סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, שענינו במה שנהוג לכנות "חלף היטל השבחה", קובע כך:
"לגבי מקרקעי ישראל, כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל,
שלא הוחכרו בחכירה לדורות או שהוחכרו בחכירה לדורות לשימוש חקלאי ושונה ייעודם
לייעוד אחר, והחוכר לדורות שלו הוחכרה הקרקע לשימוש חקלאי בלבד אינו זכאי לנצל את
הקרקע על פי ייעודה החדש, אלא אם כן יתוקן חוזה החכירה המקורי או ייחתם חוזה חכירה
חדש, יחול, על אף האמור בתוספת זו, במקום היטל השבחה, ההסכם בדבר התשלומים מאת
מינהל מקרקעי ישראל לרשויות המקומיות, שהיה קיים לפני תחילתו של חוק התכנון והבניה
(תיקון מס' 18), תשמ"א-1981"
הרבה ביקורת יש לנו על הסעיף הזה, ועל ההסדר שהוא יוצר. כך למשל, בפוסט שפרסמנו לפני ימים אחדים, בשם "להחליף את החלף".
בצד הביקורת המהותית, ניתן וצריך לבקר את הטכניקה החקיקתית של הסעיף. נדמה שזה אחד המקרים הבודדים שחוק של הכנסת נותן תוקף להסכם והופך אותו לחוק. כך, בצורה הפשוטה ביותר, החוק מאמץ הסכם, שנחתם לפני תחילתו של החוק, והופך את ההסדרים שבהסכם להסדר החוקי.
אחת התוצאות של השימוש בטכניקה יחודית זו, היא, שבניגוד לכלל הבסיסי, לפיו דברי חקיקה מתפרסמים ברשומות, והפרסום הוא מהותי לתוקפם, ההסכם בין הממ"י, למרכז השלטון המקומי, לא פורסם.
התוצאה היא שהקורא את סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק, מופנה להסכם, אך אינו יכול לקרוא את הוראות ההסכם עצמו, שכן אלה אינן מופיעות בספר החוקים. לפחות את התקלה הזו ביכולתנו לתקן. לטובת כל אלה השואלים את עצמם מה בעצם אומר ההסכם, מפרסמת המרפסת, תחת הכותרת ארכאולוגיה, את מהדורת 1975 של ההסכם בין ממ"י, לבין מרכז השלטון המקומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה