עד לתיקון 43 לחוק התכנון והבנייה הייתה הסמכות לאשר שמושים חורגים והקלות, מצויה בידי הועדות המחוזיות. תיקון 43 לחוק, בין יתר חידושיו, העביר את הסמכות לאשר הקלות ושימושים חורגים לועדות המקומיות, וזאת למעט ביחס לקרקע חקלאית שהוכרזה ככזו על פי התוספת הראשונה לחוק.
שימור הסמכות לאשר שימושים חורגים בקרקע חקלאית מוכרזת, בדי הועדות המחוזיות, נבע מהחשש שהעברת הסמכות לועדות המקומיות, תגרום לריבוי אישורים לשימושים חורגים, ולהפרתם של השטחים הפתוחים והשטחים החקלאיים.
אלא, שבמשך השנים נוצר מצב אנומלי לפיו, בשטחים רבים אושרו תוכניות ברמות שונות מכח חוק התכנון והבנייה, ואילו ההכרזה של הקרקע על פי התוספת הראשונה, לא בוטלה. התוצאה הייתה שלמרות שיעודה של הקרקע חדל מלהיות חקלאי, עדיין נדרש היה אישור הולקחש"פ, ואישור הועדות המחוזיות לשימושים חורגים ביחס לקרקעות אלה.
לא עוד.
פסק דין חדש ומהפכני של ביהמ"ש העליון בענין הולקחש"פ נ. עיריית פתח תקווה, מאשר פסק דין של השופטת בוסתן מבית המשפט לענינים מנהליים במחוז המרכז, וקובע בעניין זה הלכה חדשה.
בית המשפט העליון קובע כי קרקע חקלאית, לעניין התוספת הראשונה, היא קרקע שמתקיימים לגביה שני תנאים מצטברים:
התנאי הראשון - היא הוכרזה כזו, על פי התוספת הראשונה לחוק.
התנאי השני - יעודה חקלאי על פי תוכנית תקפה.
המשמעות היא שקרקע שאחד משני התנאים הללו אינם מתקיימים לגביה, אינה קרקע חקלאית כמשמעותה על פי התוספת הראשונה, ולכן הסמכות לאשר לגביה שימושים חורגים היא סמכות בלעדית של הועדות המקומיות.
יש הטוענים שהעברת הסמכות לועדות המקומיות, טעונה הליך של ביטול ההכרזה, ויש הטוענים, כי פסק הדין הוא המבטל את ההכרזה לעניין קרקעות שלא מתקיימים בהם שני התנאים הנ"ל.
כך או כך, אין ספק שככל ופסה"ד של בית המשפט העליון לא ישונה בד"נ, או בחקיקה, זוכות הועדות המקומיות, ובעיקר אלה הפועלות במרחב הכפרי, לתוספת סמכות נכבדה, ויש לקוות כי סמכות זו תופעל בישוב הדעת, ועל בסיס תכנוני ראוי.
יש לזכור כי סמכות הועדות המקומיות כפופה לסמכות ועדת הערר ולסמכות בתי המשפט המנהליים, ואלה יעצבו מן הסתם, את המבחנים להפעלת הסמכות החדשה. לכן, ככל שהועדות המקומית, יפעילו את הסמכות החדשה באיפוק ובריסון תכנוני, כך ישמר חופש הפעולה להן בהפעלת הסמכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה