש מועצה, תבוא האחריות לדאוג לפיתוח הישוב. הן לתכנון והן לאכיפה, וככל והוא לא יעמוד במטלותיו, תבוא הסנקצייה.

שלא יהיה ספק – גם אחרי שיהיו לישובים הערביים ועדות מקומיות, ימשיכו לדפוק אותם בועדה המחוזית, אבל זה לא בגלל שהם ערבים אלא בגלל שהם ועדה מקומית....

מעורבות היועץ המשפטי לממשלה בהליכי תכנון – חלק שלישי, למה זה קרה? האם זה טוב ? האם זה רע?

זהו הפוסט השלישי, בסדרה העוסקת במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה בעבודתם של מוסדות התכנון.

בפוסט הראשון ניסינו לענות על איך? כלומר הרכבנו רשימה חלקית של דרכים באמצעותן מתערב היועץ המשפטי בעבודת מוסדות התכנון. בפוסט השני ענינו על השאלה מכח מה? כלומר מהו מקור הסמכות של היועץ המשפטי להתערב.

בפוסט הנוכחי ננסה לבחון מדוע? כלומר למה זה קורה ? מה התרחש בשני העשורים האחרונים שכל כך העצים והגביר את ההתערבות של היועץ המשפטי בהליכי התכנון. לקראת סיום, ננסה לענות על שאלה נוספת, והיא האם זה טוב או האם זה רע?

נהוג לומר שהכל פרסונלי. בהתאם לכך יש הנוטים לייחס את המעורבות הרבה של היועץ המשפטי לממשלה לאישיותה הדומיננטית של המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד שרית דנה. אלה החושבים כך, מסבירים כי עוה"ד דנה, הן בתפקידה האחרון כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה והן בתפקידה הקודם כיועצת המשפטית של משרד הפנים, היא לא רק האחראית לתופעה אלא גם הסיבה לה. עם כל הכבוד נראה כי ייחוס המעורבות של היועץ בעבודת הועדות לעוה"ד דנה, הוא פשטני מידי. אומנם עוה"ד דנה הייתה שם, במקומות הרלוונטיים במועדים הרלוונטיים, אך נראה כי היא לא הסיבה למעורבות, וכי זו הייתה מתרחשת גם אם מישהו אחר היה נושא בתפקיד.

הסיבה למעורבות היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים איננה פרסונלית אלא מערכתית.

מערכת התכנון היא מערכת ריכוזית מטיבה. צריך לזכור שחוק התכנון והבניה, מבוסס על פקודת בנין ערים המנדטורית, שכל תכליתה הייתה לשמר את סמכויות ההכרעה בענייני התכנון והבניה בידי השלטון המנדטורי. משחוקק ב – 1965 חוק התכנון והבנייה, לא נעשו בו הרבה שינויים בהקשר זה, והתפיסה של שימור הסמכויות בידי השלטון המרכזי, הועתקה אל החוק החדש. התוכניות באותה עת היו רק בסמכות הועדה המחוזית. הקלות ושימושים חורגים היו רק בסמכויות ועדה מחוזית. וגם עררים היו בסמכות ועדה מחוזית. הועדות המקומיות היו "קבלני ההיתרים", ולכל היותר שלב בתהליך הסטטוטורי, לא יותר מכך. ועדות הערר המוכרות לנו והפעילות כל כך היום לא היו אפילו בגדר חלום, ויותר מכך, כל השיפוט בעניני תכנון ובניה נתייחד לבג"ץ בלבד.

התוצאה היא מערכת ריכוזית מאד, בעלת שליטה מוחלטת על ההחלטות, מיעוט החלטות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, וכשאלה ניתנות, הרי שאף הן, יוצרות אחידות במערכת מאחר ומקורן הוא אחד ויחיד בבית המשפט העליון.

ואז – לפני כעשרים שנה מהפך.

שני ראשים יש לו למהפך. 
הראשון, ואולי הפחות מוכר, הוא מהפך פרוצדורלי. בית המשפט העליון, העביר בפסיקתו את הסמכות לדון בענייני תכנון ובניה, לבתי המשפט המחוזיים, עוד קודם להקמתם הפורמלית של בתי המשפט לעניינים מנהליים. כתוצאה מכך, ארעו שני דברים. ראשית במקום בית משפט אחד נוצרו למעשה חמישה בתי משפט נוספים שעסקו בסוגיות תכנוניות משפטיות. האחידות והריכוזיות שאפיינה את פסיקת בית המשפט העליון, כערכאה יחידה שדנה בנושא, החלה להיסדק. שנית, המעבר של ענייני התכנון והבניה לבתי המשפט המחוזיים, במסגרת הליך של המרצת פתיחה, הפכה את הביקורת השיפוטית בענייני התכנון ובניה, לנגישה, זמינה וזולה יותר. שוב לא צריך להעלות אל משכנו של בית המשפט העליון בירושלים כדי לדון בחוקיותה של גדר. אפשר לעשות זאת גם במחוזי בנצרת. כתוצאה מכך החלו להתרבות העתירות והחלו להתרבות ההחלטות, הדעות והתפיסות, והרסן החל להישמט מידי השלטון המרכזי.

המהפך השני, בסדר, אך החשוב יותר מבחינת השלכותיו, הוא זה של תיקון 43 לחוק התכנון והבניה. ראשית התיקון השלים את המהפך השיפוטי, בכך שהקים למעשה לראשונה את בתי המשפט לעניינים מנהליים. שנית הוקמו ועדות הערר, כך שנוספו לערכאות השיפוטיות, גם ערכאות מעין שיפוטיות, אשר יושבות כל יום ומייצרות החלטות, לא אחידות בהכרח, בענייני תכנון ובנייה. מעבר לכך הועברו נושאי ההקלות והשימושים החורגים מהשלטון המרכזי, לועדות המקומיות, ועל ראש כל אלה, ניתנה סמכות לועדות המקומיות לאשר סוגים מסוימים של תכניות.

