חוף השרון

השבוע חזרתי לחוף השרון. לא, לא לחוף היפה בשפת הים של הרצליה, אלא לפסה"ד החשוב של כב' השופט חשין בענין מועצה אזורית חוף השרון.
בפסק הדין פורשו, אולי בפעם האחרונה, סמכויות הועדה המקומית על פי תיקון 43, באופן מרחיב, וזאת לעומת הגישה הפרשנית המצרה שהשתלטה לאחר מכן על הפסיקה.
"מהפכת תיקון 43", כינה השופט חשין את תיקון 43 לחוק התכנון והבניה, בפסה"ד. אלא שלאחר שסמכויות הועדה המקומית לפי תיקון 43, צומצמו ללא הכר על ידי משרד הפנים ובתי המשפט, ניתן לומר כי תיקון 43 נותר בגדר מהפכה, בעיקר בגלל ועדות הערר שהוקמו מכוחו.

הסיבה שועדות הערר הפכו לנושאות דגל המהפכה של תיקון 43, נעוצה ללא ספק ביושבי הראש שלהם. את יו"ר המכהנים לא נזכיר, אבל עוה"ד ענת בירן, אייל מאמו ואחרים, בססו בשעתם, כיו"ר של ועדות הערר, את מעמדן של ועדות הערר, והובילו תוך פרק זמן קצר, קו מאוזן ומוביל של החלטות. באופן מפתיע, החלטות אלה עשו סדר בפעולתם של כלל מוסדות התכנון, והשפיעו גם על פעילות מוסדות התכנון הגבוהים יותר בהררכיה התכנונית. לא מעט מההחלטות של ועדות הערר אומצו בפסיקת בית המשפט העליון, והפכו לדין נוהג.

חזרתי לכל אלה משום שהשבוע פרש מתפקידו כיו"ר ועדת הערר במחוזות ירושלים והדרום, עוה"ד גלעד הס. גלעד מצטרף לרשימת יושבי הראש שנתנו בשנים האחרונות את הטון בעולם התכנון, וזאת הזדמנות מצוינת להודות לו, ולחזור (לחצו כאן לקריאה של ההחלטה) לאחת מההחלטות החשובות שנתן, בעניין מלון מוריה.

ההחלטה מפרטת מבחנים לקביעת מרחב שיקול הדעת התכנוני ביחס לשימושים חורגים, שאומצו לאחר מכן בספרות ובפסיקה. ההחלטה השלימה במידה רבה את החסר שהיה קיים בהקשר זה בתקנות סטייה נכרת, ודומה כי העקרונות שנקבעו בה מהווים היום מדד לבחינה של כל בקשה לשימוש חורג.  

סיבה נוספת לחזור אל פסה"ד בענין חוף השרון, היא פרסום הנוסח הכמעט הסופי של תיקון 102 לחוק התכנון והבנייה, שיעלה בשבועיים הקרובים להצבעה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת.
בפסה"ד עוסק כב' השוםט חשין גם בשאלה כיצד יש לנסח הוראות דין העוסקות בסמכות, ומסביר:

"זאת ועוד, מדברים אנו בהוראות-חוק שעניינן סמכויות תכנון, ובידוע הוא כי בהגדרת סמכות ראוי – כמעט הכרח הוא – שניסוח הדין יהא חד-כתער. די לנו בקשיי פירושו של הדין המהותי, ומה שנוסיף עליהם קשיי פירוש בנושא סמכות? שאם זו תהא דרכנו, סוף דבר יהא שנדשדש בפרוזדור ואל הטרקלין לא נגיע או שנגיע אליו באיחור".

אחת מהוראות החוק, בתיקון 43, שדומה היה כי בעת ניסוחה הייתה חדה כתער, אך לאחר מכן הוקהתה, באמצעות הפרשנות שניתנה לה על ידי משרד הפנים, היא זו העוסקת בזכות  של "מי שיש לו ענין בקרקע", ליזום תוכנית מתאר מקומית או מפורטת. גם אנו עסקנו כאן, במרפסת, לא מעט בשאלה זו.


תיקון 102 מנסה לעשות סדר בענין זה. התיקון מבקש להגדיר את הביטוי שנותר בלתי מוגדר בתיקון 43, על ידי תוספת הגדרה שסוף סוף תסביר לכולנו מיהו "מי שיש לו ענין בקרקע". קראו בעצמכם את ההגדרה. לא נגענו:

(ב) משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפיתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לועדה המחוזית.
(ב1) לעניין סעיף קטן (ב), יראו כמי שיש לו עניין בקרקע גם אחד מאלה, ובלבד שהיועץ המשפטי של מוסד התכנון חיווה את דעתו בכתב כי מתקיימים לגביו התנאים המנויים בפסקאות (1) ו-(2), לפי העניין:
(1)   מי שיש לו זכות בחלק מסוים מהקרקע הנכללת בתכנית בשיעור של 75% או יותר ואין בתכנית שהוא מבקש להגיש פגיעה בחלק מסוים אחר של הקרקע הנכללת בתכנית, שהוא אינו בעל זכות בה (בפסקה זו – קרקע של בעל זכות אחר)ף לעניין פסקה זו "פגיעה" – אם על פני הדברים לפי התכנית המואת מתקיים אחד מאלה:
(א)  פגיעה כמשמעותה בפרק ט' בקרקע של בעל זכות אחר, או שהקרקע של בעל הזכות האחר מיועדת להפקעה לצרכי ציבור לפי פרק ח';
(ב)   העליה בשוויה של הקרקע של בעל הזכות האחר היא בשיעור נמוך באופן משמעותי מהעלייה בשוויה של הקרקע של מי שמבקש להגיש את התכנית, והכל באופן יחסי לשווי זכותם בקרקע לפי מצבה בעת הבקשה להגשת התכנית;
לעניין בית משותף כהגדרתו בסעיף 52 לחוק המקרקעין או בית משותף שפרק ו1' לחוק האמור חל עליו, הנכלל בתכנית – מי שמתקיימים בו תנאים שקבע שר המשפטים לאחר התייעצות עם שר הפנים, ובלבד שאין בתכנית שהוא מבקש להגיש פגיעה במקרקעין של בעל זכות אחר והכל – כפי שנקבע בתקנות כאמור.

אתם הבנתם את זה??

חד כתער ?? כבר אמרנו.