המרפסת

18 במרץ 2020

חלק ד' לפקודת בריאות העם - לא נגענו

חלק ד'

(תיקון מס' 12) תשנ"ב-1991

מחלות מידבקות, מוסדות רפואיים והרכבת אבעבועות

תיקון מס' 12

פירוש

11. בחלק זה –

"מגע" פירושו אדם שהיה במגע עם אדם הנגוע במחלה מידבקת, או שהרופא הממשלתי חושדו בכך;

"חיטוי" פירושו השמדת אורגניסמים בקטריים, או גורמי הידבקות, או הוירוס של מחלה העוברת מאדם לאדם, ע"י שרית גופם של בני אדם בתמיסות אנטיספטיות וכן ע"י חיטוי מלבושים, בדים, לבנים, מרבדים, חדרים, ארונות, בנינים או אוהלים, צרכי מאכל ומשקה ומים, אם בחום ואם בקיטור ואם בתמיסות או באדים כימיים בצורה שנתאשרה ע"י המנהל כדי למנוע את הפצת המחלות המידבקות;

"האדם הנגוע" פירושו אדם הנגוע במחלה מידבקת או הנתון במצב שבו היה יכול להפיץ מחלה מידבקת;

"מחלה מידבקת" פירושה כל מחלה מן המחלות המפורטות בתוספת השניה לפקודה זו; בתנאי שהמנהל רשאי להכריז במודעה ברשומות שכל מחלה אחרת תהא מחלה מידבקת לצורך הפקודה הזאת ובאותה מודעה יפרט את האזור אשר בתחומיו יהא למודעה תוקף ואת תקופת תקפה של המודעה;

"בית חולים למחלות מידבקות" פירושו בית-חולים קבוע או ארעי של המשרד או אגף מבודד של בית-החולים העירוני או בית-חולים אחר שהמנהל התיר לשכן בו מספר מפורש של חולים במחלות מידבקות או חולים מיוחדים במחלות מידבקות;

"בידוד" פירושו עצירת אדם או מגע בבית חולים למבודדים או בבית, באוהל או במקום מבודדים בצורה ובתנאים שנתאשרו ע"י המנהל;

"השגחה" פירושה מסירת הודעה על בני אדם לרופאים הממשלתיים של המקומות השונים שאליהם פניהם מועדות ובדיקתם הרפואית כדי לברר מהו מצב בריאותם והחזקתם בקו הבריאות, והטלת השגחה על מצב בריאותם.

שינוי התוספת השניה

פק' 54 לש'
תש"ט-1949

11א. שר הבריאות רשאי, על ידי צו שיפורסם ברשומות, לשנות את רשימת המחלות המידבקות שבתוספת השניה לפקודה זו, להוסיף עליה ולגרוע ממנה.

מס' 54 לשנת תש"ט-1949

הוספת סעיף 11א

הודעת מחלות מידבקות

12. (1) אחד מדרי בית שחלה במחלה מידבקת, נוהגים בו לפי ההוראות דלקמן:

(א) ראש המשפחה שאותו אדם (הקרוי לקמן "החולה") שייך לה, ואם לא עשה זאת - קרובי החולה הקרובים ביותר המצויים בבנין או היושבים ליד מיטתו של החולה, ואם הם לא עשו זאת - המחזיק בבנין, חייבים מיד לכשיוודע להם כי החולה נגוע במחלה מידבקת, ולעולם - תוך שתים עשרה שעה משעה שנודע להם הדבר, לשלוח מודעה על כך לרופא הממשלתי של המחוז או למוכתר הכפר או הרובע בו אירע המקרה והמוכתר חייב להודיע את דבר המקרה לרופא הממשלתי של המחוז תוך שתים עשרה שעה משעה שהודיעו לו או שנודע לו;

(ב) רופא המטפל בחולה או אשר נקרא לבקר חולה חייב, מיד בהיוודע לו כי החולה נגוע במחלה מידבקת, ולעולם - תוך שתים עשרה שעה משעה שהודיעו לו או שנודע לו דבר המקרה, למסור הודעה בטופס הקבוע לרופא הממשלתי של המחוז.

(2) כל אדם הנדרש בסעיף זה למסור הודעה על מחלה מידבקת ולא עשה זאת בתוך הזמן הקבוע, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס לא יותר מחמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

בידוד חולה הנגוע במחלה מידבקת

13. כל אדם הנדרש עפ"י סעיף 12 למסור הודעה על מחלה מידבקת חייב, לכשיארע המקרה, להוציא לפועל פעולות בידוד זמניות ככל אשר יקבע הרופא הממשלתי.

הסמכות לבדוק מקום שלפי הסברה פשטה בו מחלה מידבקת

14. המנהל או רופא ממשלתי או מפקח רשאי בכל שעה נאותה משעות היום להכנס לבית או למקום אשר יש לו יסוד להאמין כי קיימת בו מחלה מידבקת או כי לא מכבר היתה קיימת בו מחלה מידבקת, ולבדוק אותם וכן רשאי הוא לבדוק כל אדם שנמצא באותם הבתים או באותו המקום. אם מסרבים להרשותו להכנס או לבדוק, מותר לקבל משופט שלום צו המתיר את הכניסה. משנתקבל והוצג צו כזה יהא כל אדם המסרב להרשותו להכנס או השם מכשולים על דרך הבדיקה האמורה אשם בעבירה ויהא צפוי לקנס לא יותר משתי לירות על כל עבירה ועבירה.

העברת אנשים נגועים לבית-החולים

15. (1) כל הנגוע במחלה מידבקת שאין לו דירה או אכסניה מתאימה או אשר, לדעת המנהל או רופא ממשלתי אין צורת איכסונו מאפשרת לנקוט באמצעי זהירות נכונים כדי למנוע את התפשטותה של המחלה או שהוא מאוכסן באוהל או בקרון או בחדר שמצויים בו גם אנשים אחרים זולת אותם האנשים אשר מן ההכרח כי יטפלו באותו אדם, או הנוסע באניה, מותר, על יסוד תעודה חתומה ע"י הרופא הממשלתי, להעבירו לבית חולים למחלות מידבקות או למקום-בידוד מתאים אחר ומותר לעצור אותו אדם באותו בית חולים או מקום כל זמן שהוא נגוע במחלה מידבקת. אם מתנגד החולה או האדם האחר להעברה כזאת או אם הוא מעמיד מכשולים על דרכה, רשאי שופט שלום, על יסוד בקשה מאת רופא ממשלתי, ליתן צו להוציא את ההעברה לפועל מיד.

(2) כשסבור הרופא הממשלתי כי אין ההעברה אפשרית או רצויה, רשאי הוא להוציא לפועל או לצוות להוציא לפועל כל פעולות בידוד זמניות שיאבה לקבוע.

(3) רשאי המנהל או רופא ממשלתי להעמיד כל אדם הנמצא במגע עם אדם נגוע תחת השגחה בתנאים אשר יאבה לקבוע או תחת פיקוח לאותה תקופה (ולא יותר מתקופת הדגירה המכסימלית של המחלה, החל מן היום שבו היה המגע בפעם האחרונה נתון בסכנת התנגעות מאותה מחלה) שיראה צורך לקבוע כדי לצמצם את ההתנגעות.

הסמכות להכנס ולחטא

16. המנהל או רופא ממשלתי או מפקח רשאי בכל עת מתאמת להכנס לכל בית או מקום שבו אירע מקרה של מחלה מידבקת ורשאי הוא להוציא לפועל או לצוות להוציא לפועל כל פעולת חיטוי או כל פעולה להשמדת עכברים או משחיתים אחרים אשר, לדעתו, יש צורך בה.

סמכויות המנהל ושר הבריאות לגבי מחלות ידועות

17. (1) במקרה של חולירע, דבר, טיפוס הבטן ובת-טיפוס הבטן (para typhoid) ודמית, רשאי המנהל או רופא ממשלתי להוציא לפועל או לקבוע את אחת הפעולות דלקמן, כדי למנוע את הפצת המחלה:

(א) חיטויים, בנייתם מחדש, תיקונם, החלפתם או סגירתם של כל הספקת-מים ביתית, בית-כסא, משתנה, אסלה, מיתקן-ביוב או מיתקן סניטרי, וההוצאות הכרוכות בכל פעולה מן הפעולות האלה תוטלנה על בעל הבנין או ייגבו ממנו אם סבור המנהל כי היה הכרח לנקוט באמצעים אלה מחמת שהספקת המים, בית הכסא, המשתנה או האסלה הנ"ל היו בנויים או מוחזקים באופן שיש בו סכנה לבריאות;

(ב) טיהורה או הגנתה של כל הספקת-מים פרטית או ציבורית;

(ג) סילוקם ואופן ביעורם של כל אשפה, צואה ופסולת מכל בנין פרטי או ציבורי או מכל דרך, רחוב או מקום ציבוריים, ורשאי הוא לדרוש או לצוות כי הדברים הנ"ל יסולקו ויבוערו על חשבון המחזיק בבנין הפרטי או על חשבון הרשות המקומית.

(2) אם בכל מקרה מן המקרים המוזכרים בסעיף-קטן (1) דלעיל סבור המנהל כי יש צורך לסגור כל הספקת מים ציבורית, יגיש המנהל דין וחשבון לשר הבריאות על דבר האמצעים שלפי דעתו יש צורך לנקוט בהם ושר הבריאות רשאי לצוות את הרשות המקומית או רשות אחרת הממונה על הספקת המים לנקוט באמצעים האלה כולם או מקצתם.

הספקת נוחויות סניטריות לפועלים במקרים ידועים

18. בעל עיר או כפר, או בכל שטח שעובדים בו פועלים וכל מקום שסבור המנהל כי שוררים או עלולים לשרר טיפוס הבטן, דמית, מחלת תולעת הוו (Ankylostomiasis) או מחלת השסועיות (Shistomiasis) רשאי הוא, במודעה שתצא מטעם הממונה על המחוז, לדרוש מאת בעל הבנין או מאת בעל הקרקע שבאותו שטח להספיק למחזיקי הבנין או לעובדי הקרקע נוחיות סניטריות מאותו סוג ובאותו מספר ובמשך אותו זמן שהמנהל יראה לנחוץ. אם לא ימלא הבעל אחרי הוראות המודעה הנ"ל במשך המועד הקבוע, רשאי המנהל או בא-כוחו המורשה לדאוג להספקת הנוחויות הסניטריות הנ"ל והוצאות העבודה תשולמנה ע"י הבעל ויגבו אותן ממנו כדרך שגובים מסים עפ"י הוראות פקודת המסים (גבייה).

הרכבת נסיובי-מגן

19. בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

סמכויות לשעת-חירום

פק' 53 לש' 1947

(תיקון מס' 17) תשס"ג-2003

20. (1) אם נראה כי מרחפת על איזה חלק של ישראל סכנה של מחלה איומה אפידמית, מקומית או מידבקת או כי הוא נגוע במחלה כזאת, דהיינו, דבר, חולירע, קדחת צהובה, אבעבועות, טיפוס הבטן או מחלה אחרת שהכריז עליה שר הבריאות, במודעה ברשומות כי היא מחלה מידבקת מסוכנת, רשאי שר הבריאות להכריז במודעה כנ"ל כי סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה כזאת בישראל או בארצות השכנות, ומשפורסמה הכרזה זאת יהא המנהל מוסמך לסדר, או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי ייעשו על ידי כל אדם, לרבות קופת חולים:

(א) ביקורים מבית לבית;

(ב) הגשת עזרה רפואית, חלוקת רפואות, הספקת מקומות-שיכון, טיפוח הנקיון, האיורור והחיטוי ושמירה בפני התפשטות המחלה;

(ג) כל ענינים או דברים שימצאם רצויים לשם מניעתה או הקלתה של המחלה;

ורשאי הוא להטיל את הסידורים או הקביעות האלה, כולם או מקצתם, על כל הארץ או על כל חלק או חלקים ממנה ועל כל אניות הנמצאות בחופי הארץ הפנימיים או במימיה הטריטוריאליים.

מס' 53 לשנת 1947

תיקון מס' 17

פק' 53 לש' 1947

(2) בלא לפגוע בסמכויות המסורות למנהל בסעיף-קטן (1) לעיל, רשאי המנהל, לאחר ההכרזה מאת שר הבריאות שתפורסם במודעה כנ"ל, לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, את ביצועו של כל אמצעי מן האמצעים המפורטים בסעיף-קטן זה שיראה צורך בו כדי למנוע את חדירתה או התפשטותה של המחלה, דהיינו:

(א) לסלק, לבודד, לעצור, להעמיד לפיקוח, לבדיקה רפואית ולטיפול רפואי אנשים נגועים ואנשים העומדים במגע עמהם, ואנשים שיש עליהם חשד כי היו בזמן האחרון נתונים להידבקות, ולעשות את הפעולות הדרושות, כדי לקבל דוגמאות לבדיקת מעבדה מכל אחד מן האנשים הנזכרים לעיל;

(ב) להרכיב נסיוב-מגן או הרכבה אחרת באנשי הציבור, בעולי רגל, בעולים, בנוסעים, בכלי-מגע או באנשים החשודים כי היו בזמן האחרון נתונים להידבקות;

(ג) להכנס בכל עת שהיא לכל בנין ציבורי או פרטי ולבדוק בו כדי לברר אם נמצאים בו אנשים חולים וכדי לנקוט שם בכל האמצעים הנחוצים למניעת התפשטות ההדבקה;

(ד) להנהיג פיקוח סניטרי ולהסדיר ולחטא הספקות מים ציבוריות או פרטיות;

(ה) לתפוס, לעצור, לחטא או להשמיד חפצים נגועים או נתונים להידבקות או העלולים להדביק, בתנאי שיהא מותר לשלם פיצויים בעד חפצים בדרך זו;

(ו) לקבור את המתים או לבערם בדרך אחרת;

(ז) להעמיד להשגחה רפואית נוסעים מאזורים נגועים;

פק' 30 לש' 1945

(ח) רכישה באנגריה – תמורת תשלום – של קרקע או בניינים לשם שיכונם של בני-אדם הטעונים מעצר או בידוד או של בני-אדם הזקוקים לשיכון בתוצאת כל צעדים שננקטו לפי סעיף זה;

(ט) לתפוס, על יסוד תשלום, בנינים או קרקעות כדי להתקין בהם בתי-חולים זמניים בקשר לאמצעים שנקטו בהם לשם הדברתה או מניעתה של מחלה;

(י) לתפוס באנרגיה, על יסוד תשלום, אמצעי-הובלה הדרושים בקשר עם האמצעים להדברת מחלה;

בתנאי שאם נתגלע סכסוך ביחס לתשלומים הנזכרים בפסקאות (ח), (ט) ו-(י) דלעיל יחליט הממונה על המחוז בענין הסכום שיש לשלמו.

מס' 34 לשנת 1941

פק' 30 לשנת 1945

החלפת פסקה 20(2)(ח)

מס' 53 לשנת 1947

פק' 53 לש' 1947

(3) רשאי המנהל או רופא ממשלתי לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי שום מת לא ייקבר בעיר או בכפר או באזור נגועים, עד אם נבדקה הגופה ע"י רופא ממשלתי או ע"י מפקח על הבריאות, ורשאי הוא לסדר או להתקין, בין בצו ובין בהוראה או בכל דרך אחרת שהיא, כי יינקטו אמצעים, כדי להבטיח שגופות אשר לא נבדקו כאמור בזה לא תיקברנה בשום בית-קברות או מקום-קבורה.

מס' 53 לשנת 1947

(4) (א) על יסוד דרישה מאת המנהל או רופא ממשלתי, רשאי הממונה על המחוז לצוות לסתור או להרוס כל מבנה או מחסה המשמש למשכן אדם או בהמה שמחמת מצבו הבלתי סניטרי הוא מהוה, לדעת המנהל או הרופא הממשלתי מרכז להפצת מחלה. מותר לשלם לבעליו פיצויים בעד סגירתו או הריסתו של כל מבנה או מחסה כנ"ל, בסכום שייקבע ע"י בוררות לכשאין הסכם; בתנאי שכאשר יעמדו להחליט בשאלה אם יש לשלם פיצויים כאלה ומה הסכום שישולם, יביאו בחשבון את השאלה עד לאיזה שיעור יש לזקוף לרשלנותו של הבעל את המצב הבלתי סניטרי של המבנה או המחסה.

(ב) אם פרצה מגפה באזור מוגבל, רשאי הממונה על המחוז לצוות כי שום אדם לא יצא מן האזור שהוגבל ורשאי לנקוט באמצעים, כגון הקפת האזור בשרשרת סניטרית או באמצעים אחרים, ככל אשר ימצא לנחוץ כדי להגשים למעשה את הצו, ולתכלית זו רשאי לדרוש את עזרת המשטרה.

בדיקת מחלבות וסמכות לאסור הספקת חלב

(תיקון מס' 5)
תשל"ג-1973

21. (1) אם יש לו לרופא ממשלתי של כל מחוז הוכחות כי איזה אדם סובל ממחלה מידבקת שיש ליחסה לחלב הנמכר במחוז ע"י איזו מחלבה או כי החלב של כל מחלבה כזאת עלול להביא את המחלה המידבקת על כל אדם הגר במחוז, חייב רופא ממשלתי לבקר את המחלבה ולבדוק אותה ואת כל אדם ואדם העובד בה או הגר בבנין המחלבה או הגר בכל בנין אשר מתגורר בו כל אדם העובד באותה מחלבה, ולהגיש מיד דו"ח על תוצאות בדיקתו לרופא המחוזי של המשרד אשר באותו מחוז, והרופא המחוזי, לאחר שיעיין בדו"ח הנ"ל ובדו"ח של פקיד וטרינרי ממשלתי בדבר מצב בריאותו של העדר ובכל עדות אחרת שתוגש לפניו ע"י הצדדים הנוגעים בדבר, יעשה אחת משתי אלה: או שיתן צו הפוקד על בעל המחלבה לא לספק חלב מאותה מחלבה, בתוך המחוז או מחוצה לו עד לביטול הצו ע"י הרופא המחוזי, או שיחליט כי אין צורך במתן צו כזה.

(תיקון מס' 5) תשל"ג-1973

(2) כל צו כזה יבוטל מיד לכשיווכח הרופא המחוזי כי החלב מן המחלבה הנ"ל שוב אינו עלול לגרום למחלה מידבקת.

(תיקון מס' 5) תשל"ג-1973

(3) הרשות לכל בעל מחלבה המוצא את עצמו נפגע ע"י צו כזה לערער בפני הממונה על המחוז, והממונה על המחוז רשאי ליתן צו הדורש מאת בעל המחלבה לחדול מלספק חלב או יוכל לשנות או לבטל כל צו שניתן ע"י הרופא המחוזי, ורשאי הוא בכל עת שהיא לבטל כל צו שניתן עפ"י סעיף זה. עד שתינתן ההחלטה בכל ערעור כזה ישאר הצו בתקפו.

(4) כל המסרב להרשות לרופא הממשלתי לערוך את הבדיקה כפי שנקבע לעיל או שלאחר נתינת כל צו עפ"י סעיף זה הוא מוסיף לספק חלב בניגוד לצו, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות ואם הוא ממשיך בעבירה זו יהא צפוי לקנס נוסף שלא יעלה על חמש לירות לכל יום שבו הוא ממשיך בעבירה.

(5) בעל מחלבה לא יהא צפוי לעמוד למשפט על הפרת חוזה אם נבעה ההפרה מתוך צו שניתן עפ"י סעיף זה.

תיקון מס' 5

עונשים על העמדת אנשים וחפצים נגועים גלויים לעין כל

22. (1) כל אדם –

(א) הסובל ממחלה מידבקת והוא מגלה עצמו, ביודעין, בצורה שיש בה סכנה לבריאות הציבור בכל רחוב, מקום ציבורי, חנות, בית מלון, כלי-רכב ציבורי או בכל מקום שהשימוש בו משותף לאנשים, פרט לבני המשפחה או לאנשי הבית שהאיש הסובל כנ"ל משתייך אליהם, או כשהוא נתון במצב העלול לסכן את בריאות הציבור, הוא נכנס לכל כלי רכב ציבורי מבלי להודיע תחילה לבעליו, למפקחו או לנהגו כי הוא סובל כנ"ל; או

(ב) הממונה על אדם הסובל כנ"ל והוא מגלה אותו ברבים כאמור לעיל; או

(ג) הנותן, משאיל, מוכר, מעביר או מגלה כל כלי מיטה, מלבושים, סחבות או דברים אחרים העלולים להסתיר בתוכם את נגע ההידבקות, או המתיר לכבס אותם או לגלותם בכל מכבסה או בכל מקום שהשימוש בו משותף לכמה אנשים, פרט לבני המשפחה או לאנשי הבית שהאיש הנגוע משתייך אליהם, מבלי שיחטא אותם תחילה להנחת דעתו של הרופא הממשלתי,

יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות.

(2) כל בעל או נהג של כלי רכב ציבורי ידאג לחיטוי כלי הרכב כדי הנחת דעתו של הרופא הממשלתי מיד לאחר שהוביל, לפי ידיעתו אדם הסובל ממחלה מידבקת ולפי סוגה או מצבה של המחלה עלול כלי הרכב להצפין או לשמור בתוכו את ההידבקות או את גורם ההידבקות; ואם לא יעשה כן יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות; אלא שלא יידרש מאת בעל כלי הרכב או מאת נהגו להוביל בכלי הרכב כל אדם הסובל כנ"ל אלא אם כן שולם לו סכום שיש בו כדי לכסות כל הפסד או הוצאה העלולים להגרם לו ע"י ביצוע הוראות סעיף זה.

חובתו של המשרד תהא, לכשיידרש על ידי בעל כלי הרכב או על ידי נהגו, לדאוג לחיטוי כלי הרכב הציבורי כנ"ל, והמשרד רשאי לעשות זאת בחינם.

(3) כל המשכיר ביודעין בית, חדר או חלק של בית שבו סבל אדם ממחלה מידבקת, בלא שחיטא, להנחת דעתו של הרופא הממשלתי או מפקח הבריאות, את הבית, החדר או החלק של הבית וכל החפצים שבו העלולים לשמור בהם את ההידבקות, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשרים לירות.

לצרכי סעיף-קטן זה רואים את בעליו של בית מלון כאילו השכיר חלק של בית לאדם שנתקבל כאורח לאותו בית מלון.

(תיקון מס' 12) תשנ"ב-1991

(4) הוריו של ילד או אדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הסובל או שסבל מאחת המחלות המידבקות המפורטות בתוספת השלישית של פקודה זו או מכל מחלה אחרת שיכריז עליה המנהל, במודעה שתפורסם ברשומות, כעל מחלה מידבקת בכל אזור מסויים ולמשך כל תקופה מסויימת לצרכי סעיף-קטן זה, או הוריו של ילד או האדם הממונה על טיפולו או השגחתו של ילד הגר בבית שבו שוררת או שררה מחלה כזאת במשך שלושה חדשים, וביודעין או מתוך רשלנות הם מרשים לילד לבקר בבית הספר בלא שיקבלו ויראו למורה או לאדם אחר הממונה על בית הספר תעודה מרופא בעל רשיון כי מותר לילד לבקר בבית הספר, ייאשמו בעבירה ויהיו צפויים לקנס.

(5) כל אדם הסובל ממחלה מידבקת או הגר בבית מנוגע או שהוכח כי הוא מצפין בגופו את גורם ההידבקות של מחלה מידבקת באופן המהווה סכנה לאחרים:

(א) לא יעסוק בכל מלאכה הקשורה בהספקת מזון אם לא נקטו באמצעי-זהירות מתאימים נגד הפצת המחלה; או

(ב) לא ינהל כל עסק או מסחר באופן העלול להפיץ את המחלה.

כל העובר ביודעין על הוראות סעיף-קטן זה יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות.

(6) (א)[1] אם מת אדם ממחלה מידבקת בבית חולים או במקום זמני לשיכון חולים, והרופא הממשלתי או רופא בעל רשיון מעיד כי כדי למנוע כל סכנה של העברת המחלה או הפצת ההידבקות רצוי, לפי דעתו, שלא להוציא את הגופה מבית החולים או המקום הנ"ל אלא אם כן עומדים לקבור אותה מיד, הרי יהא אסור לכל אדם להוציא את הגופה אלא לצורך זה בלבד; ומשהוצאה הגופה מבית החולים או מהמקום הנ"ל תילקח מיד ישר למקום הקבורה ושם תיקבר;

(ב) כל העובר ביודעין על הוראות סעיף-קטן זה יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על עשר לירות;

(ג) שום דבר האמור בסעיף-קטן זה לא ימנע העברת גופת מת מבית החולים לחדר-המתים, ולצרכי סעיף-קטן זה רואים את חדר-המתים כחלק מבית החולים.

תיקון מס' 12

תקנות

פק' 53 לש' 1947

23. רשאי המנהל, באישור שר הבריאות, להתקין מזמן לזמן תקנות שיראה צורך בהן בענין בידודם, שיכונם וריפויים של אנשים הנגועים או העלולים להיות נגועים בכל מחלה אפידמית, מקומית או מידבקת ובענין מניעת התפשטותן, הכנסתן לישראל, או התחלתן של המחלות האלה, הן בימיה, בנהרותיה ובמימיה של הארץ והן ביבשה שלה; ורשאי הוא להכריז מי היא הרשות או מי הן הרשויות אשר תטלנה ותבצענה את התקנות האלה.

[1] הוראה זו לא תחול על גוויה לפי סעיף 4 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953.

14 באוק׳ 2019

כמה זמן לוקח להקים פרויקט בניה בישראל?

התשובה היא 4 שנים. לא יותר, אולי פחות.

כן, בדיוק כמו שקראתם. 4 שנים.