מטרת המחוקק בכל אלה הייתה ברורה – ייעול מערכת התכנון וקיצור ההליכים. אבל, דבר אחד חשוב לא הביא המחוקק בחשבון בשעה שיצר את כל ההסדרים הללו, והוא הדי.אן.אי של המערכת. מערכת התכנון היא ריכוזית בבסיסה ההיסטורי והארגוני. שינוי במערכת מסוג זה, לא יכול להתבצע על בסיס של תיקונים בחוק קיים, מבלי שינוי יסודי מבני ועמוק יותר.
המעורבות שאותה אנו חווים היום של היועץ המשפטי לממשלה, הינה התוצאה של העבודה החלקית של המחוקק. התיקונים בחוק יצרו סוג של "מוטציה" חקיקתית, והמערכת המסורתית, שהמשיכה להתקיים במתכונתה הקיימת מלפני השינוי בחוק, פעלה ופועלת, מכח אותה מסורת של רכוזיות, על מנת לשמר בידיה את "השליטה" על המערכת. כמו גוף שנכנס לתוכו פולש זר, פועלת "המערכת הישנה", על מנת להגן על עצמה, והיא עושה זאת באמצעות כל אותם דרכי התערבות עליהם עמדנו.

נדמה שאת מה שאנו מנסים להגיד כאן, סיכם כבר מזמן שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, בפסה"ד בענין חוף השרון, שעסק בתיקון 43, וכך נכתב על ידו שם כבר לפני כעשור:

"כשבע שנים עברו מאז תחילתו של התיקון, והערפל הסמיך ש"מהפכת 43" הייתה שרויה בו בתחילתה טרם התפוגג. אכן, עד לימינו אלה שוררת אי-ודאות באשר להיקף הסמכויות שנגרעו מן הוועדות המחוזיות ואשר הוספו לוועדות המקומיות, והוויכוח בין גורמי התכנון בשלטון המרכזי – הטוענים לצמצומה של זרימת הסמכויות מן הוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות – לבין השלטון המקומי – הטוען להעצמתה של זרימת אותן סמכויות – נמשך והולך במלוא עוזו. שלוש העתירות המונחות לפנינו אינן אלא דוגמה לאותו ויכוח סוער שבין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי.

יתר-על-כן, הסוגיות המשפטיות הנדרשות מאותה הזרמת סמכויות מוועדות מחוזיות לוועדות מקומיות לא זו בלבד שסבוכות וקשות הן לפתרון, אלא שעוד נכונו לנו עלילות לעתיד-לבוא. טעם הדבר הוא שתיקון 43 עושה שימוש לא-מעט בנוסחאות כלליות לעניינה של אותה העברת סמכויות – נוסחאות הניתנות להידרש לכמה וכמה פנים – וממילא מתבקשים אנו להזדמן לפירוש "תכליתו" של החוק. אלא שהתכלית אף היא אינה נהירה לחלוטין – שהרי התכלית מעוצבת, בין השאר, בניסוח החוק – וממילא נאלצים אנו להכריע בדין על-פי מדיניות פרשנות כללית. והדבר אינו קל. זאת ועוד, מדברים אנו בהוראות-חוק שעניינן סמכויות תכנון, ובידוע הוא כי בהגדרת סמכות ראוי – כמעט הכרח הוא – שניסוח הדין יהא חד-כתער. די לנו בקשיי פירושו של הדין המהותי, ומה שנוסיף עליהם קשיי פירוש בנושא סמכות? שאם זו תהא דרכנו, סוף דבר יהא שנדשדש בפרוזדור ואל הטרקלין לא נגיע או שנגיע אליו באיחור."

ובהמשך:

"הפירוש המוצע לסעיף קטן (5) אינו פירוש רחב, וסמכויותיה של הוועדה המחוזית שמורות לה. נהפוך הוא: פירוש בדרכה של המדינה עלול להביא לצמצום בלתי ראוי של "מהפכת 43", ואנו נעמוד ונשאל בתמיהה ובעצב: אם זה הפירוש שלחוק, מה הועילו חכמים בתקנתם?"

ניתן לסכם ולומר כי המעורבות של היועץ המשפטי לממשלה הינה פועל יוצא מאותו נסיון כושל, ולא חד מספיק להעביר סמכויות בחוק לועדות המקומיות, בשיטה של הדבקת טלאי על טלאי, מבלי לשנות באופן שלדי ומבני את מערכת התכנון.

כל אמור עד כאן, בפוסט זה, ואף בקודמים לו, אינו אומר דבר ביחס לשאלה הבאה אליה אנו מבקשים להתייחס עתה, והיא:

האם זה טוב או רע?

האם מעורבות השלטון המרכזי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, ומשרד הפנים, למרות שאולי נראה שהיא לא נעשיית בדרכים ראויות, מובילה לתוצאה ראויה?

ובכן, כמו שאמרו במקום אחר"ככה היא באמצע". יש במעורבות היועץ המשפטי לממשלה, כמו כנראה בכל דבר, יתרונות וחסרונות.

מצד היתרונות,היא יוצרת אחידות, שוויוניות, ויעילות.
היא מונעת מצב שבו בעל מקרקעין בחדרה יהנה מזכויות שחברו בגדרה אינו נהנה מהן, רק משום שהם מצויים במרחבי תכנון שונים.
היא מאפשרת מענה מהיר ואחיד לשאלות דומות, על בסיס סל של פתרונות מוכן מראש, מבלי צורך לדון מחדש בכל סוגיה. 
היא מונעת הטלת עומס יתר על מוסדות התכנון על ידי הגשת תוכניות חסרות יכולת מימוש.

מצד החסרונות, יש טעם לפגם בכך שמוסדות התכנון פועלים בהקשר בכפיפות להנחיות היועץ בניגוד להלכה שנפסקה בענין דור אנרגיה. זאת ועוד, הפרשנות של היועץ המשפטי לממשלה תהיה לעולם מצרה ביחס לסמכויות השלטון המקומי, ובכך יש כדי לפגוע במוסד היועץ המשפטי לממשלה וכדי לגרוע מהאובייקטיביות והממלכתיות שצריכים לאפיין אותו. דרכי ההתערבות של היועץ המשפטי לממשלה אינן שקופות ומבוקרות מספיק, ולעיתים דומה כי מעורבות היועץ המשפטי לממשלה חוצה את המישור הפרוצדראלי, את מישור הסמכות, ומובילה גם את נושאי המהות. כלומר לעיתים נדמה כי שיקול הדעת האוטונומי של מוסדות התכנון, נפגע כתוצאה ממעורבות של "האח הגדול", בתכני התכנון.

