לגור בנייר עיתון

זה לא סוד. אנחנו כאן במרפסת, לא חסידים גדולים של הותמ"ל. ככאלה, החלטנו לבדוק, לאחר שחלפו למעלה משנתיים ממועד כניסתו לתוקף של החוק למתחמים מועדפים לדיור, מה קרה מאז?

על פי האתר של מינהל התכנון במשרד האוצר, אושרו עד היום עשר תמ"לים, הכוללים בסך הכל, 42,336 יחידות דיור. נוסף על כך, מצויות  בהפקדה עשר תמל"ים נוספים, ובהן 31,252 יח"ד. סה"כ 73,588 יח"ד. נוסיף לכך הנחה שהאתר של מינהל התכנון אינו מעודכן, ולכן ניתן לדבר על כ- 80,000 יח"ד, שאושרו בתקופה קצרה יחסית. אין ספק כי מדובר בהספק ראוי לציון.

עם זאת, מספר יחידות הדיור המאושרות, אינו רלוונטי. את הותמ"ל לא צריך לבחון על פי השאלה כמה יחידות דיור אושרו באמצעותה? אלא על פי השאלה העומדת בבסיס מטרת החוק שהקים את הותמ"ל, קרי, האם עבודת הותמ"ל הביאה ל"הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור".  אמנם, המספרים שהבאנו לעייל מעידים על כך, ש"על הנייר" הוגדל ההצע של יחידות הדיור. אבל זאת לא מטרת החוק. מטרתו של החוק אינה להגדיל את ההצע המתוכנן, ההצע על הניר, אלא את ההצע בפועל. מטרתו לאשר תוכניות בניה שמכוחן ניתן להוציא היתרי בניה.

האם כך אכן קורה?

בדקנו, אקראית, שתי תוכניות שהותמ"ל אישרה.

הראשונה היא תמ"ל 1001 תוספת של כ- 10,000 , למעשה תוספת יחידות הדיור המרכזית שאישר הותמ"ל במרכז הארץ, על פי הנתונים המפורסמים. אלא, שבסעיף 7.2 שכותרתו מימוש התוכנית כתוב כי מימושה צפוי: "בתוך 25 שנים ממועד אישור התוכנית."

עכשיו תסבירו לי, למרות כל הנסיבות המקלות שיש ביחס לפינוי בסיסי הצבא מתל השומר, איך התוכנית הזו תורמת להגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור? האם מתקיימת כאן ההצדקה לוויתור על תהליך תכנוני מסודר, לצורך פתרון מצוקת הדיור? לטעמנו התשובה שלילית. לטעמנו, התוכנית לא רק שאינה תואמת את מטרת החוק, אלא בכלל שיש ספק באשר לחוקיותה, על רקע החריגה הכל כך מהותית ממטרות החוק.

התוכנית השניה שבדקנו היא תוכנית שאושרה בתחום התכנון של מלכת הותמ"ל, היא קריית גת. תמ"ל 1011. זו אינה תוכנית מועדפת למגורים. זו תוכנית לכריית חרסית, שרק לאחר השלמתה ופינוי חומר הגלם יפותח השטח למגורים. האם הותמ"ל מוסמכת לאשר תוכניות לכרייה. התשובה היא לא. האם היא מוסמכת לאשר תוכניות למגורים, כשבמסגרת עבודות הפיתוח שלהן, מתבצעת תוכנית שלמה לכרייה. כנראה שכן. תמ"ל 1011, היא ההוכחה, שהראש היהודי לא מפסיק להמציא פטנטים. בכל מקרה מגורים בתמ"ל 1011, יתוכננו רק לאחר ביצוע הכרייה. לא מחר בבוקר.

כאן תכננו לסיים את הבדיקה, אבל לאור התוצאות שהתקבלו מבחירה אקראית של שתי תוכניות, החלטנו להציץ בתוכנית שלישית, שמא בטעות נפלנו על שתי תוכניות שבהן יש בעיתיות מיוחדת. הצצנו בתוכנית שלישית היא תמ"ל 1006, אשקלון במסגרתה אושרו למעלה מ 11,000 יח"ד, קרי כ 25% מכלל היחידות שאושרו עד כה. חשכו עיננו. ראינו את התנאים להיתרי בנייה, והבנו את העניין כולו. רשימת התנאים להיתר בנייה הכלולה בתוכנית, לקוחה מהגיהנום. עכשיו נפל האסימון. תוכנית בותמ"ל, אינה מקצרת את זמן התכנון, היא פשוט מעבירה אותו לשלב הרישוי. בבחינת קודם נאשר ואחר כך נתכנן. צואר הבקבוק פשוט עבר מאחריות מוסדות התכנון הארציים והמחוזיים, לאחריות הרשויות המקומיות. זוכרים מה כבר נאמר על הראש היהודי?

למעלה משנתיים לאחר אישור חוק הותמ"ל, נראה שהותמ"ל תכשל במטרתה הבסיסית. היא אינה מסוגלת להגדיל את היצע יחידות הדיור באופן מהיר, אלא רק את אישורן של יחידות דיור כאלה – אישור שמוביל לכותרות ביתון, אך אינו מועיל להורדת מחירי הדיור. התוצאות של פרסומי השבוע האחרון, בדבר המשך המגמה של עליות מחירים בשוק הדיור, אכן משקפים זאת, ועמישראל ימשיך לגור על הנייר.

נקודת איזון חדשה

ועדות הערר לתכנון ולבניה, הממלאות תפקיד חשוב במערכת התכנון, רוכשות ברמה הפורמאלית את כוחן בתחום עררי הרישוי, מהוראות סעיף152 (ד) לחוק התכנון והבניה הקובע כי "החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי, לפי הענין".

הפסיקה של בית המשפט העליון, שבאופן מסורתי מתייחסת בחשדנות לועדות המקומיות ("שהרוויחו" בצדק יחס זה), הניחה מגבר רב עוצמה על הסעיף האמור, וההלכה הברורה והמושרשת קובעת היום כי "ככל שמדובר בהליך המתקיים בפני ועדת ערר, שהיא בגדר "מוסד תכנון", כהגדרתו בסעיף 11א(א) לחוק התכנון והבניה, הרי שועדת הערר רשאית לשים את שיקול דעתה המקצועי במקום שיקול דעתה של הועדה המקומית. הביקורת שמפעילה ועדת הערר נעשית בדרך של בחינה מחדש (DE NOVO) של ההחלטה, בהתאם לשיקולים מקצועיים ותכנוניים (סעיף 152(ד) לחוק התכנון והבניה)." (ראו: עעמ 2131/12 ‏ ‏ רוני טל [טוקוולי] נ' ועדת ערר המחוזית ת''א, פורסם בנבו).

לנו  נדמה שצריך לחשוב מחדש על הלכה  בלתי מסויגת זו, ולהציב לה גדרות וסייגים.

ראשית - לא תמיד ועדת הערר, כמוסד ממלכתי, תהייה מי שתשקול את השיקולים הממלכתיים. הדוגמה של תמ"א 38, והפרשנות המרחיבה של ועדת הערר בתל אביב להוראותיה, עד לעצירת התהליך על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והצגת עמדה הפוכה לבית המשפט, ידועה לכל עולם התכנון. זהו מקרה שבו דווקא ועדות מקומיות הפעילו גישה מרוסנת וועדת הערר היא ביקשה לאמץ גישה תכנונית מרחיבה. זהו איננו המקרה היחיד. מקרים אחרים לא זכו לתהודה ציבורית רחבה. במקרים אחרים, בגלל העדר השלכות רוחב לא הייתה התערבות של היועץ המשפטי, אך מקרים אלה התרחשו ומתרחשים. התרופה היחידה במקרים אלה הינה בעתירות מנהליות, אך זו אינה תרופה מועילה, שכן, על רקע ההלכה האמורה בתי משפט מנהליים ממעטים להתערב בהחלטות של ועדות הערר.

שנית -  מאז הוקמו ועדות הערר, ונוצקה סמכותן, חוק התכנון והבנייה עבר שינויים לא מועטים. חלק מהשינויים נגע לסמכויות הועדות המקומיות, והעצמת כוחן בתחום התכנון, יחד עם העמקת הביקורת של ועדות הערר בתחומים אלה. תפיסה זו של המחוקק "הנוטה", מטעמים של יעילות "לסמוך" יותר על הועדות המקומיות בתחום התכנון, לא חלחלה אל תחום הרישוי.

שלישית – בהתערבות ועדות ערר בהחלטות של ועדה מקומית, יש, כשל מובנה, הנובע מטיבן השיפוטי של ועדות אלה. בעוד ועדות מקומיות דנות בכל בקשה להיתר המוגשת בתחום מרחב התכנון המקומי, דנות ועדות ערר רק בנושאים המגיעים אליהם על ידי צד בעל זכות ערר. כתוצאה מכך, ועדות מקומיות המגבשות את החלטותיהן התכנוניות תוך קביעת מדיניות והפעלות שיקול דעת תכנוני ראוי, עשויות למצוא את עצמן, במקרים קונקרטיים, עומדות בפני החלטות חריגות למדיניות הכללית אותן קבעו ואותה הם מיישמים, והכל, כתוצאה מהתערבות של ועדות הערר, במקרה קונקרטי, המתעלם מהתמונה התכנונית כולה. זאת ועוד, שיטת "התקדים המחייב", אינה קיימת בועדות הערר, כפי שהיא קיימת במערכת המשפט, ומסתמכת בעיקר על מבחני הסבירות. לכן החלטה של ועדת הערר, במקרה קונקרטי, לא בהכרח תשליך על מקרה אחר.

על רקע כל אלה, נראה כי ועדות הערר צריכות לקבוע לעצמן, שני מסלולי התערבות בהחלטות בנושאי הרישוי. המסלול הראשון הוא המסלול המשפטי. במסלול זה, בחינה משפטית צריכה להיעשות על ידי ועדות הערר, וככל ונמצא כי יש בהתנהלות ועדת מקומית חוסר חוקיות, או עילות מנהליות אחרות המצדיקות התערבות, חייבת ועדת הערר להתערב. לעומת זאת, במסלול השני, שענינו שיקול דעת תכנוני, מצופה מועדות הערר, אפילו שהן מוסמכות להתערב, לשות זאת באיפוק רב, להבין את מגבלת כוחן כאמור, ולאפשר לועדה המקומית לקיים את המדיניות, שבסופו של דבר היא כגוף נבחר, נבחרה על ידי הציבור על מנת לממשה.

דומה כי ועדות הערר מבינות זאת, ומרביתן ברוב המקרים נוהגות כך. 

הרטוריקה השיפוטית טרם הפנימה זאת, ומצופה ממנה לעשות כן, ולקבוע נקודת איזון חדשה בתחום הרישוי בין ועדות הערר לבין הועדות המקומיות. 

חלומות ותקוות

לקראת ראש השנה, נוצר מן נוהג שכזה לפיו כולם מדרגים את אנשי השנה שלהם. 

דווקא בשנה הזו, שנה שבה תחום התכנון ומחירי הנדל"ן לא ירדו מכותרות העיתונים, נראה היה כי איש השנה צריך היה לבוא מתחום זה. כחלון למשל. אבל, כרגיל, גם השנה "הסמול והימין", בראש הכותרות, והנדל"ן, הוא מציץ מאחור, מה שמבטיח יותר מהכל שגם בשנה הבאה מה שהיה הוא שיהיה.

מאחר ואת השנה המסתיימת כעת התחלנו בחלומות על  ירידת מחירי הדיור, בחרנו לבחור את איש השנה של "המרפסת" בתחום התכנון והנדל"ן, בסימן זה. המרפסת מסכמת שנה של חלומות.

במקום החמישי והאחרון מצוי ראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו. 
הוא נכנס לרשימה בדוחק, משום שראינו שאין רשימה של אנשי שנה מבלי שהוא שותף מרכזי בה. הישגו העיקרי של ראש הממשלה הוא ההימנעות מלהתעסק בתחום זה, ושיאה "בניגוד הענינים", בעניין הטיפול ביוזמת המיסוי על הדירה השלישית של השר כחלון. הוא באמת לא שם. החלום היחידי של ראש ממשלתנו הוא להיבחר שוב. במשבר הדיור הוא ב win-win situation. אם כחלון יצליח, הרי הייתה זאת ממשלתו שניצחה את מחירי הדיור, ואם כחלון יכשל, הרי שלכישלון במקרה זה יש כתובת, והיא לא בקיסריה, אלא מעט דרומה משם, באולגה.

במקום הרביעי ברשימת החולמים נמצאת הגב' בינת שוורץ וצוות מינהל התכנון במשרד האוצר. 
הם שחלמו על ייעול וקיצור הליכי התכנון והבניה, הגשימו את חלומם בשנת תשע"ו באמצעות מבול של תקנות המשנות את פני תהליכי התכנון, אך דומה כי המרחק בינם לבין ייעולם וקיצורם של תהליכים אלה, הולך ומתרחק.

במקום השלישי המכובד, איך לא, השר משה כחלון.
הוא אשר ממשיך לחלום על נדל"ן כסלולר, אולי הבין  השנה כי הרגולטור אינו כל יכול. שוק הנדל"ן מושפע מהרבה מאד שחקנים, חלקם שחקני חוץ, וכי מהותו של התכנון אינה בביטול חסמים אלא דווקא בהצבת חסמים וניהולם. נראה כי הסקרים האחרונים המצביעים על ירידה בכוח מפלגתו של כחלון הם העדות המובהקת לכך שחלומו של כחלון מתקרב אל שיברו, או שלפחות כך חושב הציבור.

במקום השני, נמצאים חברי קבוצות הרכישה. 
אלא שחלמו כי הנה  דירה במחיר "סביר", בהישג ידם, אך ככל שהתקרבו אל, הדירה הולכת הדירה ומתרחקת מהם, הן במועד מסירתה, והן במחירה.

ובמקום הראשון, מצויים רוכשי הקרקעות החקלאיות.
אלה עדיין לא יודעים כי חלומם עומד להיהפך לסיוט.אלה שקנו קרקע לדירה על גבעה צופה לים ליד מושב נס גלים, ועדיין מאמינים כי מצגת הפאואר פוינט שראו תוביל אותם באמצעות השקעה של 125,000 ₪, לקרקע לדירה. הם חיים בתקווה מבלי לדעת שעשו עליהם סיבוב. הם עדיין לא יודעים כי הסיכוי שהקרקע שלהם תופשר נמוך מהסיכוי לזכות בפיס. הם עדיין לא יודעים, שגם אם תופשר הקרקע, הרי שלאחר הליכי האיחוד והחלוקה, ההפרשות לצורכי ציבור, המטלות הציבוריות, וההיטלים ישארו אולי עם משקוף לדלת.

לכל אלה ולכל עם ישראל שנה טובה, ומי יתן שכל חלומותיכם יתגשמו.

נקודת ייחוס

אחד הנושאים העומדים במרכז הממשק שבין תכנון למשפט, הוא גבולות שיקול הדעת התכנוני. הכלל המשפטי ברור וידוע. בית המשפט לא מתערב בשיקולי תכנון, אלא על רקע של חוסר סבירות קיצוני, חוסר תום לב שיקולים זרים וכיוב'. מה שפחות ברור וידוע הוא מה הגבול. כלומר באיזה נקודה שיקולי התכנון יחצו את קו חוסר הסבירות, ויובילו להתערבות שיפוטית. איתור נקודת הגבול, נבחן תמיד בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ועם זאת דומה כי לאחרונה הולכים ומתחדשים מדדים אובייקטיביים, חיצוניים להליך התכנוני, המהווים כלי לבחינת שיקול הדעת התכנוני.