לא חשוב אם מדובר בפרויקט של 4 יח"ד או 400 יח"ד. לא חשוב אם מדובר בפרויקט למגורים, או למסחר או לשילוב ביניהם. לא חשוב מהן המטלות המיוחדות המוטלות על היזם. לא חשוב באיזה תחום של רשות מקומית נמצא הפרויקט, ולא חשוב גם הנתון, לפיו הוצאת היתר בנייה אורכת בממוצע כשלוש שנים.

כל אלה לא הפריעו למדינת ישראל לקבוע במסמך רשמי שלה כי 4 שנים זה הזמן, לסיום פרויקטים לבנייה.

ומה קורה אם לא? כלומר מה קורה אם לא עומדים במועד הבלתי האפשרי הזה, ולא מסיימים את הבנייה?

ובכן – מתחילים לשלם.

המקום שהו נקבע הנתון האמור הוא "קובץ ההחלטות רשות מקרקעי ישראל".

בראשית הדברים, יש לברך את מועצת רשות מקרקעי ישראל, ואת היעוץ המשפטי של הרשות, על עצם הוצאת הקובץ.

מדובר למעשה בריכוזן, איגודן ועריכתן של כלל החלטות מועצת מקרקעי ישראל, לכלל מסמך אחד, המהווה את "המדריך השלם", לפעולות רמ"י, וצעד חשוב לשקיפותו. כמובן שאין לברך על המוגמר, ויש עוד הרבה מה לעשות. הן בקשר, לאופן ניסוחן, ותהליך קבלתן ושינויין של ההחלטות, כמו גם ביחס לאופן פעילותה והרכבה של המועצה שמקבלת את ההחלטות, והן בקשר לפעילות הנהלת רמ"י, אשר לא ברור מדוע דיוניה והחלטותיה אינן שקופות ומתפרסמות לציבור בזמן אמיתי. בכל אלה אין כדי למעט מחשיבות הכנת הקובץ עצמו, ופרסומו מהווה התקדמות, ביחס למצב שקדם לו.

קובץ ההחלטות כולל גם את תת פרק 5.7 ששמו "ביטול עסקאות ומתן אורכות". הפרק מעגן למעשה את החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1513, האחרונה שעסקה בנושא זה. ההחלטה משנה שורה של החלטות קודמות, והתחקות אחריהן מספרת את הסיפור של שינויי התפיסה של רמ"י בהקשר זה, לאורך השנים.

ההוראה האופרטיבית לעניננו, קבועה בסעיף 5.7.2 לקובץ, וקובעת כך:

"מועד סיום הבנייה שייקבע בהסכמי פיתוח או חכירה (להלן בפרק משנה זה - ההסכם) בכל סוגי מטרות הקצאות הקרקע, יהיה 4 שנים מיום אישור העסקה."

סעיף 5.7.2, אינו מסתיים במשפט הנ"ל, אלא מוסיף וקובע:

"בסמכות הרשות לקבוע מראש, בהסכם, מועד סיום הבנייה שונה, בשים לב, בין היתר, למועד מסירת המגרש, לחסמי בנייה שאינם תלויים ביזם, ולגודל המיזם נושא העסקה ומורכבותו."

תת הפרק מוסיף ודן בתוצאות אי העמידה בזמנים של היזם. ברירת המחדל, היא ביטול של העסקה, והחזרת הקרקע לרמ"י, בתנאים הקבועים בהחלטה (סעיף 5.7.3), והחריג על פי ההחלטה (אבל לא במציאות), הוא מתן אורכות.

בניגוד לכלל הבסיסי, הקוצב 4 שנים לסיום כל פרויקט בניה באשר הוא, בלא לתת את הדעת לסוג הפרויקט או למאפייניו, דווקא בסעיפי הפרק העוסקים במתן אורכות האבחנות הללו נעשות. בסעיפים אלה של תת הפרק, נקבעו תנאים שונים למתן אורכות, בשים לב למאפייני הפרויקט, ובתנאי של תשלום באחוזים משווי הפרויקט. בפרויקטים גדולים עלול סכום התשלום הנוסף להגיע לסכומים גבוהים, ואף להעמיד את כדאיות הפרויקט בסכנה.

לכאורה, הןראןת תת הפרק מהוות מדיניות ציבורית ראויה. הן נועדו למנוע יצירת מאגר של קרקעות אצל יזמים, ולגרום לכך שהקרקע המוקצית תגיע למשתמש הקצה, מבלי שהיזם יוכל לעשות בדרך מניפולציות על מחיר הקרקע. יעדי מדיניות אלה, מיושמים למעשה בשני כלים:

· הראשון – קציבת לו"ז לסיום הפרויקט.

· השני – קביעת תמריץ כספי להשלמה בזמן של הפרויקט, בין בשל ההפסד הכספי במקרה של ביטול העיסקה, בין בשל התשלום המתלווה כתנאי למתן האורכה.

אבל, וכאן הביקורת שלנו, מדיניות ציבורית אינה יכולה להיות ראויה, כשהיא מנותקת מהקשרה.

לקבוע בשנת 2020 שפרויקט בניה, באשר הוא, יסתיים תוך ארבע שנים, כאשר כאמור רק שלב הוצאת ההיתר אורך כשלוש שנים, זה לא פחות ממגוחך. זו היא אולי משאת נפש, חזון, רצון, אבל זו לא מדיניות ציבורית. זו פיקציה. זו אחיזת עיניים, זה סיבוך בירוקרטי, זה עוד מסמר בגלגליה של עגלת היזמים.

כמובן, יהיה מי שיבוא ויטען שבדיוק למטרה זו נועדה הסיפא של סעיף 5.7.2, המאפשרת לרשות, לחרוג מהכלל של ארבע שנים, על ידי קביעה מראש של תקופות שונות לביצוע הפרויקט. אלא שבכך לא רק שאין פתרון, לבעייה, אלא נוצרות בעיות אחרות.

ראשית,לא ברור מדוע לא נקבעות מראש תקופות שונות לסיום הפרויקט בשים לב למספר יחידות הדיור ולמורכבותו של הפרויקט, בדיוק באופן שהן נקבעות ביחס למתן אורכות, וכפי שהיה נהוג בעבר?

שנית, מדוע לא מפורסמים קריטריונים למתן אורכות על ידי הנהלת הרשות?

שלישית, נדמה לנו מניסיוננו, ויתכן שאנו טועים בהקשר זה, שהמקרים בהם מופעל סעיף זה מראש, בטלים בשישים, לעומת מספר העיסקאות שמבוצעות על ידי רמ"י, ואף לעומת מספר הבקשות שמובאות להנהלת רמ"י לצורך קבלת אורכות.

נדמה לנו שהנושא הזה מחייב שינוי, וחשיבה מחודשת.

נדמה כי ברירת המחדל צריכה להיות להאריך את התקופות, ולא לבטל עיסקאות. הקריטריונים לקביעת מועד מראש, צריכים להיות קבועים בהחלטת המועצה. יישומם של הקריטריונים להארכת מועד, ועלות התשלום הנוסף, צריך להיקבע על ידי ועדה חיצונית לבירוקרטיה של רשות מקרקעי ישראל. ועדה מסוג זה צריכה לבחון בלו"ז קבוע ומוגדר, כל מקרה לנסיבותיו, ולהכריע על יסוד "אשם", של היזם באשר לעצם מתן האורכה ועלותה ליזם. המודל של ועדות הערר לתכנון ולבניה הוא מודל מתאים למטרה זו.

עד שכל זה יקרה, מוצע ליזמים, לא להירתע ולא "לוותר".

החלטות רמ"י כפופות לביקורת שיפוטית. ככל ומכרז קובע מועדים לא סבירים לסיום הבנייה, כבר בשלב המכרז, יש מקום לשאול שאלות הבהרה בהקשר זה, ובמקרים מתאימים, להביא את העניין לבחינת בתי המשפט.

מי שיוותר - ישלם.

26 ביוני 2019

על תמ"א 38 ואמון הציבור.

דברים שאמרה השבוע דלית זילבר בועידת הנדל"ן של דה מרקר:

"בקשר לתמ"א 38, חשוב להבין - חלק מראשי הערים לא מעוניינים לקדם פרויקטים. זו לבסוף תכנית מתאר ארצית. כשהתחלנו אותה היא היתה מוגבלת בלוח הזמנים שלה ויש ספק שהמטרה שלשמה נועדה אכן הושגה. מבחינתנו זה תכנון נקודתי שרק עושה נזק. היום יצאנו עם מכרז גדול לתוכניות כוללניות. תמ"א 38 בקונסטלציה הנוכחית מסיימת את הדרך".

לקוראי המרפסת הדברים לא חדשים. מספר שנים, אנו כותבים את הדברים. לחצו על הקישורים וקבלו תזכורת:

* לא כל יום פורים מיום 28/4/2015.

* רעידת אדמה מיום 2/10/2015.

* שיח חדש על תמ"א 38 מיום 31/10/2015.

*ארץ ייצורי הפרא מיום 2/4/2017.

מכיון שנזקיה של התמ"א, הם כבר לא רק טענות בעלמא של כותבי בלוגים אנונימיים, אלא טענות הנאמרות לציטוט על ידי מנהלת מינהל התכנון עצמה, אזי נשאלת השאלה, למה רק עכשיו. מדוע חלף כל כך הרבה זמן להודות בנזק שגורמת התמ"א ולחשוב על רעיונות חדשים.

התשובה לדעתי- היא אחת. כחלון.

כהונת כחלון עומדת בפני סיומה, ובכל מקרה כוחו האלקטורלי פחת, ויחד עם ההרפייה באחיזתו במינהל התכנון, מתחילה להתגבש ההכרה, כמו גם ההודאה, בנזק הבלתי הפיך שנגרם במשך ארבע שנות כהונתו לתכנון בישראל.

תחת ההבטחה שלא התממשה להוריד את מחירי הדיור, נפגע כל ערך תכנוני שאפשר לחשוב עליו. תמ"א 38, והעצמתה למימדים מפלצתיים, היא הדוגמה הפחות בעיתית. קחו את מחיר למשתכן, שכולנו משלמים עליו בטווח הקצר בגרעון התקציבי, ונשלם עליו בטווח הארוך בעלויות השיקום של נזקי התכנון. קחו את הותמ"ל ועוד רעיונות מבית היוצר של השר כחלון וצוותו, שהפכו למופע אימים של דמוקטטורה תכנונית, שביטלה ורמסה את כל ערכי השיתוף והקולגליאליות שבבסיס מערכת התכנון. קחו את כל אלה, והנה לכם תמונת המצב של התכנון בישראל 2019.

שיקום נזקיה של תמ"א 38, ויצירת מנגנוני התחדשות עירונית אמיתיים, הוא אתגר רציני העומד בפני מינהל התכנון. אבל, לא פחות מכך, עומד בפני מינהל התכנון והעומדת בראשו, האתגר להחזיר את ישראל למסלול של שפיות תכנונית, תוך בנייה מחדש, אבן על אבן, של אמון הציבור במערכת התכנון.

21 ביוני 2019

הימור בטוח

לו הייתי ראש עיריית פתח תקווה, גם אני הייתי מתנגד לבניית דירות בעיר.

זה win win situation .

אי אפשר להפסיד מהתנגדות כזו.

אם המדינה תתעקש לבנות בפתח תקווה, היא תצטרך לשלם. אם המדינה "תשבר", ותוותר על פתח תקווה, יתפס ראש העיריה כמי שניצח את המדינה והגן על תושביה וערך נכסיהם. בינתיים הוא מעלה את המחיר, בלי לקחת סיכונים. ראשון לציון, שיחקה את המשחק הזה, אך נשברה. ראש עיריית פתח תקווה, עדיין עם הקלפים ליד החזה. אם תרשו לי להמר – הכל משחק. גם בפתח תקווה כמו בראשון לציון, יתווספו הרבה דירות. כל הרעש הגדול ייעלם כנגד שיק שמן מהמדינה, ורק הכותרות של פעם, יספרו לכולנו את הסיפור האמיתי.

שיקולים מסחריים

השלישי בסדרת הפוסטים על תמל"ים (תוכניות במתחמים מועדפים למגורים), יעסוק בשיקולים מסחריים. קרי, מקור והיקף שיקול הדעת של הותמ"ל להוסיף שטחי מסחר בתוכניות, שמטרתן העיקרית תוספת יחידות דיור למגורים.

חוק התמ"ל קובע בהקשר זה, בסעיף 4(ד'), כך:

"(ד) תכנית מועדפת לדיור יכול שתכלול גם את אלה:

(1) הוראות לעניין שימושים נוספים, לרבות לתעסוקה או למסחר, הנדרשים לשמש את יחידות הדיור הנכללות בתכנית ובסביבתה, או הוראות לעניין שימושים לתעסוקה או למסחר הנדרשים לרשות המקומית שהתכנית חלה בתחומה בשל ההשלכות הכלכליות הנובעות ממנה;

(2) כל הוראה אחרת שניתן לקבוע בתכנית מפורטת לפי חוק התכנון."