נראה כי המערכות כולם, הן זו התכנונית והן זו המשפטית, מחפשות שביל זהב ללכת בו, ומכיוון שחוק התכנון והבניה, באופן בסיסי ושלדי, ימשיך ללוות אותנו עוד שנים, הרי שהדרך אל שביל זהב כזה תמשיך לעבור באולמות בתי המשפט, ומטבע הדברים, היועץ המשפטי ימשיך להיות מעורב עד צוואר בהליכי התכנון.

מעורבות היועץ המשפטי לממשלה בהליכי תכנון

לפני ימים אחדים התקיים הכנס השנתי השני לתכנון ובנייה של משרד עו"ד אגמון ושות' ומרכז הלכה למעשה, בריכוז אקדמי של עו"ד אייל מאמו. הכנס הראשון, לפני כשנה, היה חידוש מעניין, ואילו הכנס השני הוא כבר מסורת. הכנס השנתי מבסס עצמו כמקום מפגש רב תחומי, המאפשר לשחקנים השונים ולנציגי המגזרים השונים הפעילים בתחום התכנון והבניה, להחליף דעות ולהקשיב זה לזה. הכנס הוא יוזמה מבורכת, ועל כך צריך להודות למארגניו.

כמו כל כנס, גם בכנס הזה, 10 הדקות הניתנות לכל דובר, אינן מספיקות כדי להקיף את מורכבותם של הנושאים השונים, והדברים הנאמרים על ידי הדוברים השונים הם בבחינת "ארוחת טעימות", "חומר למחשבה", אם תרצו.

כותרתו של אחד המושבים של הכנס השנה,הייתה ככותרתו של פוסט זה ועסק ב"מעורבותו של היועץ המשפטי בהליכי תכנון". תחת הכותרת הזו, דנו הדוברים השונים בכנס במעורבותם של היועצים המשפטיים למוסדות התכנון בעבודת מוסדות התכנון לדרגותיהם השונות אגב נסיון להגדיר "מהו תכנוני"  ו"מהו משפטי". דומה שאחת השאלות שריכזה יותר מכל את תשומת הלב, היא שאלת מעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה בהליכי התכנון, בין בעצמו, ובין באמצעות היועמ"ש של משרד הפנים.

בפוסט הנוכחי ובשניים שלושה פוסטים נוספים ארחיב בסוגיה זו.

חלק מהדברים שיכתבו כאן נאמרו בכנס על ידי הדוברים השונים. לחלק אחר הזמן לא הספיק, כך שיהיה מעניין לקרוא את הדברים גם למשתתפי הכנס ששמעו רק חלק מהדברים.

התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה בהליכי תכנון, אינה נובעת במרבית המקרים מהסמכה מפורשת, ועל כן אחת מהשאלות המעניינות בהקשר זה, היא השאלה, האם מוסמך היועץ המשפטי לממשלה להתערב בהליכי תכנון.

אבל קודם שמגיעים לבחינת הסמכות, צריך להצביע על קיומה של התופעה. לשם כך הרכבנו רשימה, שאנו מזהירים מראש שהיא רשימה חלקית. הרשימה מנסה לתת מעין "מפת דרכים להתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה בהליכי תכנון".

כאמור, הרשימה היא רשימה חלקית, וככל שקוראי הפוסט, מכירים דרכים נוספות, הם מוזמנים לשלוח תגובה ולפרט.

כלי ההתערבות הראשון הוא "קביעת מדיניות משפטית" ביחס לשאלות שונות.

כך למשל, פורסם חוזר המנכ"ל 1/2001 . חוזר מנכ"ל זה, הכיל פרשנות משפטית של היועץ המשפטי של משרד הפנים, לכלל הסעיפים שהעניקו סמכות לועדות המקומיות, לערוך "תוכניות בסמכות ועדה מקומית", כפי שאושרו במסגרת תיקון 43 לחוק התכנון והבניה. למיותר לציין כי הפרשנות שניתנה על ידי משרד הפנים לסמכויות הועדות המקומיות הייתה פרשנות מצרה. הפרשנות פורסמה במסגרת חוזר מנכ"ל המופץ לרשויות המקומיות, מתוך ציפייה שאלה "יתישרו", על פי קו פרשני זה, ומכל מקום, הקו הפרשני שנקבע בחוזר זה, משמש את גורמי התכנון בועדה המחוזית ובמשרד הפנים.

אולי בשל הביקורת הרבה, לרבות ביקורת שיפוטית אותה נזכיר בהמשך, אולי מטעמים נוספים, השימוש בכלי של חוזרי מנכ"ל, להפצת הוראות לגורמי התכנון הצטמצם, אבל הרצון והנסיון לקבוע מדיניות משפטית אחידה, המשיך גם המשיך, בעיקר באמצעות חוות דעת פנימיות הניתנות בתוך מערכת התכנון בתגובה לשאילתות שונות, העולות מהועדות השונות. כך רק לאחרונה, במסגרת פסק דין שניתן בעת"מ שהגיש קיבוץ אור הנר נ. הועדה המחוזית מחוז הדרום, למדנו לדעת על "פורום היועצים המשפטיים ונציגי שר משפטים בועדות מחוזיות". "הפורום", כך עולה מפסק הדין, קובע פרשנות אחידה בסוגיות משפטיות/תכנוניות שונות. כך למשל, עסק בפורום בשאלה, שעמדה במרכז פסק הדין, והיא האם מוסמכת ועדה מקומית לדון בתוכניות איחוד וחלוקה, כשהקרקע מצויה בבעלות אחת. לשאלה זו חשיבות רבה, שכן אם תאמר שאין סמכות, כפי שאכן קבע הפורום, תוציא מסמכות הועדות המקומיות את היכולת לדון בתוכניות איחוד וחלוקה בקרקעות מדינה, בקרקעות המנוהלות על ידי רשות מקרקעי ישראל (המינהל). במקרה הזה, סבר בית המשפט, שלא כמו הפורום, קיבל את העתירה וקבע כי ועדות מקומיות אכן מוסמכות לדון בתוכניות מסוג זה, אם כי, המילה האחרונה בהקשר זה, טרם נאמרה.

כלי התערבות נוסף הוא סעיף 109 התכנון והבניה לחוק התכנון והבניה, המסמיך את שר הפנים שלא לאשר תוכניות.

הסעיף קובע כי השר רשאי להודיע כי תוכנית מסוימת טעונה אישורו, זאת במועדים אותם קצב החוק, ומשעשה כן, תובא התוכנית לאישורו קודם כניסתה לתוקף, ועל השר יהיה להחליט, תוך זמן קצוב אם לאשרה או לדחותה. הסמכות של השר על פי סעיף זה, פורשה באופן רחב ביותר על ידי בג"ץ, בעתירה שהוגשה על ידי ווינדמיל הוטל בע"מ נ. שר הפנים. בג"ץ קבע למעשה, הרבה לפני שאושר תיקון 43 לחוק התכנון והבניה, שלשר יש סמכויות ביקורת על מוסדות התכנון, והוא רשאי להתערב בהחלטות, תוך שהוא שוקל שיקולי תכנון ובניה. עד תיקון 43 לחוק התכנון והבניה, נעשה שימוש מועט ביותר בסעיף זה. משאושר התיקון, והועברו סמכויות לועדות המקומיות, הפך הסעיף לכזה, שנכשה בו שימוש יום יומי. הסמכות על פי הסעיף הועברה משר הפנים, למנכ"ל משרדו, וממנו ליו"ר הועדות המחוזיות, ומהם, לפקידי הועדה השונים. זאת ועוד, השימוש בסעיף עבר "התאמה" קלה, ובמקום לבחון דרכו שאלות תכנון ובניה, משמש הסעיף בעיקר, לבחינת שאלות סמכות. פקידו משרד הפנים, בוחנים כל תוכנית על פי "השבלונה" של הנחיות חוזר המנכ"ל, עליהם הרחבנו לעיל, והוראות המדיניות הנוספות. כל תוכנית שאינה תואמת את הנחיות היועמ"ש לגבי הסמכות, מוכרזת כטעונה אישור השר, ואיננה מקבלת את האישור. כמעט כל עתירה בשאלת סמכות מוסדות התכנון, הופכת להיות גם עתירה נגד שימוש השר בסמכותו לפי סעיף 109 לחוק.

אמצעי התערבות נוסף של היועץ המשפטי לממשלה, הוא קביעת עמדה בעתירות.

נקודה זו טעונה הסבר. על פי פסיקת בית המשפט העליון והנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.000, היועץ המשפטי לממשלה הוא האחראי לייצוג המדינה בבתי המשפט. הנחייה זו הוחלה גם על ייצוג מוסדות התכנון. כך, היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות הפרקליטויות השונות, מייצג בפני בתי המשפט השונים את כל מוסדות התכנון, למעט הועדות המקומיות. נגזר מכך, כשמגיע עניין לדיון בבית המשפט, קובע היועץ המשפטי לממשלה, את העמדה שיציג מוסד  התכנון, אפילו אין זו עמדת המוסד עצמו. תופעה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחס להחלטות של ועדות ערר. קורה לא אחת שועדת הערר מגיעה להחלטה מסוימת, אך משמגיע העניין לבירור משפטי, מציגה פרקליטות המדינה עמדה אחרת, את עמדת היועץ המשפטי לממשלה.

בעוד שניתן להתווכח על השימוש בכל אחד מאמצעי ההתערבות שפורטו עד כאן, נראה כי התעלמות מהחלטות שיפוטיות, הוא כלי התערבות לא לגיטימי.

גם כאן נחוץ הסבר, הוא פשוט. הועדות המחוזיות מתעלמות מהחלטות שיפוטיות שאינן תואמות לפרשנותן את הוראת הדין, גם המקרים בהם לא התבקש ו/או לא ניתן צו מניעה. כך למשל, באותו ענין של אור הנר אותו הזכרהו לעיל, מוסיפה הועדה המחוזית ונוהגת על פי פרשנותה, קודם למתן פסק הדין, כאילו לא ניתן פסק הדין. דוגמה נוספת היא זו שנבחנה בענין עת"מ גבעת העיזים נ. הועדה המחוזית חיפה. בפסק דין זה, עליו הרחבנו באחד מהפוסטים הקודמים, פרש בית המשפט מיהו בעל עניין הרשאי להגיש תוכנית, בניגוד לעמדת משרד הפנים. נסו להגיש תוכנית על פי פסק הדין. מי שיצליח, מוזמן לדווח על כך למערכת המרפסת.

כלי לא לגיטימי נוסף, הוא ביטולים של פסקי דין.

גם כאן נחוץ הסבר. נניח שסוגיה מסוימת הוכרעה כנגד עמדת משרד הפנים. המשרד מגיש ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הליכי הערעור מושגת "פשרה", לפיה "היעד" התכנוני של מגיש התוכנית מושג בהליך מהיר בועדה המחוזית, ופסק הדין עצמו מבוטל. מבחינה פרקטית, מגיש התוכנית השיג את מטרתו, אך מבחינה משפטית, בוטלה ההכרעה המשפטית ומשרד הפנים יכול להמשיך ולאחוז בעמדתו מקורית, כאילו לא ניתן פסק דין. נדמה כי מדיניות ציבורית ראויה אינה צריכה לתמוך בתהליכים מסוג זה, ובהתערבות כזו. מדיניות ציבורית ראויה מחייבת דווקא קבלת הכרעות ולא התחמקות מקבלתן.

ערעורים על פסקי דין.

להבדיל משתי הדוגמאות הקודמות, התערבות בהחלטות מוסדות תכנון באמצעות הגשת ערעורים על החלטות של בתי המשפט לענינים מנהליים בערכאה ראשונה, הוא לגיטימי. למרות זאת, ניתן להתווכח על השימוש התדיר שנעשה בו, ביחס לכל החלטה שאינה תואמת את מדיניות היועץ.