כך למשל, תקן החניה החדש, המחליף את תקן החניה מ 1983. כך למשל תקן 5281 לבניה ירוקה, וכך גם המדריך החדש לחישוב שטחים לצורכי ציבור בתוכניות.

כל המסמכים הללו אינם מסמכים מחייבים, אך הם נותנים קנה מידה לסבירות, ומוסד תכנון שירצה לסטות מהם יצטרך להסביר ולנמק מדוע הוא עושה כן.

בעידן הנוכחי, בו מוסדות התכנון "מונחים מלמעלה", לנצל כל קרקע פנויה עד לרף הניצולת המקסימלי שלה, המדדים הללו מהווים כלי בחינה הכרחי ונקודת ייחוס ראויה לכל תוכנית.

תקן צפיפות

המונח "צפיפות", הפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריים בשוק הנדל"ן במדינת ישראל. כולם מדברים על הצפיפות, אבל בכלל לא בטוח שכולם מתכוונים לאותה צפיפות. את יזם הנדל"ן מעניינת צפיפות המגורים נטו, כלומר כמה דירות הוא יכול לבנות על החלקה שרכש, ואת מוסדות התכנון בעיקר מעניינת (או צריכה לעניין) צפיפות המגורים ברוטו ברוטו, כלומר כמה יחידות דיור ניתן להפיק ממשאב הקרקע המתכלה, מבלי לפגוע באיכויות המגורים.    

מדדי הצפיפות, הם כלי תכנוני חשוב. לא צריך להסביר שצפיפות יתר עשויה להפוך אזורים נפלאים, לסלאמס בשל מחסור בתשתיות, מבני ציבור, ושטחים פתוחים, ואילו צפיפות חסר עשויה להוביל לבזבוז משאבי קרקע, ולאי ניצול ראוי של תשתיות.

השאלה מהי הצפיפות הראויה היא שאלה של מדיניות. כך, בעוד שבשנות ה – 90 קודמו במדינת ישראל פרויקטים רבים של "צמודי קרקע", הרי שבשנים האחרונות, ככל שהעמיק משבר הדיור, התהפכה המדיניות, וכעת בניה לגובה ושימוש אינטנסיבי במדד הקרקע, היא הבון טון.

הגדלת צפיפות המגורים חייבה בחינה מחדש של מגבלות הצפיפות, קרי מהו אותו סף בו הגדלת צפיפות תבוא על חשבון צורכי ציבור ראויים, בשים לב לתנאים המשתנים והייחודיים לכל איזור.
על רקע זה פורסם החודש המדריך החדש להקצאת קרקע לצורכי ציבור.

המדריך איננו מסמך מחייב – הוא כלי עזר. עם זאת ניתן לחשוב שלגבי תוכניות רחבות היקף, סטייה מהמדדים הקבועים בו, ללא הסבר והנמקה ראויים, תהיה בלתי סבירה. כך גם העדר בחינה מחדש של הקצאות הקרקע ביחס לאיזור מסוים, בו אושרו מספר תוכניות זו אחרי זו, עשויה אף היא להיות לא סבירה.

המדריך יוצר שינוי תפיסתי ביחס לשטחי הציבור ומיקומם במרקם העירוני, אם כי כלל לא בטוח שכל ההסדרים הקבועים בו ניתנים ליישום על בסיס החקיקה הקיימת, ויתכן שיצריכו שינויי חקיקה. כך למשל השאלה אם ניתן לחייב בתוכנית בעל קרקע, להקצות שטחי בניה בבניין גמור לצורכי ציבור, היא שאלה משפטית שלמיטב ידיעתנו טרם הוכרעה בפסיקה, על אף שנדונה במספר הזדמנויות.