בפוסט קודם שפרסמנו, טענו, כי חוק התמ"ל, מחייב את הותמ"ל לכלול בתמ"ל, הוראות להסדרת שטחי ציבור. לעומת זאת, ביחס לשטחי מסחר, אין חובה כזאת. הסמכות היא סמכות שבשיקול דעת. הסיבה לכך, היא שבעוד שביחס לשטחי ציבור קובע המחוקק כי תוכנית "תכלול הוראות להסדרת מבני הציבור, השטחים הציבוריים...", הרי שביחס לשטחי מסחר קובע החוק כי "תכנית מועדפת לדיור יכול שתכלול...." הוראות בעניין "שימושים נוספים לרבות שטחי מסחר ותעסוקה".

כלומר, מצד הסמכות, אפשר שתתאשר תמ"ל, מבלי שבמסגרתה יאושר ולו מטר אחד לבניה למטרות תעסוקה ומסחר. השאלה היא אם זה סביר?

למעשה, משאפשר המחוקק לותמ"ל לקבוע בתמ"ל "הוראות לעניין שימושים נוספים", הוא הקנה לה סמכות ושיקול דעת רחב, להוסיף בתמ"לים, כל שימוש שהוא, ולא רק שימושי תעסוקה או מסחר. הסמכות של הותמ"ל בהקשר זה, מוגבלת במגבלה אחת, והיא שהשימושים האלה "נדרשים לשמש את יחידות הדיור הנכללות בתכנית ובסביבתה". כלומר, הותמ"ל, על מנת לקנות את הסמכות צריכה, להראות קשר סיבתי פרוגרמתי, בין יחידות הדיור לבין השימושים שמאשרת התוכנית, ואינם שימושים לדיור. השאלה הקלה היא איך מבססים יחס כזה ביחס לתוספת יחידות הדיור שמספרןן נקוב בהוראות התוכנית. שאלה מורכבת יותר היא כיצד מבססים יחס כזה "בסביבתה" של התוכנית, או, במילים אחרות, עד היכן מגיעה סביבתה של התוכנית? איך סופרים סביבה?

שאלה נוספת שנשאלת היא מדוע המחוקק, בשעה שקבע את סמכות הותמ"ל להוסיף שימושים נוספים בתמ"לים, קבע את הסמכות ביחס ל"הוראות לעניין שימושים נוספים, "לרבות לתעסוקה או למסחר". כלומר, מדוע לא הסתפק בביטוי "שימושים נוספים", אלא טרח לייחד ולהדגיש שימושי תעסוקה ומסחר, שממילא נכללים בגדר הסמכות להוסיף שיקולים נוספים. הסיבה לכך, לדעתנו, היא משולשת. ראשית - הרצון לייחד חשיבות דווקא לשימושים אלה, על ידי אזכורם במפורש. שנית – הרצון להרגיע, פוליטית, את ראשי הערים שהתנגדו לחוק. שלישית – הסיפא של הסעיף המסמיך, אשר ביחס לשימושי מסחר ותעסוקה, להבדיל מכל שימוש נוסף אחר, מעניק סמכות רחבה אף יותר לותמ"ל.

על פי הסיפא של סעיף 4(ד'), מוסמכת הותמ"ל, לקבוע בתמ"לים "הוראות לעניין שימושים לתעסוקה או למסחר הנדרשים לרשות המקומית שהתכנית חלה בתחומה בשל ההשלכות הכלכליות הנובעות ממנה". כלומר, בעוד שעל כל שימוש נוסף שאיננו תעסוקה או מסחר, מוגבלת הסמכות של הותמ"ל בכך שהשימוש נדרש לצורך יחידות הדיור בתחום התוכנית או בסביבתה, הרי שביחס לשימושי מסחר ותעסוקה, הסמכות מורחבת, וניתן לאשר תוספת שימושים אלה, גם אם הם לא נדרשים בגין תוספת יחידות הדיור בתחום התוכנית ובסביבתה, אלא בשל ההשלכות הכלכליות של התוכנית. נמצא שיש לנו שימושי מסחר ותעסוקה שעילת אישורם היא צרכי התוכנית. ויש לנו שימושי מסחר ותעסוקה שעילת אישורם הם צורכי העיר, או, יאמרו המלעיזים, צורכי ראש העיר.

סעיף 4(ד') סיפא הוא סוג של מרגיעון. סוג של נסיון להרגיע את ראשי הערים שהתנגדו לחוק, ושיתנגדו לתוכניות מכוחו, באמצעות הבטחות לאשר שימושי מסחר בהיקפים שיקטינו את "החור", בקופת העיריה, כתוצאה מתוספת תושבים, משלמי ארנונה גרעונית, באמצעות תשלומי ארנונה עסקית. הבעייה היא משולשת. ראשית, מהפוסט הראשון שכתבנו בהקשר זה, יש לזכור שתמ"לים, מוגבלים למתחם שהוכרז על ידי הממשלה, ובכלל לא בטוח שכל מתחם כזה, מתאים לשאת את השימושים המסחריים הנדרשים להפיכתו לכלכלי. שנית, כלל לא ברור שאישור בתוכנית של שימושי קרקע לתעסוקה או מסחר, אכן יגרום לבנייתם ופתיחתם של מרכזי מסחר ותעסוקה. בעוד קרקע למגורים תשווק, השכונות תוקמנה, במלוא היקפן, ו"החור" בקופת העירייה יהפך למצב נתון, כלל לא ברור אם תהיה הצדקה כלכלית, ואם יוקמו ויופעלו שימושי המסחר והתעסוקה המתוכננים. האם אתם רואים שבראש העין, קם מתחם כמו מתחם הבורסה, על מנת לשמש כמקור למימון תוספת יחידות הדיור שמתוכננת לשם? שלישית, השיטה של סעיף 4(ד') היא שיטת התמריצים. קרי, תשלום באמצעות זכויות בנייה. כמו בתמ"א 38, כמו בתא/5000, הרעיון הוא לתת פתרון לצרכים ואינטרסים ציבוריים באמצעות זכויות בנייה, לעיתים מופלגות, ולעיתים, מנותקות מהקשרן התכנוני.

סיכום הדברים הוא שסמכויות הותמ"ל רחבות אך לא בלתי מוגבלות. המפתח להתמודדות עם תמל"ים, מצוי בחוק עצמו, הוא המפתח הכלכלי. משהוכנסה לתוך החוק משוואה כלכלית, הפך הנושא הכלכלי לנושא משפטי. לכן כל מקום בו תצביע עירייה על בסיס חוות דעת כלכלית אמינה ומבוססת, כי אין התכנות כלכלית לתוספת יחידות הדיור, תהיה לעיריה טענה טובה כנגד סבירות אישור התוכנית.

