תכנון ומגדר

אני יודע שבפוסט הזה אני נכנס לשדה מוקשים, אבל בכל זאת...

כמובן שזה פשטני מאד לסכם בשורה אחת את הגישה הפמיניסטית התרבותית אבל לצורך הפוסט הזה, נאמר כי נקודת המוצא שלה, היא שגברים ונשים, כתוצאה מחינוך שונה, הם בעלי רגישויות שונות, יחסים חברתיים שונים ותפיסות צדק שונות.

הגישה הפמיניסטית התרבותית, טוענת בין היתר כי עולם המשפט פועל מתוך נקודת מבט גברית. טענה זו מוכרת בשם "ההבניה הגברית של המשפט" או "אנדוצנטריזם במשפט". כך, נטען כי במשך השנים השתרשו תאוריות משפטיות, המבוססות על פרספקטיבה גברית, כמו למשל ראיית האדם הסביר בדיני הנזיקין "כגבר סביר", ולכן יש להתאים תפיסות משפטיות שונות לנקודות מבט המשקפות גם את הפרספקטיבה הנשית.


במערכת הציבורית בישראל, קימות לא מעט מערכות שיש בהן שליטה מגדרית ברורה והן נעדרות כל פרספקטיבה נשית. הדוגמה המובהקת והמוכרת היא זו של המערכת הצבאית, אשר נטען לגביה כי ביסודה היא מערכת המאדירה את הגבריות, וככזו היא נחשפת לביקורת מגדרית לא מעטה.

לעומת המערכת הצבאית, מערכת החינוך, היא מערכת ציבורית, אשר במשך השנים עברה לכאורה שינוי מגדרי. מקובל לומר כי מערכת החינוך היום היא מערכת בעלת דומיננטיות נשית, שכן מרבית כח ההוראה מרוכז בידי נשים. עם זאת, בעוד בראש המערכת הצבאית יש דומיננטיות גברית, שמן הסתם, מנקודת המבט של הפמיניזם התרבותי, משפיעה על ההחלטות המתקבלות, הרי שלא ברור אם במערכת החינוך, בדרג קבלת ההחלטות יש דומיננטיות נשית. 

המקבילה הנשית למערכת הצבאית, מבחינת השליטה המגדרית במערכת קבלת ההחלטות, היא מערכת התכנון.  

  

כידוע בראש מינהל התכנון עומדת אישה. היועצת המשפטית של המועצה הארצית היא אישה. יו"ר ועדת הערר של המועצה הארצית היא אישה. היו"ר של הועדה המחוזית בתל אביב, מתכננת המחוז, היועצת המשפטית. כולן נשים. כך גם במחוז מרכז. מתכננת המחוז במחוז הדרום היא אישה, וכך גם, בחיפה.

אגב – שלא יהיה ספק, כולן הגיעו לתפקידיהן בזכות ולא בחסד, וכולן עושות את תפקידן על הצד הטוב ביותר, אבל דווקא ורק מתוך אותה הנחת מוצא של התיאוריה הפנימיסטית התרבותית מנקרת השאלה האם ההגמוניה הנשית בעולם התכנון בישראל משפיעה על תוצרי התכנון?

כלומר, האם התכנון בישראל נעשה מתוך פרספקטיבה נשית ? האם  התכנון בישראל היה משתנה אילו בראש המערכת היו מכהנים יותר גברים ? האם התכנון בישראל הוא תכנון מגדרי ?

כמובן שהנטיה הטבעית היא להשיב בשלילה לכל השאלות הללו, ולומר כי התכנון בישראל הוא תכנון עניני, גברים או נשים במערכת נסיבות נתונה, היו מקבלים אותן החלטות, ולהשפעות אחרות על המתכננים (לדוגמא: מקום הלימודים, מוצא עדתי, דתיות או חילוניות) יש משקל לא פחות חשוב מאשר למיניותם של המתכננים. כל זה כנראה נכון, אבל עדיין אין בכל אלה כדי לבטל ולאיין את השאלות עליהן הצבענו, דוקא לאור השיח הביקורתי פמיניסטי.

זהו - מקווה שהצלחתי לצלוח את שדה המוקשים הזה בלי להיתפס כשוביניסט, ואם לא - לפחות חופש הביטוי יצא נשכר.