עצם פרסומו של המדריך החדש, תעלה מן הסתם סוגיות משפטיות נוספות. כך יש להניח שהשאלה אם נערכה צריך היה לערוך בחינה פרוגרמטית לגבי תוכניות מסוימות, תתברר בשלב מסוים בבתי המשפט. זוהי אומנם שאלה תכנונית גרידא, אבל המדריך קובע אמות מידה מסוימות שאי הפעלתן ללא הנמקה סבירה עשויה להפוך לתקלה משפטית. עוד שאלה שיתכן שתעלה היא, האם מקום בו נערך מסמך הבוחן הקצאת קרקע על פי המדריך, קיים צורך להפקיד את המסמך על מנת שניתן יהיה לבחון את מסקנותיו ולקבל את התייחסות הציבור אליו במסגרת ההתנגדויות, או שמדובר במסמך פנימי וכלי עבודה שאינו מענינו של הציבור.

כך או כך, בתקופה של הגברת הצפיפות, המדריך החדש להקצאת קרקע לצורכי ציבור, היה צורך הכרחי, ואם תרצו תוכלו לראות בו "תקן הצפיפות" של מדינת ישראל. 

משטרת הבניה

בנינים לא צריכים לקרוס. אם זה קורה, מישהו התרשל.

נכון להיום, ערב כניסתה לתוקף של הרגולציה החדשה, המדינה, הרשויות המקומיות, והמוסדות התכנון, כמעט ואינם מפקחים על תֶכֶן הבניה. המנגנון היחיד לפיקוח על הבנייה הוא הפחד. החשש של מתכננים/ מהנדסים/ יזמים/ קבלני ביצוע שאם יחסכו בברזל ובבטון, ולא יבנו בהתאם לתקנים, הבניין יתמוטט, והם יצטרכו לתת את הדין. הבעיה היא שבמדינת "יהיה בסדר" זה כנראה לא מספיק.

בשבוע הזה שאחרי קריסת חניון הברזל, זכה הציבור הרחב להכיר את מכוני הבקרה. אותם גופים, אשר יצר תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, שטרם התחילו לפעול בשל העדר תקנות מתאימות, ואשר אמורים להוציא מן הכח אל הפועל את מסקנות ועדת זיילר. זו שהוקמה עקב אסון ורסאי.

מכוני הבקרה, אינם תרופת פלא לרשלנות, שכן אין זה מתפקידם לשנות את תקני הבניה הקימים, אלא להבטיח את ביצועם. לעומת המצב הקיים היום, מכוני הבקרה ישפרו את המצב. הם יוסיפו מימד של פיקוח על תֶכֶן הבניה. בצד זאת הם יעכבו את תהליכי התכנון, ואת תהליכי הביצוע, ייקרו אותם, במיוחד בפרויקטים בהם ערכי הקרקע נמוכים, ואף אחד לא מבטיח שיהיה בכוחם למנוע מעשי רשלנות. יש שיאמרו שלשרשרת הרשלנים יתווסף כעת רשלן פוטנציאלי נוסף, שיחלוק את האחריות הביטוחית עם כל היתר.

כשמדינת ישראל רצתה להתמודד ברשלנות של נהגים המובילה למאות הרוגים בתאונות דרכים, היא הקימה את משטרת התנועה, והיא משקיעה המון כסף בנידות ובאמצעים. אף אחד לא העלה על דעתו להעביר את הפיקוח על התנועה למשטרה פרטית. כשמדינת ישראל החליטה להתמודד באסונות הבניה, היא פעלה הפוך. היא הקימה את מכוני הבקרה. כלומר, היא הפריטה את "משטרת הבניה". כלומר שוב קבלן, שרוצה לחסוך בעלויות, ממש כמו הקבלן שבונה את החניון. 

המדינה כנראה החליטה שבמונחי עלות תועלת, ניתן לספוג כמה הרוגים בודדים בכל כמה שנים, כתוצאה מבניין מתמוטט. מדוע לא לקבוע תנאי מינימום לזהותו של מהנדס ולכישוריו של קבלן ביצוע – למדינה פתרונים. בכל מקרה נראה שמכוני הבקרה אינם הפתרון המיטבי לבעיית הבניינים המתמוטטים, בודאי לא היחיד, אבל הם פתרון מצוין לאחריותה של המדינה. כעת, אף זיילר לא יוכל לבוא בטענות לרגולטור שהוא אינו דואג לפיקוח על תֶכֶן הבניה. בזה יתרונם המרכזי של מכוני הבקרה. כמו שאמרנו – יהיה בסדר.

הלכת קנית - הסוף !!

השבוע בוטלה הלכת קנית.

לא הופתענו.
לפני כשנה וחצי בחרנו לייחד להלכת קנית את סיכום השנה העברית היוצאת. בפוסט שפרסמנו, בשם "הלכת קנית - הסוף ?", סקרנו את התפתחות הפסיקה בעניינה של הלכת קנית, לרבות את פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בפרשות הוניגמן ובר יהודה, בהן ניתנה ההחלטה השבוע, וכתבנו כך:

"את הסיכום שלנו לשנה החולפת בחרנו ליחד, בעקבות פטירתו של דוד עזריאלי, למה שלדעתנו מסתמן כדעיכתה של הלכת קנית."

ובהמשך:

"מקריאת רצף הפסיקה לא ברור כלל האם הלכת קנית תשונה בקול תרועה רמה, באמירה חדה ומפורשת בפס"ד חד ויחיד, או בצעדים קטנים, כפי שנעשה כעת. עם זאת, מרצף הפסיקה שסקרנו, ניתן להצביע על המגמה לצמצומה של הלכת קנית.

כדי באמת לדעת כיצד תתפתח הפסיקה בענין זה, נצטרך להמתין עד לאחר החגים...."

החגים חלפו, ואחריהם עוד חגים, והנה מיד לאחר הפסח, באיחור אלגנטי של שנה אחת, פורסמה ההחלטה בפס"ד חד ויחיד, הקובע את ביטלה של הלכת קנית. 

להלכת קנית הייתה משמעות כספית אדירת מימדים, ויתכן שיש לה אף חלק לא מבוטל בהתייקרות מחירי הדיור בישראל.

הלכת קנית גרמה לכך, שמאות מליוני שקלים זרמו לקופת המדינה, במקום לקופת הרשויות המקומיות.

הלכת קנית גרמה לכך, שרשות מקרקעי ישראל החלה לגבות מחוכריה תשלום ל 91% מערך הקרקע, ובעקיפין "להתמכרות" של תקציב המדינה להכנסות ממחירי הקרקע, ולניגוד הענינים של רמ"י, בין תפקידה לשווק יחידות דיור לבין רצונה "להנות" ממלוא עליית מחיר הקרקע המאמיר, ללא שותפות "בהנאה" של השלטון המקומי.

הלכת קנית גרמה לתלות של השלטון המקומי, במדינה, לצורך ביצוע עבודות פיתוח, תלות ששיאה האירוני בתהליך עוקף החוק המכונה "הסכמי הגג", שהם סוג של פתרון עקום ולא שויוני, להעברת כספים מהמדינה לרשויות המקומיות, מקום שלמלא הלכת קנית, הדברים היו נעשים ממילא.

הלכת קנית גרמה לכך, שרשויות מקומיות לא תרצינה לפתח קרקע.

ביטול הלכת קנית היה מחויב המציאות.

מטבע הדברים ההחלטה השיפוטית אינה נותנת פתרון מלא לכל התוצאות הנובעות ממנה, ועוד לא תמו ההתדינויות בהקשר זה.

ניתן רק לקוות שהמדינה תתעשת, ובמסגרת סמכויותיה, לא תנסה ברגולציה, ליצוק מתכונת כזו או אחרת של הלכת קנית, אלא תמצא בכך הזדמנות להסדיר את כלל מערכת הגבייה כתוצאה מתוכנית, לרבות ביטולו של סעיף 21 לתוספת השלישית.

אבל זה כבר מפוסט אחר.....