סחריר

השבוע אישרה המועצה הארצית את תקנות רישוי הבניה החדשות. קודקס שלם, המכיל כמעט 140 סעיפים, ועוד מאות סעיפי משנה אשר למען "ייעול הליכי התכנון והבניה" מחליף את 20 התקנות, על פיהן פעל כל נושא הרישוי במשך 45 השנים האחרונות. יש כל כך הרבה על מה לכתוב בנוגע לתקנות האלה, אבל, למרות המהפכה המתרחשת כאן ממש לפנינו, עסקה התקשורת, דווקא באחד מסעיפי הזוטא של התקנות. הסעיף שעוסק באפשרות של רשות הרישוי למנוע פרסום של היתרים מסוימים. סערה בכוס מים. אם יאושרו תקנות הרישוי, ולהבנתנו, ישנה עדיין הסתייגות של משרד המשפטים ביחס לחלק מהתקנות, אזי הסדר העיון בהיתרי בנייה, הוא צעד ענק קדימה לעומת המצב הקיים. על פי המצב הקיים איש הישר בעיניו יעשה. ישנן ועדות שבהן היתרי הבניה וכל תיק הבניין פתוח לעיון הציבור ללא כל הגבלה. לעומתן, ישנן ועדות שלא מאפשרות לעיין בהיתרי הבניה בכלל. המצב הגרוע ביותר הוא בועדות אשר מאפשרות עיון סלקטיבי בהיתרים, למקורבים בלבד. עד היום מי שרצה לעיין בהיתר בניה, נאלץ בועדות מקומיות מסוימות, להפעיל את ההליכים המורכבים והאיטיים של חוק חופש המידע. תקנות הרישוי החדשות יוצרות בסך הכל אחידות וסדר. מתוך הלאו שבהן אתה שומע את ההן. מתוך כך שהן אומרות באיזה נסיבות לא ינתן עיון בהיתרי בנייה, הינך למד כי התקנות קובעות זכות כללית לעיון בהיתרי בניה. חידוש מבורך בניגוד, לכל מה שנכתב השבוע בתקשורת. נכון, אפשר היה לנסח זאת אחרת. נכון, היה עדיף אם על החלטות רשות הרישוי היתה זכות ערר, ולא היה צורך לפנות לעתירה מינהלית כל זמן שמישהו יבקש לעיין בהיתר ויסורב, אבל הפתרון הכללי חיובי ונכון, והביקורת, תמוהה שלא לומר מעבר לכך.
כאמור, הדיון בזכות בזכות העיון בהיתרי הבניה, הוא החמצה של העיקר. תקנות הרישוי החדשות, יוצרות, על פי הסמכויות נקבעו בתיקון 101 לחוק התכנון והבנייה, שני חידושים ענקיים, וחבל שאת אלה חסכה התקשורת מהציבור. הראשון הוא רישוי מקוון. כלומר אמרו שלום לגרמושקה. מעכשיו הכל (כמעט הכל) ברשת. השינוי השני הוא המידע להיתר. שלב זה, שהיה מינורי בעבר, ובמקרים מסוימים כלל לא היה קיים, הופך לחלק מרכזי וחשוב בתהליך הרישוי. על פי המצב כיום, מבקשי היתרים היו מגישים את הבקשה להיתר, זו אושרה בתנאים, אם התאימה לתוכנית, ומכאן מבקש ההיתר יצא למסע ארוך להשלים את התנאים. על פי התקנות החדשות, המסע שלדעתנו יהיה לא פחות ארוך, יתנהל מחוץ להליך הרישוי. מבקש ההיתר יבקש מידע להיתר. הוא יקבל אותו ממהנדס העיר ומגורמים נוספים המחזיקים את המידע. על פי המידע, שינתן בזמן קצוב, יערוך מבקש ההיתר את הבקשה להיתר. אם הבקשה להיתר תואמת את כל הנדרש במידע, היא תקלט ותוך 45 ימים ינתן ההיתר. לא ניתן ההיתר יראו בכך סירוב. פשוט ? הרעיון כן. המימוש שלו קצת יותר מורכב. בכמעט 140 סעיפים, יש המון מקום לפרשנות, ורק אחרי שיחלוף שלב הקליטה של התהליך ניתן יהיה להעריך את תועלתו.

הנה הפתח דרכו יבקיע דני נוימן

אף אחד לא יקח מדני נוימן, את הקרירה המפוארת שלו ככדורגלן כשרוני בקבוצת בית"ר ירושלים. יש שחולקים על איכויותיו כפרשן כדורגל, ועוד יותר על עיסוקיו כ"מקדם פרויקטים" (מאכר) במסדרונות הכנסת, אבל איש לא יחלוק על כך, שכשחקן כדורגל, הוא ידע לאתר פרצות בהגנת היריב ודרכן להבקיע שערים, או למסור את מסירת הזהב לבן זוגו לקבוצה, אורי מלמליאן.

לפני שבועות אחדים, פורסם פסה"ד של בית המשפט העליון בענין מתווה הגז. פס"ד ארוך, יסודי, ומקיף, בו השופט פוגלמן, כדרכו, לא רק פותר את הסוגיות שעלו בעתירה, אלא מתווה ומורה את הדרך והנתיבים בהם יצעדו בעתיד גורמי התכנון. אבל, בנקודה אחת כבוד השופט החמיץ, ופתח פרצה. זוהי הפרצה אותה יאתר דני נוימן הכדורגלן, ודרכה יעבור דני נוימן מקדם הפרויקטים. זוהי הפרצה אותה כנראה לא התכוון לפתוח השופט פוגלמן, אך היא נפתחה, וטעונה כעת הסדרה או הבהרה.

בפסה"ד עוסק השופט פוגלמן בשאלה, האם גורמי תכנון ומקבלי החלטות, רשאים להפגש עם גורמים שונים, המעונינים להשפיע על התוצר התכנוני, קודם לשלב ההתנגדות המוסדי. בית המשפט קובע כי מדובר בהתנהלות מינהלית ראויה, המיעלת את קבלת ההחלטות, ובלבד שהדברים יעשו בשקיפות. אכן יתרונותיה של ההתיעצות המוקדמת בלתי מבוטלים, ואכן יש בה כדי לחשוף את מקבלי ההחלטות לנתונים רלבנטיים, עוד בשלב שבו טרם התגבשה ההחלטה להפקיד תוכנית. אבל, קיום הליך של התיעצות מוקדמת, לא מוסדרת ולא מוסדית, עשוי לתת יתרון בלתי הוגן לאחדים על פני אחרים. הליך זה שמור מטיבו רק לגורמים חזקים ומקושרים. רק למי שיש לו נגישות למקבלי ההחלטות. רק למי שיכול להרים טלפון, רק למי שיכול קבוע פגישה או רק למי שיש לו את הטלפון של דני נוימן.