מינויים

מתוך הרשימה החלקית של כלי ההתערבות של היועץ המשפטי לממשלה בהחלטות מוסדות תכנון, נושא המינויים הוא הרגיש ביותר. לועדות המחוזיות יועצים משפטיים ראויים ומוכשרים, אך שאלה שצריך להעלות בהקשר זה היא, מה מידת עצמאותם לעומת מדיניות היועץ המשפטי לממשלה, ומה מידת כפיפותם אליו.

אנו נאמר את הדברים כך. סעיף 8 (ב) לחוק התכנון והבניה קובע כי "ועדה מחוזית רשאית להתייעץ בעניין מסוים עם יועץ מקצועי שתקבע וכן רשאית היא למנות לה יועץ מקצועי של קבע לרבות יועץ משפטי". כלומר, מינוי היועץ המשפטי אינו נעשה על ידי שר הפנים, אלא על ידי הועדה עצמה. המטרה היא להבטיח את עצמאות היעוץ המשפטי ואת חובת נאמנותו של היועץ לועדה עצמה. האם זה כך? האם יכולה להיות עצמאות של היועץ המשפטי של הועדה בעולם של הנחיות פנימיות "ופורומים פנימיים" ? ספק!!

כאמור, זוהי רשימה חלקית של אמצעים דרכם מתערב היועץ המשפטי בהליכי תכנון. חלקם לגיטימיים. חלקם פחות. לגבי חלקם ניתן להתווכח. הרשימה, כאמור, אינה רשימה סגורה, ואתם מוזמנים לכתוב ולהציג דוגמאות נוספות.

מכל מקום, זהו פוסט ראשון בסדרה. בפוסט הבא ננסה לדון בשאלת הסמכות, כלומר בשאלה האם מוסמך היועץ המשפטי לממשלה להתערב בהחלטות מוסדות התכנון, שהינם, על פי טיבם, מוסדות קולגיאליים, המייצגים אינטרסים שונים.

את הפוסט השלישי נקדיש לשאלה המעניינת מכל. ננסה להבין מדוע היועץ המשפטי לממשלה מתערב בהחלטות מוסדות התכנון, ואם זה טוב או רע.

חשמל זורם בכפות ידיך - על הצעות חוק לביטול תכניות ישנות

ב - 31.5.1994 נכנס לתוקפו חוק מכונן -  לא פחות - ביחס לעולם התכנון בישראל. לא, אני לא מתכוון לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה, ואפילו לא לתיקון 26 לאותו חוק. אני מתכוון לחוק תחנת הכוח תל אביב (ביטול), התשנ"ד – 1994.

למי שלא מכיר, אז הנה הסיפור.

ישראל של אותה תקופה סבלה ממגבלה של כושר הייצור בחשמל, מגבלה חמורה אפילו מזו הקיימת כיום. כדי להגדיל את כושר הייצור תוכננה תחנת הכוח של רידינג ד', אלא שסדרה של התנגדויות וצווי מניעה יצרו מכשולים בפני הקמת התחנה. כדי להתגבר על המכשולים הללו, החליטה הממשלה לחוקק "חוק עוקף תכנון", שישתיק את כל המתנגדים, ימנע צווים שיפוטיים ויאפשר את הקמת תחנת הכוח ללא דחיות נוספות. כך נולד חוק תחנת הכוח תל אביב תשכ"ז – 1967, שלימים כונה חוק רידינג ד'.

הוראות החוק הם חלומו הרטוב של כל גורם הפועל בתחום התכנון בכלל ובתחום התשתיות בפרט. הוראות החוק מפלסות דרך להקמת תחנת הכוח, ללא מכשולים,ללא חסמים בירוקרטים, וללא התנגדויות. הן מסמיכות את הממשלה לאשר את התוכנית תוך יידוע בלבד של הועדה המחוזית. הן פוטרות את תחנת הכח מהוצאת היתר בניה ומרשיון עסק, והן מסמיכות את הממשלה לקבוע תקנות לפיקוח על העבודות.

תחנת הכוח רידינג ד' אכן הוקמה מכוחו של חוק זה.

למרות שתחנת הכח הוסיפה לכושר הייצור של חשמל בישראל, הרי שמבחינת עולם התכנון, תהליך אישורה בחוק ולא בתוכנית, סימן חושך גדול.

חוק רידינג ד' היה מצוי עמנו בספר החוקים של מדינת ישראל, כמעט 30 שנה, עד שב 1994 התקיים אותו אירוע מכונן של ביטול החוק, שלא רק שגירש את החושך והחזיר אותנו לאור, אלא אף האיר באור גדול את האיוולת, על מנת שלא תחזור שוב.

את הפרשה כולה סיכמו יפה מציעי החוק, בדברי ההסבר לחוק המבטל, שם כתבו:

"חוק תחנת הכוח תל אביב אושר בשנת 1967 במטרה לאפשר את הקמת תחנת הכח רידינג ד' תוך עקיפת חוק התכנון והבניה. מצב זה שבו תחנת כוח פועלת על סמך חוק מיוחד הינו מצב בלתי רצוי. מוצע, על כן, לבטל את החוק המיוחד שנחקק בנושא זה, ולהכפיף את תחנת הכוח לחוק התכנון והבנייה ולחוקים אחרים שענינם שמירה על איכות הסביבה."

הליכי תכנון הם עניין המסור כולו למוסדות התכנון. אמנם כוחה של הכנסת עימה והיא מוסמכת להתערב, באמצעות חקיקה, גם בתוכן התכנון, כפי שנעשה בפרשת רידינג ד', אך לא ראוי שהיא תעשה כן.

הגדרנו את ביטול חוק רידינג ד' כאירוע שהינו לא פחות מאירוע מכונן, משום שחשבנו, שבאישור החוק המבטל, הכירה הכנסת דה פאקטו במגבלת כוחה, וכי למרות שהיא מוסמכת לעשות כן, היא לא תפעיל יותר את סמכותה על מנת להתערב בשיקולי תכנון באמצעות חקיקה ייחודית. כוחם העצמאי והבלתי תלוי של מוסדות התכנון הוא ערך קונסטיטוציוני, ראוי להגנה. ההתערבות בקביעותיהם, באמצעות חקיקה - פסולה ולא ראויה. נראה כי לאחר פרשת רידינג ד' התערבות מסוג כזה, לא תתרחש פעם נוספת.

נזכרנו בפרשת רידינג ד' על רקע הצעות החוק השונות העולות לדיון לביטול או לבחינת תוכניות ישנות.

מדובר ביוזמות חקיקה שונות שמטרתן להביא לביטולן של תוכניות שאינן תואמות את ערכי התכנון העכשוויים. אכן יש תוכניות שהזמן לא היטיב איתן ויש מקום לבטלן, אלא שהחוק הנוכחי מסמיך את מוסדות התכנון לבטל תוכניות. ביטול תוכניות, ממש כמו אישורן הוא שיקול תכנוני, ויש להותיר שיקול זה למוסדות התכנון, ולא להתערב בו באמצעות חקיקה, אפילו מטרתה חיובית.

יתירה מכך, תוכניות מעניקות זכויות. ביטולן כרוך בפגיעה בזכויות שלצידה פיצויים. ביטול זכויות ללא פיצויים אף היא מהווה פגיעה קונסטיטוציונית בקניין, וגם בכך לא צריך להתערב בחקיקה. ככל ומוסדות התכנון מזניחים את תפקידם, ואינם עוסקים בביטול תוכניות בכלל או תוכניות מסוימת בפרט, ניתן להמריץ אותם לפעול. ניתן ליזום תוכניות מבוטלות. ניתן ליזום הליכי ביטול שבאמצעותם ניתן, לאחר שמוע כדין, התנגדויות ותשלום פיצויים, לבטל תוכנית. ניתן להקפיא תוכניות. דבר אחד לא ניתן – לבטל תוכניות באמצעות חקיקה או כתוצאה ממנה. גם אם הכוונה טובה – הדרך פסולה.

לקראת עונת הרחצה.

בעוד ימים אחדים תפתח עונת הרחצה, אך הטיילת שתוכננה על ידי עיריית הרצליה, לא תהייה מוכנה. בית המשפט לענינים מנהליים בתל אביב ביטל את היתר הבניה שניתן להקמת הטיילת ועצר את העבודות לביצועה.  הטיילת היחידה שנראית כרגע באופק היא זו המובילה לבית המשפט העליון, אליו תגיע עיריית הרצליה בערעור על פסק הדין.

עד שבית המשפט העליון יאמר את דברו, ננצל אנחנו את הקביעות של פסק הדין על מנת להאיר ולבחון מספר היבטים ביחס לעבודתה של רשות הרישוי וביחס לפסק הדין. 

רשות הרישוי היא מוסד התכנון הבסיסי והמצומצם ביותר שהקים חוק התכנון והבניה. היא מורכבת משני חברים בלבד, הם יו"ר הועדה המקומית ומהנדס הועדה המקומית (קרי דרג נבחר או ממונה בתוספת גורם מקצועי). סמכויותיה של רשות הרישוי מצומצמות להוצאת היתרי בנייה התואמים לתוכנית החלה על המקרקעין.

סעיף 145 (ב) לחוק התכנון והבנייה הינו הסעיף המרכזי בפרק הרישוי של חוק התכנון והבניה. הסעיף קובע את התנאי הבסיסי להוצאת היתרי בניה לעבודות ולשימושים בקרקע או בבניין, שהוא התאמה לתוכניות ולתקנות החלות על הקרקע והבניין. סעיף 145 (ב) הוא גם הסעיף הקובע כי הגורם המוסמך להוצאת היתרי בנייה היא דוקא רשות הרישוי. לפחות על פי הצעת החוק על פיה הוקמה רשות הרישוי, הסמכות להוצאת היתרי בניה ניתנה לרשות הרישוי בשל הנימוק הבא:

"לאור המגמה לקצר הליכי רישוי בניה, מוצע כי הגוף שיוסמך לתת היתרי בניה יהא מורכב משילוב של הגורם הנבחר יחד עם איש מקצוע  מבלי להזדקק לדיונים בפורום רחב העלול להיות מושפע משיקולים שאינם נוגעים לתכנון בלבד".

במסגרת הדיונים בכנסת בסמכויותיה של רשות הרישוי, התווספה לרשות הרישוי סמכות נוספת. סעיף 145 (ב) הוסיף וקבע כי ביכולתה של רשות הרישוי, להעביר את סמכויות הרישוי שניתנו רק לה, לועדה המקומית, מבלי לקבוע את הנסיבות בהן עליה לעשות כן.

כשקוראים את סעיף 145(ב) צריך לשים לב לכך שהוא אינו מתנה את התאמת ההיתר לתוכנית מפורטת דווקא. הסעיף מדבר באופן כללי על התאמה לתוכניות. לכן, לכאורה, על פי לשון הסעיף, עד לחקיקתו ב 1996 של סעיף 145(ז), יכולה היתה רשות הרישוי להוציא היתרי בנייה, גם אם הם תואמים רק תוכנית מתאר ארצית או מחוזית.  

אין זה אומר שעד אותה עת לא היה צורך בהכנת תוכניות מקומיות או מפורטות על מנת להוציא היתרי בנייה, אלא שמקור החובה להכין תוכניות כאלה, לא היה בחוק, כי אם בתוכניות המתאר עצמן. אלה קבעו, בחלק לא מבוטל של המקרים, כי תנאי להוצאת היתרי בנייה יהיה הכנת תוכנית מקומית או מפורטת, ולכן מבלי שאושרו תוכניות כאלה לא ניתן היה להוציא היתרי בנייה.

כאמור בשנת 1996 השתנה המצב המשפטי. במסגרת תיקון 43 חוקק סעיף 145 (ז), שהוסיף מגבלות על מוסד התכנון, המוציא היתרים. על פי הסעיף, לא ניתן להוציא היתרי בניה, מכח תוכניות שהופקדו אחרי 1.1.1996, אלא אם בין הוראותיהן, נכללו הוראות בדבר פירוט יעודי קרקע, חלוקה למגרשים, קווי בניין, מספר קומות או גובה הבנינים, ושטחי הבניה המותרים.

שימו לב שגם עתה לא נקבעה חובה להכנת תוכנית מפורטת, אלא נקבע שכל תוכנית, מכוחה מבקשים להוציא היתר בניה, תהא אשר תהא דרגתה, צריכה לכלול פירוט מינמאלי, אותו קבע המחוקק.

