לא ידענו

אחת מהטענות של בעלי העסקים לאורך ציר הרכבת הקלה, היא "לא ידענו". כלומר, לא ידענו שתהיה כאן רכבת קלה, ואילו היינו יודעים היינו "מתארגנים" אחרת.

הם טועים – מבחינה חוקית הם ידעו.

חוק התכנון והבניה, כולל מספר מנגנונים המחייבים את יידוע הציבור כאשר מתרחשים הליכי תכנון שונים, שיש להם השפעה על השימוש בנכסים, כמו גם על שווים. ביצוע הליכי היידוע בהתאם לכללים שנקבעו בחוק יוצר "חזקת ידיעה", לפיה הציבור הרחב יודע על האקט התכנוני.

מנגנוני היידוע רחבים ומגוונים, אך בהחלט לא מספיקים. כך נוצר מצב בו ציבור רחב טועה באשר לטענה כי לא ידע, אך צודק בכך, שמבחינה סובייקטיבית, הוא באמת לא ידע.

אל תוך הפער הזה שבין חזקת הידיעה לידיעה הסובייקטיבית, נכנסו מספר חברות, שזיהו את הפוטנציאל העסקי הטמון בכך. הן מספקות שירותי מידע למנויים בדבר שינויים תכנוניים בנכסים שרלוונטיים למנוי. הקושי הוא ששירותי מידע אלה, ניתנים בהסתמך על המידע המתפרסם, ולא באופן שיטתי על ידי הגוף המפרסם. מחיר המנוי אינו זול ועל כן אינו נגיש לכל אדם, ומעל לכל, הציבור הרחב אינו מודע בהכרח לצורך ברכישת שירותים מסוג זה.

מנגנוני היידוע בחוק עתיקים. הם נולדו בעידן שלפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בעידן שבו זכות הקניין לא הייתה בעלת אותה חשיבות ומעמד כפי שהיא כיום. הגיע הזמן, בצד הרפורמות השונות, להכניס גם במנגנוני היידוע רפורמה. בעידן התכנון הממוחשב והרישוי הזמין, מאמץ מחשובי קל, יכול לאפשר להסיט את כל המידע הדיגיטלי הזה גם לטובת יידוע הציבור. המדינה והרשויות המקומיות יודעות לאתר אותנו לצורך מתן הודעות אישיות, מתן צוים או חיוב בתשלומים, ואין כל סיבה שכלל המידע התכנוני, על בסיס קדסטריאלי לא ירוכז במקום אחד, ויועבר לכל מי שרשום במרשמים השונים באותם אזורים, החשופים לשינויי תכנון. אין שום סיבה שלא נקבל באופן אישי מידע שוטף ומעודכן על בסיס שוטף, שימומן, על ידי אגרות שישלם היזם שמעוניין בשינוי התכנוני.

שינוי כאמור, מעלה אמנם מספר שאלות משפטיות בעיקר שאלות של אחריות ושל טיפול ביוצאים מהכלל, אבל לכל אלה, ניתן למצוא פתרון. צריך רק לרצות. 

לכן, מכיוון שהפתרון לבעיית הידיעה אינו מורכב כל כך, השאלה היא לא אם ידענו, אלא אם רוצים שנדע?