באשר לתוכנה של תוכנית מפורטת, הרי גם כאן לא קבע המחוקק כל חובה על מוסד התכנון לכלול בתוכנית מפורטת הוראות כאלה או אחרות. המחוקק קובע רשימה של נושאים בהם יכולה תוכנית מפורטת לעסוק, אך מותיר למוסד התכנון שיקול דעת, ביחס לכל תוכנית נתונה, מהי רמת הפירוט הנדרשת, ובאיזה נושאים לעסוק. עם זאת, נפוצים המקרים בהם תוכניות גבוהות בסולם ההררכי, קובעות באלה נושאים תעסוק התוכנית המפורטת, ובמקרה כזה, מוסד התכנון חייב לכלול בתוכנית המפורטת התיחסות לנושאים שהוכתבו בתוכנית הגבוהה ממנה בדרכה. נוסף על כך, מכח הוראת סעיף 145 (ז), חייב מוסד תכנון מאז 1996 לוודא שיש בתוכנית או בתוכניות הגבוהות ממנה הוראות בכל אותם נושאים הכלולים בסעיף, שאם לא כן לא ניתן יהיה להוציא היתרי בנייה מכוחן. כמובן שכל תוכנית כפופה לביקורת שפוטית, כולל כללי הסבירות, ואם תוכנית תתעלם במפגיע ובאופן לא סביר מנושאים שלכאורה היא אמורה לעסוק בהם, יתכן ובית המשפט יתערב ויורה למוסד התכנון להכניס בה שינויים.

את כל האמור עד כאן ניתן לסכם בשלושה משפטים:

·    אין שום חובה להכין תוכנית מפורטת, כתנאי להיתר בנייה, אלא אם נקבע בתוכנית כי יש חובה להכין תוכנית מפורטת.

·   משנקבעה חובה להכין תוכנית מפורטת, אי חייבת, בכפוף למבחני הסבירות, לכלול אך ורק את התנאים הקבועים בסעיף 145 (ז) ולא יותר מכך, כתנאי להוצאת היתרי בנייה מכוחה.

·   רשות רישוי מוסמכת להוציא היתרי בנייה, מכח תוכניות שהופקדו אחרי 1.1.1996, יהא כינויין אשר יהא, ובלבד שהן כוללות את הפירוט הנדרש בסעיף 145(ז) לחוק.

כפי שבודאי שמתם לב המבחנים ביחס לשאלה אם ניתן להוציא היתר אם לאו, הם מבחנים טכניים חדים וברורים. מוסד התכנון יודע על פיהם מתי מותר לו ומתי אסור לו להוציא היתר, ומנגד הציבור יודע אם הוא זכאי להוציא היתר אם לאו. החוק קבע למעשה מסלול רישוי ירוק, ואיפשר להוציא היתרי בניה במהירות, בכל מקום בו אין סטייה מהוראות התוכנית.

יתכן שמצב זה עומד בפני שינוי.

פסק הדין איתו פתחנו את הדיון בעניינה של הטיילת בהרצליה, שניתן על ידי השופטת רות רונן, בענין דרור יחזקאל עזרא נ. עיריית הרצליה, מכניס לתוך שאלת הסמכות של רשות הרישוי שיקולים ערכיים, החורגים מהמבחנים הטכניים שקובע המחוקק להפעלת סמכות זו.

פסק הדין עוסק כאמור בהקמתה של טיילת בחוף הים בהרצליה. הוא עוסק בהיתר בנייה שניתן לעיריית הרצליה, על ידי הועדה המקומית בהרצליה, ומכוחו התאפשרה הקמת טיילת על חוף הים בהרצליה, על פי תוכנית שקיבלה תוקף כבר בשנות ה – 60. השילוב בין בנייה על חוף הים עצמו, שהיא רגישה במיוחד ומטופלת היום על ידי חוק החופים והתוספת השניה לחוק התכנון והבניה, יחד עם תוכנית ישנה מכוחה הוצאו היתרי בנייה, יוצר "מקרה קשה", שאינו מניב בהכרח החלטה נכונה.

לשיטתו של בית המשפט:

"קביעת גדר סמכותה של רשות רישוי בהוצאת היתר מכוח תוכנית מתאר, צריכה להביא בחשבון את מידת הפירוט של תוכנית המתאר מחד גיסא, ואת שאלת היקף הבנייה ואופיה – קרי עד כמה מדובר בהיתר המתייחס לבנייה  משמעותית בעלת השלכות ניכרות."

כלל כזה אינו יכול לדעתנו לעמוד. כלל כזה, יוצר אי ודאות שעלולה לפגוע במי שרכש זכויות בהסתמך על תוכנית. קביעת סמכות וזכויות לקבלת היתרים אינה יכולה להיות עניין של שיקול דעת, אלא במקרים נדירים וחריגים בלבד, ולא כאמירה כללית כפי שעולה מפסק הדין.

ההגיון שהניה את בית המשפט, לפיו סמכויותיה של רשות הרישוי צריכות להיות מוגבלות ולא רחבות כסמכויות גורמי התכנון, נסתר על ידי תוצאות פסק הדין. במקום להותיר את הסמכות הטכנית לרשות הרישוי להוציא היתרים מקום בו אלה תואמים תוכנית, פסק דין נותן לרשות הרישוי סמכות ערכית שאים לה, והיא הסמכות לבדוק את רמת הפירוט של התוכנית. על פי פסק הדין, מקום בו רמת הפירוט של התוכנית, אינה רחבה מספיק בהתיחס להשלכות ההיתר, עליה לסרב להוציא את היתר הבנייה. על פי פסק הדין, עקרון הסופיות של התוכנית אובד, ולמעשה ניתנת לרשות הרישוי סמכות להרהר ולערער אחרי קביעותיהם של מוסדות תכנון גבוהים ממנה בסולם ההררכי.

לדעתנו, רוחב שיקול הדעת של רשות הרישוי או של הועדה המקומית, הוא כרוחב שיקול הדעת שניתן לה על ידי התוכנית, ובמגבלות של סעיף 145 (ז) לחוק. רשות הרישוי אינה בוחנת את שיקול הדעת שניתן לה, אלא מפעילה אותו. במקרים קשים במיוחד היא רשאית להעביר את שיקול הדעת לועדה המקומית. ככל ומישהו סבור כי שיקול הדעת שהותר לרשות הרישוי הוא רחב מידי, היה עליו להתנגד לכך בשלב ההתנגדויות לתוכנית עצמה, ואף לעתור על כך, אם התנגדותו נדחתה. אולם, משאושרה תוכנית, העונה על תנאי סעיף 145 (ז), אך כוללת בצד זאת שיקול דעת רחב לרשות הרישוי, זו התוכנית, אין אחרת, ומכוחה צריך להוציא את היתר הבניה.

בפסק הדין מוסיף בית המשפט וקובע:

"באשר למידת הפירוט - יש לקחת בחשבון את השאלה עד כמה מנחה תוכנית המתאר את רשות הרישוי, ועד כמה רחב שיקול הדעת שנותר לרשות הרישוי במסגרת יישום תוכנית המתאר. ככול שתוכנית המתאר היא כללית יותר – יש לחשוש ממתן שיקול דעת בנושאים משמעותיים לרשות הרישוי, שאינה יכולה לסמוך את החלטותיה במקרה כזה על הנחיות ברורות, ולהפך. 

בנוסף, יש לבחון את משמעות החלטתה של רשות הרישוי על אופי התכנון. ככול שמדובר בהחלטה שיש לה השלכה משמעותית יותר על התכנון הכולל, על הציבור ועל הסביבה בה הוא חי; ככל שמדובר בנושא שהוא בעל רגישות גבוהה ושנוי במחלוקת ציבורית - הנטייה תהיה לקבוע כי החלטה כזו צריכה להתקבל על ידי גוף התכנון שהרכבו מבטיח הליך דמוקרטי יותר. ככול שההחלטה היא טכנית ויישומית יותר, החלטה שאין לה השלכה משמעותית על הסביבה ועל הציבור שחי בה, ניתן יהיה לקבוע כי גם רשות הרישוי יכולה לקבל החלטה כזו, מכוח ההנחיה בתוכנית המתאר".

מתוך האמור נראה כי בית המשפט מתמודד עם החלטת רשות הרישוי אך למעשה המוקד של ביקורתו אינו רשות הרישוי אלא התוכנית, מכוחה ניתן ההיתר. בית המשפט למעשה קובע כי רמת הפירוט בתוכנית אינה מספקת, וקובע כי לא ניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה. בית המשפט למעשה מתערב בשיקולי הגורם שאישר את התוכנית, וקובע כי בעיניו התוכנית אינה סבירה בשל העדר פירוט מספיק, וזאת למרות שהיא כוללת את כל המאפיינים הנדרשים על פי סעיף 145(ז) לחוק.

האמת ניתנת להיאמר, יש סיכוי רב כי על פי קריטריונים תכנוניים בהם פועלים מוסדות התכנון כיום, התוכנית מכוחה הוצא היתר בנייה לטיילת לא הייתה מקבלת תוקף במתכונתה הנוכחית. אבל – התכנית לא אושרה היום אלא לפני עשרות שנים. בשלב זה, ולמרות שהוגשו הצעות חוק בענין זה , תוכניות ישנות אינו מתבטלות בשל גילן. גם אם רצה בית המשפט להקדים את המחוקק ולקבוע כלל כזה, בדרך של חקיקה שיפוטית, מדוע לא קבע כך, אלא פעל על מנת לשנות את סמכויות רשות הרישוי.

מכל מקום בינתיים בצד המאבק לביטולה של הטיילת הרצליה, זכתה הטיילת בהרצליה גם לפרס בינלאומי על תכנון ירוק,  ואנו נצטרך להמתין ולראות אם בית המשפט העליון יצטרף לבית המשפט המחוזי, ויציב רמזור אדום בפני מסלול הרישוי הירוק.

שר הפנים

נכון למועד כתיבת שורות אלה, טרם הוקמה הממשלה החדשה, אבל הכותרות מספרות לנו כי משרד הפנים ימסר ל"יש עתיד", ולתפקיד שר הפנים תמונה גב' יעל גרמן או מר מאיר כהן.

אם כך יקרה, ניתן כבר עתה להכריז על מהפך.

למשרד הפנים יכנס לראשונה שר היישר מתפקידו כראש עיר. אומנם מאיר שטרית, שהיה ראש עיריית יבנה, כיהן תקופה קצרה גם כשר הפנים, אבל הוא נכנס לתפקידו, אחרי שנות פעילות רבות בפוליטיקה הארצית. לא זה המצב כעת. יעל גרמן ומאיר כהן, כיהנו עד לפני חודשים ספורים, כראשי ערים ומי ביניהם שימונה לתפקיד, יחליף באופן הכי פיזי שניתן לתאר זאת, את לשכת ראש העירייה, בלשכת שר הפנים.

הן מאיר כהן והן יעל גרמן, היו ראשי ערים דומיננטיים, וקולם נשמע גם בעניינים החורגים מתחומי השיפוט של עירם. אין ספק שמי מביניהם שימונה לתפקיד שר הפנים, יקבל הזדמנות בלתי חוזרת להשאיר חותם במשרד הפנים, ובין היתר לתת פתרונות לבעיות השלטון המקומי המוכרות לכל אחד מהם היטב.

נראה כי לאחר הקדנציה של השר האחרון, שלפחות לפי הפרופיל הציבורי שלו, התעסק בעיקר בענייני הגירה ופחות בנושאים מוניציפליים  או נושאי תכנון, יחכו למי מהם לא מעט נושאים בוערים על השולחן.

אותנו, כבלוג העוסק בתכנון, מעניין המיוחד ריב הסמכויות הבלתי פוסק בין השלטון המרכזי למקומי, והאם כהונתו של שר במשרד הפנים, שהיה ראש עיר לשעבר, תשפיע או תשנה בהקשר זה. האם התפיסה של הענקת סמכויות גדולות יותר לרשויות המקומיות, על חשבון הועדות המחוזיות, תקבל רוח גבית, או שהמצב ישאר כפי שהוא כיום.

האם דברים שרואים מכאן, מכורסת ראש העיר, יראו אותו הדבר משם, מכורסת שר הפנים ? ימים יגידו.

שיר שימור.

לחצו כאן, קראו ותהנו.